עבודת הפרך של החירות
במאמר זה אבקש לשתף אתכם בכמה תובנות שהלכו והצטברו והשתלבו אצלי מכמה סוגיות בהם עסקתי בשבועיים האחרונים. אקדים ואומר שהתובנות הללו לא ‘נאפו’ אצלי כראוי וגם לא התחברו לי לתצרף שלם ומהודק, למרות החופש הדרשני שלקחתי לעצמי. אני מקווה שלמרות זאת, או אולי בשל זאת, יהיו הדברים מעניינים ומעוררים. והנורא מכל, בשלב מסוים אבדתי שליטה והדברים התארכו מעבר למידה הנכונה ולטעם הטוב, ועל זה, אין כפרה.
פתיחה – פרדוכס החירות
הגיוני ומפתה לומר שחירות גמורה ומוחלטת, אינה אפשרית. אפשרית רק יציאה לחירות. יציאה מתמדת. אם לא נצא מן היציאה, היא עצמה תהפוך לשעבוד. ‘אהיה אשר אהיה’. ‘תשובה על התשובה’. ‘אצא אשר אצא’ (שלעומת ההסתר הכפול של ‘הסתר אסתיר’). לא חירות אלא השתחררות, וכמו ‘לא שלמות אלא השתלמות’. החירות אם כן, היא תנועה מתמדת של חירות מהכל וחירות להכל. כלומר, ‘חירות שלילית’ השורפת באש – היוקדת – תמיד שלה, כל חיוב והיון. חירות אנרכיסטית, פורעת כל חוק ופורצת כל גבול.
דעה זו מניחה במובלע ש’היציאה לחירות’ (לא השיעבוד המגונה, אך גם לא החירות הבלתי אפשרית) היא טבעו המהותי העצמי של האדם והיא דרך החיים המביאה לידי ביטוי את ‘אנושיותו’. דעה זו שוללת את תפיסות החירות המסורתיות, המושתתות על ההנחה שיש נכון וטוב טבעיים ליחיד ולחברה.
מסקנה זו מעוררת כמה שאלות: 1. מי לידנו יתקע ש’היציאה לחירות’ אינה עוד הבניה תרבותית, כלומר עוד ‘שיעבוד’, שגם ממנו עצמו צריך לצאת? 2. כיצד אפשרית היציאה לחירות? בהנחה שלא נחננו בכשרונות המופלאים של הברון מינכהאוזן, הלא ‘אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים’ ו’צבת בצבת עשויה’! אם אכן ‘היציאה – לחירות’ היא טבעו העצמי של האדם, אין ולא יכולות להיות מערכות ערכים היררכיות של אמת ושקר, טוב ורע, ואין ביציאה המתמדת לחירות התקדמות, אלא רק שינוי. האם אנחנו מוכנים לקבל גזר דין קשה כל כך על הביוגרפיה האישית ועל ההיסטוריה האנושית?
החזרה להנחת היסוד שטבעו העצמי של האדם כיחיד וכחברה, הוא בקשת האמת והטוב, הרציונליות, אינה אפשרית. תלויה לה מאחוריה קופה של קושיות קשות, הלקוחות בעיקר מ’קורות החיים’ שלה, הגדושים, הדרה, שיעבוד ואף השמדה! החזרה אל הדעה שההתגלות האלוהית הנבואית, התורה והדת, היא המגלה לנו את טבענו ומורה לנו את דרכנו, בה אנו אמורים ללכת, גם היא (בלשון המעטה) לא נחלה הצלחה גדולה עד כה. דומני, שה’התגלות’ של אור התבונה האנושית, המדע והאידיאולוגיה, כמו ה’התגלות’ של אור האמת והטוב האלוהיים, עלולים להיות ואף שמשו בפועל כפתרון הקלסי אך הכוזב של ‘Deus ex machina ‘.
דומני ששלילה מוחלטת של דעה זאת על דבר החירות, אינה אפשרית, לאחר שראינו את האור הנוגה עליה.ראת לי אפשרית. שאלות אלה מחייבות שכלול של הדעה על החירות בה פתחנו.אם כן, באיזה דרך ישכון האור?
בשלב זה אבקש מכם להצטרף אלי להתבוננות באסטרטגיית השעבוד המתוחכמת של הממלכה האדירה והתרבות המפוארת, מצרים העתיקה – ‘עבודת הפרך’. אולי יפתחו לנו מתוך כך שערי בינה.
הסודות של ‘עבודת הפרך’
(ז) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם: פ (ח) וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף: (ט) וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: (י) הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ: (יא) וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס: (יב) וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יג) וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ: (יד) וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־ עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ: (שמות פרק א)
עבודת הפרך היא התגובה ההיסטרית של המצרים לקצב ולמידה של הגדילה וההתפשטות הלא-נורמליים, המבעיתים והמאיימים של ‘ישראל’ הקטן, הפרה-שורץ-רבה-מתעצם מאוד מאוד וממלא את כל הארץ. דווקא המלך החדש החף מההכרות עם יוסף, מאסירות התודה לפועלו והמחויבות למשפחתו, הוא הראשון לזהות את האיום הלאומי שצמח במגרש האחורי של ממלכתו: הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ. כדי לנטרל את הסכנה הלאומית הזו, את פצצת האנרגיה הדמוגרפית הזו, יש להתנהל בחכמה ובהתחכמות. בשלב הראשון יש ניסיון לתעל את החיוניות הפראית הזו לאפיקים של ‘שירות לאומי’ אינטנסיבי ובכך להחליש ואף לייבש את אפיק זרימתה הטבעית. זה בהחלט חכם. זה בהחלט לא עובד. וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. התגובה המצרית גובלת בייאוש מוחלט. הם קצים בחייהם. אבל הם מתעשתים ומוציאים ממחסני החירום שלהם את נשק יום הדין – עבודת פרך! יש יותר מרגליים לדבר שהאסטרטגיה זו דווקא כן עבדה (גם במישור הפיזי של הפריה והרביה וגם במישור המנטלי והתודעתי).
לפני שנמשיך, הבה נזכר שלצד הפסח והמצה, שכל מי שלא חווה אותם בפסח, לא יצא ידי חובתו, נמצא גם המרור. וברוח ליל הסדר נקשה על כך: מה נשתנה, שבלילה הזה, גם אם לא בכולו, יש לנו מרור?!
מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה?
לשם כך, נעזר ברבן גמליאל.
פֶּסַח עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם.
הפסח, הוא ביטוי לאהבת ד’ את ישראל – ודילוגו עלי אהבה.
מַצָּה עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם.
המצה, היא ביטוי ליציאה מעבדות לחירות.
מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמָּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:
המרור, הוא ביטוי לטראומה של עבודת הפרך במצרים.
השאלה המתבקשת היא: למה לקלקל את המסיבה של ליל הסדר של ‘חג הפסח’, ‘חג המצות’, ‘חג החירות’ ולהפוך אותו גם ל’חג המרור’? שאלה נוספת היא על המיקום הלא הגיוני של המרור בסוף השלישיה – הלא מרירות העבדות קדמה לפסיחה על בכורות ישראל וגם ליציאה החפוזה? כדי לענות על השאלות הללו, עלינו לנסות להבין מהי עבודת הפרך? המובן הפשוט של ‘עבודת פרך’, הוא ‘עבודה קשה’. מה כל כך נורא בעבודה קשה? למה הפצע הזה ממשיך לדמם ואינו מגליד (ולא מעט ב’אשמתנו’…)? וכתמיד אין לנו אלא להלך בעקבות מדרשי חז”ל וללקט משושניהם.
לפני שנצא לדרך, הבה נעיף מבט בתורה שבכתב. מפתיע ומעורר מחשבה. המקום היחידי הנוסף בכל התורה שבכתב שבו נזכרת ‘עבודת פרך’ היא בספר ויקרא, בפרשת ‘בהר’.
לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ
(לט) וְכִֽי־יָמ֥וּךְ אָחִ֛יךָ עִמָּ֖ךְ וְנִמְכַּר־לָ֑ךְ לֹא־תַעֲבֹ֥ד בּ֖וֹ עֲבֹ֥דַת עָֽבֶד: (מ) כְּשָׂכִ֥יר כְּתוֹשָׁ֖ב יִהְיֶ֣ה עִמָּ֑ךְ עַד־שְׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַעֲבֹ֥ד עִמָּֽךְ: (מא) וְיָצָא֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ ה֖וּא וּבָנָ֣יו עִמּ֑וֹ וְשָׁב֙ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ וְאֶל־ אֲחֻזַּ֥ת אֲבֹתָ֖יו יָשֽׁוּב: (מב) כִּֽי־עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לֹ֥א יִמָּכְר֖וּ מִמְכֶּ֥רֶת עָֽבֶד: (מג) לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ: (מד) וְעַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר יִהְיוּ־לָ֑ךְ מֵאֵ֣ת הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵהֶ֥ם תִּקְנ֖וּ עֶ֥בֶד וְאָמָֽה:(מה) וְ֠גַם מִבְּנֵ֨י הַתּוֹשָׁבִ֜ים הַגָּרִ֤ים עִמָּכֶם֙ מֵהֶ֣ם תִּקְנ֔וּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם֙ אֲשֶׁ֣ר עִמָּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר הוֹלִ֖ידוּ בְּאַרְצְכֶ֑ם וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּֽה: (מו) וְהִתְנַחַלְתֶּ֨ם אֹתָ֜ם לִבְנֵיכֶ֤ם אַחֲרֵיכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֲחֻזָּ֔ה לְעֹלָ֖ם בָּהֶ֣ם תַּעֲבֹ֑דוּ וּבְאַ֨חֵיכֶ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָֽרֶךְ: ס (ויקרא פרק כה)
הדבר הראשון שאפשר ללמוד מן הפסוקים עוד לפני העיון במפרשיהן, הוא שלהעביד בפרך זו רדיה (לֹא־תִרְדֶּ֥ה), זו רודנות, ושזהו הניגוד הגמור לאחווה (אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו). יותר משזה ‘איסור’ זהו ‘טאבו’, זה ‘לא שייך’, זה בלתי אפשרי! האפשרות להעביד את הזולת בפרך היא רק מתוך שאני רואה אותו כזר וזה מאפשר לי להיות אכזר כלפיו. הזרתו וההתנכרות אליו, מחוללת את ה’דה-הומניזציה’ וה’דמוניזציה’ שלו וזו מחייבת להתייחס אליו בהתאם. והדברים עתיקים ועכשוויים וידועים ומודחקים[1].
דבר נוסף הבולט לעין היא הרקע הברור שהתורה נותנת לאיסור – הטראומה של עבודת הפרך במצרים. חז”ל כמובן שמו לב לכך:
כי תקנה עבד עברי. פתח במשפט [עבד] עברי, לפי שהיו עבדים במצרים, ופדאם הקדוש ברוך הוא ונתן להם חירות, לפיכך צווה לישראל בראשונה שלא לשעבד באחיהו בפרך. (מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת משפטים פרק כא)
הרמב”ם סיכם זאת הלכה למעשה בלשונו הזהב:
(ה) אחד המוכר את עצמו או שמכרוהו ב”ד אינו נמכר בפרהסיה על אבן המקח ולא בסמטה כדרך שהעבדים נמכרין שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד:
(ו) כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך ואיזו היא עבודת פרך זו (1) עבודה שאין לה קיצבה (2)ועבודה שאינו צריך לה אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא ייבטל. (רמב”ם יד החזקה הלכות עבדים פ”א הל’ ה, ו)
עבודת פרך היא טראומה פסיכופיזית שחלילה לנו לגרום לאחינו, גם אם הוא עבד שלנו. עבד אמור לעבוד. מותר להעבידו, אך בשום פנים ואופן לא להתנכר אליו, להתעמר בו ולהשפילו – אסור להעבידו בפרך. זהו אחד הלקחים החשובים של ‘תקופת מצריים’ שלנו. זהו אחד מעקרונות היסוד של התורה המעצב את האיכות היסודית של הנפש הישראלית–האברהמית שלנו – החמלה שממקור האחווה והאהבה.
התורה לא מתעייפת מלהזכיר לנו אותו. סור מרע – וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (שמות כב כ). וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (שמות כג ט). ועשה טוב – וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט לג-לד). וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (דברים י יט)
בפסוקים בפרשת בהר, ה’אח’ שאין לרדות בו בפרך, הוא בן ישראל. התורה כמובא לעיל מרחיבה זאת גם ביחס לגר התושב. לי אין ספק שהרחבת ציווי זה ביחס לכל לאדם, היא בכלל ‘ועשית הישר והטוב’ (רמב”ן), כמו גם שצמצום האחווה למתחם הישראלי האתני, העדתי או הדתי ר”ל, הוא בכלל ‘נבל ברשות התורה’ (רמב”ן).
לאחר שכתבתי זאת ‘התבאסתי’ למצוא ברמב”ם בהלכות עבדים שהאיסור לרדות בפרך אכן חל במידה רבה גם על עבד שאינו ישראל:
וכן העכו”ם שנמכר לו אם רדה בו בפרך, הרי ישראל מצווין למנעו ואם הניחוהו עוברים בלא תעשה שנאמר לא ירדנו בפרך לעיניך ואין אנו נזקקין לכנוס לרשותו של עכו”ם ולבדוק אחריו שלא יעבידנו בפרך שנאמר לעיניך בזמן שאתה רואה. (רמב”ם יד החזקה הלכות עבדים פ”א ה”ו)
כנגד ארבע עבודות פרך דיברו חז”ל
חז”ל הרבו מאוד לפרש ולדרוש את המושג ‘עבודת פרך’. רוב ככל ההמחשות שיבוואו בדברי, לקוחים מהם. להלן אביא רק את המקורות וההבנות העיקריים. למעוניינים, אשלח קובץ עם מקורות נוספים רבים שבוודאי ניתן להפיק מהם תובנות והבחנות נוספות (להלן: נספח).
ויעבידו וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ: בפרך – רבי אלעזר אמר: בפה רך, רבי שמואל בר נחמני אמר: בפריכה. וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֚מֶר֚ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה, אמר רבא: בתחילה בחומר ובלבנים, ולבסוף ובכל עבודה בשדה. אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים.
רש”י : בפה רך – משכום בדברים ובשכר, עד שהרגילום לעבודה. בפריכה – בשברון גוף ומתנים וחזקה (וי”ג ב‘פירכא’ שהיא לשון שבירה של דעה ותודעה [תורה תמימה, שמות עמ’ ל). שהיו מחליפין וכו’ – וזו היא קשה, שלא היו רגילים בכך.
(סוטה דף יא עמוד א-ב)
במקור זה ובווריאציות רבות שלו, חוזרת אותה הבנה. לעבודת הפרך ארבעה שלבים (שהתרחשו גם בחפיפה ובמקביל): 1. פה רך – ההכנסה לעול השעבוד בדברי חלקות פתייניים. 2. פרך – הכבדה הדרגתית של עול העבודה בכמות ובאיכות בתהליך מתוחכם ומתוזמן היטב שהביא לשבירה גופנית. 3. פרך – כנ”ל בשבירה הגופנית, שהביא לשבירה הנפשית. 4. פה רך – מערכת מתוחכמת שהביאה לשבירה הקשה מכולם, לשבירת הרוח, שעיקר קושיה היה שישראל לא היו מודעים אליה ולא הודו בה…
פה רך – הפתיינות
הפתיינות באה לידי ביטוי בפריטה וירטואוזית על מיתרי האזרחות הטובה ומיתרי האופי העברי האקטיבי והשאפתן ולא פחות מזה המבקש לשאת חן – בבקשה מתחנחנת לעזרה בפרויקט הלאומי ובהצעת שכר הוגן ומעלה. וביום הראשון, ‘ובראש גדוד העבודה צועד מי אם לא פרעה המפקד’… לגופו סרבל ג’ינס כחול ובידו דלי של חול’ והוא לא לבד, ‘כך הולכים המצרים, רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר, מן העמק, מן ההר, אל פיתום ואל רעמסס, אל הפרויקט הנהדר…’
להמחשה אביא את אחד המדרשים המציירים זאת בצורה מוחשית שלא נעדר ממנה הומור ואירוניה עצמית.
בשעה שאמר פרעה (שמות א) הבה נתחכמה לו וישימו עליו שרי מסים. קיבץ [פרעה] את כל ישראל, ואמר להם, בבקשה מכם, עשו עמי היום בטובה! היינו דכתיב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בפה רך. נטל סל ומגריפה מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים ולא היה עושה מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו בכל כחן לפי שהיו בעלי כח וגיבורים כיון שחשכה העמיד עליהם נוגשים ואמר להם חשבו את הלבנים מיד עמדו ומנו אותם ואמר להם כזה אתם מעמידים בכל יום ויום (במדבר רבה (וילנא) פרשת בהעלותך פרשה טו ב)
פה רך, אם כן, הוא פיתוי בדברי חלקלקות. התחזות לאדם המבקש טובה מחברו, או נדייק יותר, לבעל בית המבקש מהאורח שלו לבוא ולעזור לו בעבודתו. האורח כמובן לא רק שמצטרף אלא עובד בכל כוחו. פרעה יודע היטב את האופי העברי הנדיב והמתנדב וגם הזריז והאמביציונרי ובעיקר המבקש לשאת חן ולהוכיח שהוא הכי נאמן והכי יכול. בזאת נקבעת המכסה היומית. מכסת השעבוד נגזרת ממידת הידידות. זוהי תערובת של פתיינות חלקלקה עם אכזריות ערמומיות שבבקשת הבלתי אפשרי. תכליתה, לדכא, לתסכל ולהשפיל על ידי יצירת הפער הבלתי נמנע בין התפוקה הראשונית שנעשתה מרצון חופשי לבין התפוקה האפשרית של ימי העבודה שמכורח. הנדסת התסכול של אדם ההולך כל יום לעבודה בידיעה שאין לו שום סיכוי להצליח לצאת ידי חובתה ואף ייענש על כך. ואכן הפתיינות הפרעונית הפילה במלכדות (כמעט את כולם, עם היוצאים מן הכלל ניפגש בהמשך) והביאה להשקעה מקסימלית ולהתגייסות מוחלטת מרצון
פרך – השבירה הגופנית
השבירה הגופנית נגרמה על ידי עבודה קשה שגם חומרי הגלם שלה לא סופקו. שעות עבודה ארוכות ביום ובלילה. סוגי עבודה שונים ומתחלפים. עבודה פיזית מפרכת בטיט ולבנים (מי שהכין פעם בטון באופן ידני ואחר כך גיבלו ללבנים, נשאם למרחוק ובה מהם בית גדול, יודע…) נשיאת משאות כבדים שוברי מותנים וגב. השבירה הגופנית גרמה להחלשה ואף לאובדן של שמחת החיים והתשוקה. הביטוי המובהק של כך, היה במרחב המשפחה והזוגיות – הפרישה מיחסי אישות (שעמרם ביטא באופן הנחרץ וכו’).
המקורות לכך רבים. רשב”נ לעיל ב’סוטה’: ‘בפריכה’, תרגום אונקלוס ויונתן (‘בקשיו‘), רש”י בעקבותיהם: ‘עבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו‘ ורשב”ם בעקבותיו: לשון שברון הוא. בתלמוד מפרכין באגוזים: הראש בפירושו על התורה מתייחס גם לתוצאה: בפרך – אין לו עד מוכיח במקרא. ונראה שהוא לשון פירוד שפירושו הבדילום שהפרישום מנשותיהם:
פרך – השבירה הנפשית
השבירה הנפשית נגרמה על ידי ניהול כח אדם מגמתי ומרושע. כל אדם קיבל את העבודה שהכי לא מתאימה לו, שהכי לא הולמת אותו, שהכי לא מביאה לידי ביטוי את אישיותו וכשרונותיו היחודיים (‘מלאכת נשים לגברים וכו’). העבודה הייתה ‘סיזיפית’, היא מעולם לא נסתיימה (פיתום ורעמסס קרסו כל אימת שנשלמה מלאכן [מדרש]). התחלופה המתמדת במקום בזמן ובסוג העבודה הוסיפו לטירוף המערכות הנפשי. תהליך זה הרכיב משברי הנפש הישראלית, נפש כנועה וצייתנית, מיואשת וחסרת תקוה ובעיקר חסרה אפילו שמץ של אנרגיה ומוטיבציה לצאת לחירות.
המקורות לכך רבים. ראו לעיל ב’סוטה’, דעת רבי אלעזר ומקורות נוספים ב’נספח’
פה רך – השבירה הרוחנית
מנגנון השבירה הרוחנית היה מנגנון פוליטי תרבותי שהבנה ועיצב הזדהות עם האתוס המצרי של עבודה קשה, צייתנות, חריצות ומשמעת, בשירות ממלכת השמש הגדולה. מנגנון מתוחכם ויעיל זה לא השתמש באלימות ולא נזקק לדיכוי, הוא גם לא הגיע משום מקור מסויים אלא היה ה’אור המקיף’ של ארץ מצרים, ‘הניגון’ של עם מצרים. זו הייתה האווירה הכללית, האטמוספרה החברתית והאתית, שחלחלה אל עומק התודעה של בני ישראל. מנגנון זה הביא לאובדן תחושת הערך ותודעת הכבוד העצמי ולהזדהות עם המשעבד ול’הכחשת’ השעבוד. זה כמובן, סיכל מלכתחילה כל אפשרות של מרד והתקוממות. לניכור ולעבדות. האסוציאציה לביקורת הקפיטליזם של מרקס ולביקורת התרבות של פוקו מוצדקת ותפותח בהמשך)
ויאמר ה’ ראה ראיתי. ראה בכל דור, ראיתי גם עתה, ראה ראיתי שעבודם, אלא ששעבודם קשה מכל שעבודם, וכמו שכתוב, ‘את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך (שמות א יד): כי ידעתי את מכאוביו. לפי שאין בשר המת מרגיש באזמל, אבל אני ידעתי את מכאוביו והם עצמן אינם מרגישין: (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת שמות פרק ג ז)
זהו המקור לכך בחז”ל, אך עיקר פיתוחו מתרחש בראשונים ובאחרונים. להלן אביא את גרסתו של ה’בית יעקב’ המהלכת עלי קסם.
טראומה לפנים מטראומה
לאחר המסע שעשינו בנתיבות המובן והמשמעות עבודת הפרך למישוריה וגווניה השונים, הבה נעשהאתנחתא קלה ונחזור אל ליל הסדר. עבודת הפרך היא טראומה קשה ומרה שאליה אנו מתעקשים לחזור כל שנה בליל הסדר על ידי אכילת המרור. על פי מה שראינו זוהי טראומה כפולה. טראומה לפנים מטראומה.
הטראומה הראשונה, ה’פשוטה’ היא הטראומה של הקושי והסבל, העלבון ההשפלה, שחווינו. על ידי אכילת מרור אנו נזכרים בה ומציפים אותה וחווים אותה. מתוך שיחזור גנאי המרירות של השעבוד, אנו מבקשים לבוא אל שבח ומתיקות החירות והחופש. כלולה בכך גם השמחה וההודאה על החירות והחופש, שלא רק שאינם מובנים מאליהם, אלא זוקקים תשומת לב מתמדת ועמל יומיומי של תיחזוק ושיכלול מתמיד.
הטראומה השנייה ‘הקשה’, הינה דווקא הטראומה של המתיקות שבעבדות אליה הובלנו על ידי מנגנון ההבניה התרבותית המתוחכם שהפעילה מצרים עלינו. זו הטראומה של אי המודעות לאי המודעות לעבדות. באכילת המרור אנו זוכרים בבושה את המתיקות של העבדות ונזכרים שסכנה זו אורבת לפתחנו (ואולי כבר נכנסה הביתה) גם היום. אנחנו מרעננים את ההבנה שהסכנה הגדולה ביותר היא השקיעה הנעימה בבוץ החמים של ‘המובן מאליו’.
בין שתי ערים – איזיביצ’ה ללונדון ובין שני תלמידי חכמים שהיו בהן – רבי יעקב ליינר וקרל מרקס
כאמור לעיל, היטב לבטא זאת ה’בית יעקב’, רבי יעקב ליינר, בנו של ‘מי השילוח’ רבי יוסף מרדכי ליינר:
בגמרא (סוטה יא:) רבי אליעזר אומר בפה רך, ר”ש בן נחמני אומר, בפריכה. אלו ואלו דא”ח. שכל כוונת המצרים, היה להשכיח מלב ישראל שרשם ויחוסם. שזה הוא עיקר הגלות. שבעת שהייחוס מאיר לפניהם, שהם יציר כפיו של הקב”ה, אין להם שעבוד כלל, שיש להם למי להתפלל שיושיעם. שזאת ידעו המצרים, שבאם יתפללו ישראל להשי”ת, בטח יענם ויושיעם. לכן התחילו בתחילה בפה רך, היינו בדברים טובים, להטעותם שלא יעלה על דעתם ולבם שהם עבדים, שירחש לבם צעקה ותפלה להשי”ת. ואח”כ נעשה בפריכה, היינו שהרגילום כל כך, מעט מעט, בעבדות, עד שלא הרגישו כלל מרירותם ועבדותם, ושכחו שרשם לגמרי, ונהיו מורגלים בעבודה, ונדמה להם שכך נולדו, עבדים משועבדים. ובלעו המרירות ולא הרגישו בו.
וכשנגלה השי”ת למשה, ואמר לו השם ‘אהיה’, שזה השם מעורר הישועה, כמבואר בזוה”ק (אחרי סה) אנא זמין לאמשכא ולאולדא [אני עתיד להמשיך ולהוליד], מיד נתעוררו ישראל והרגישו המרירות, וידעו צערם, וזכרו שאינם עבדים מתולדה, ויש להם על מי לסמוך, להתפלל לפניו, וכמו שכתוב, ויאנחו ישראל מן העבודה וגו’ ויזעקו וגו’ (שמות ב). ולזה היא ההלכה, בלע מרור לא יצא (פסחים קטו:), שאדרבא, זהו עיקר המרירות, שאין האדם מרגיש צערו[2], ואין לו שום התעוררות לתפלה, שהמרירות נבלע ונעלם ממנו. ועיקר מצות מרור, הוא ללעסו ולמתקו בשינים, והיינו שירגיש טעם המרירות, ועי”ז יתעורר בו חשק להתפלל להשי”ת שיושיעו, ועי”ז ימתיק את המרירות […] ועי”ז שהאדם מרגיש המרירות, נקל לו מאוד לבוא לצעקה, שאז נצמח באדם כח תפלה לשי”ת, הוציאה ממסגר נפשי, וממילא מושיע לו השי”ת.
וזו המצוה רומזת לאדם לידע, שהשי”ת רוצה בזה שהאדם ירגיש צערו וחסרונו, ויתפלל להשי”ת שישלים לו חסרונו. שמרור מכניס לאדם דעה, שלא יתיאש משום דבר, וכן לא יהיה בנייחא, לומר שדי לו בלא זה, ולא יתפלל עליו. רק על הכל יתפלל להשי”ת, אף אם יחסר לו כמלוא השערה כבוד, וידע שהוא מבני אברהם יצחק ויעקב שהם בני חורין בתולדה, וצריכים אנו להיות שרים בכל דבר, והשי”ת יושיע על זה, וזה רומז, מה דאיתא בזוה”ק, שנגלה הקב”ה לישראל ואמר להם, מהיכן באתם להיות עבדים, והלא בנים אתם וגו’, ואז מיד, ונצעק אל ה’ וגו’, ויושיעם. (בית יעקב ספר הזמנים א [בהשמטות והרהטות קלות])
והוסיף ותיאר זאת באופן ציורי:
[…] כי עיקר הגלות היה, שהיה נדמה בעינהם ישיבת מצרים למקום מעונג בתפנוקי מלכים, כי היה הארץ כגן ד’, שהיה במצרים כל כך תשוקות וחמדות, עד שנח לבם. וזה היה מה שאיתא (מכילתא יתרו [שמצרים נקראה ‘בית עבדים’]) שאין עבד יכול לברוח ממצרים, שהיה נוח לו להיות שם עבד, מלהיות שר בארץ אחרת, והיה להם נייחא מזה, שהיו עבדים. וזה דכתיב, מבית עבדים, היינו שהיו מוקפים, ולא הרגישו כלל מן הרע בהתחלה, ולא ידעו שהם עבדים [וזהו – ‘בפה רך’]. ואחר כך היה בפריכה, כאשר ראה פרעה שמקוים לצאת מן הגלות, גזר, תכבד העבודה וגו’. וזהו בפריכה, היינו שנשברו מכובד העבודה, ושכחו יחוסם, שנעשו רגילים כל כך בעבדות, עד שנדמה להם שהם עבדי עולם, ונולדו כך ולא היו מרגישים כלל אם הם בשעבוד ורע להם, כמו עבד בתולדה, שאינו מתפלל כלל שיצא לחירות, רק שימצא חן בעיני אדוניו. וכך הם לא היו מרגישים אם הם עבדים, שידעו להתפלל לצאת לחירות, וזה נקרא בפריכה, שנעשו מורגל בעבדות, ולא הרגישו את הכאב ואת הדחקות. כמו שיש אחד שרע לו מאוד, עד שכל רואיו מרחמים עליו, והוא בעצמו אינו מרגיש משום צער ודחקות, והוא מחמת שהדחקות גדולה עליו כל כך, עד שמורגל בו, ולכן אינו מרגיש כלל, וזה הוא קושי השעבוד, כשאינו יודע ומרגיש כלל מהשעבוד והגלות, כמו כן הרגילם פרעה בהעבדות, מתחילה בפה רך, ואחר כך בפריכה, ולא עלה על דעתם כלל להתפלל להשי”ת להוציאם מהגלות. (בית יעקב על התורה שמות כ)
יהודי מפורסם יותר, שחי במקביל לרבי יעקב ליינר לאורך רוב המאה ה19, היה קרל מרקס. המרחק בינם היה כרחוק מזרח ממערב כפשוטו וכמשמעו. זה חי בפולין וזה בלונדון. זה היה מאמין מובהק וזה אתאיסט מובהק. זה היה תלמיד חכם חסידי הספון באוהלה של תורת ישראל וזה היה פילוסוף פוליטי שבשורתו היא אוניברסלית. למרות כל זאת, אני סבור שעליתי על מקום של ממשק מרתק בינם. באופן מפתיע ומלבב, נוכחתי שההבחנה החדה והנוקבת של רבי יעקב ליינר על המצב של בני ישראל במצרים, חופפת במידה רבה להבחנה החדה והנוקבת של קרל מרקס על המצב של מעמד הפועלים בתקופתו ולביקורות הקפיטליזם החריפה שלו. ההבדל אף הוא ברור, הגאולה על פי רבי יעקב ליינר באה על ידי התגלות אלוהית. הגאולה על פי קרל מרקס תבוא על ידי המהפכה של הפקלוטריון.
להלן סיכום קצר ושטחי בעליל של הביקורת של מרקס על הקפיטליזם, אותו ליקטתי מפה ומשם ובעיקר מאווה אילוז, ‘תרבות הקפיטליזם’ ואבנר הכהן, עבדים נהיינו .
ההונאה הקפיטליסטית – המעמד השליט, הבורגנות, הציגה את עצמה כמעמד האוניברסלי המייצג כל פרט באשר הוא ולא כמעמד פרטיקולרי שיש לו אינטרסים משלו. לשם כך היא קידמה את רעיון זכויות האזרח האוניברסליות. המהפכה הקפיטליסטית התעשייתית התבססה על האידיאלים של צדק וחופש ועל אידיאל האידיאלים – האינדיבידואליזם, שאותם הבטיחה לכל. בחסות סיפור הכיסוי המפתה הזה, היא שעבדה וניצלה את מעמד הפועלים ככח יצור בפרוייקטים שלה. התוצאה היא עוול כפול –שיעבוד וניכור.
שיעבוד – החברה הקפיטליסטית מתנהלת רוב הזמן ללא אלימות. הבורגנות שולטת בה באמצעות האתוס המעצב את האידאולוגיה של החברה ואת התודעה של היחידים. האתוס הקפיטליסטי ‘מתנחל’ בתשתית תודעתם של היחידים כ’מובן מאליו’ ומדבר מפיהם. הפרולטריון, רוב הציבור, אינו חושב את מחשבותיו שלו, אלא את המחשבות שבעלי הממון ואמצעי היצור מעוניינים שהם יחשבו. לשם כך קיימים סוכני סוציאליזציה רבים המנחילים את הערכים הקפיטליסטיים – שופטים, אנשי אקדמיה, מומחים, מדענים וכיו”ב. לדבריהם יש מעמד של אמת מדעית ואובייקטיבית, ולכן הפרולטריון רואה בהם ובדבריהם ‘אורים ותומים’. הפועלים עוורים מלראות זאת (האדם לא רואה את משקפיו אלא מבעדם) ובטוחים שהם בני חורין. הם לא מזהים את אי-הצדק, כיוון שהם מזדהים אתו. הם חיים ב‘תודעה כוזבת‘. התוצאה היא שהאדם משועבד לאינטרסים של הבורגנות ולפרויקטים של אילי הממון. שעבודו כפול ומכופל כי אינו מודע לו. חוזה העבודה שעליו חתם מרצונו החופשי ובכך מימש את האידיאולוגיה האינדיווידואליסטית, נותן לו אשליה של חופש (‘כלוב הזהב’) שאפילו הניכור לא מצליח לפוגג. כיוון שהסדר הקפיטליסטי הינו כללי, דיפוזי ואנונימי (‘כוחות השוק’, ‘היד הנעלמה’) אין לשעבודו אחראי מסוים. בנוסף לכך, הוא אינו נובע בדווקא מרוע או זדון וכמובן מתנהל ללא אלימות.
ניכור – האדם במהותו הוא יוצר. הפעילות האנושית הטיפוסית והאידיאלית היא זו שבה האדם עושה את מה ‘שלבו חפץ’, את מה שהוא מוכשר בו, את מה שמחיה ומשמח אותו. בעולם הקפיטליסטי, העבודה אינה כזאת, אלא היא נגזרת של האינטרסים של בעלי הממון. היא זו הנגזרת מהסטנדרטיזציה של היצור ומתממשת על פסי הייצור הארוכים והמונוטניים (‘זמנים מודרנים’). רוב בני האדם עוסקים ב’עבודה זרה’ להם, עבודה השוחקת וממיתה אותם. האדם אמנם עובד ופועל, אך לא מבטא בכך את אישיותו ולא שואב מעבודתו סיפוק ושמחה. הניכור הוא פועל יוצא של גיוס כח העבודה האנושי האישי לפרויקטים אימפרסונליים. האדם מנוכר לעבודתו ולתוצר שלה. העבודה, הולכת ומשתלטת על עוד ועוד חלקים מחייו ומערכות היחסים שלו ומביאה גם אליהם את הניכור.
מקפיטליזם תעשייתי לצרכני – ‘אסכולת פרנקפורט’, שפעלה בגרמניה ובארצות הברית באמצע המאה ה-20, המשיכה את הביקורת על הקפיטליזם, שהפך מ’תעשייתי’ לצרכני’. חבריה הראו שמרקס צדק כשניבא שהאדם המודרני ייכנס אל כלוב הזהב שמוצע לו על ידי האידיאולוגיה הקפיטליסטית, יעלה על ‘גלגל האוגרים’ (חוק הדלות הגוברת) וסופו שימצא את עצמו במעגל אינסופי שאין בו מנוחה אלא רק השקעת זמן רבה יותר ותסכול גובר. החברה הקפיטליסטית דואגת לחיזוקו של “כלוב הזהב” על ידי המשך השעבוד והעבדות של האדם הפרטי דרך הרחבה מלאכותית של הצרכים שלו מחד (טלפון נייד, ביטוח, טלוויזיה, מותגים וכדומה) וצמצום יכולת הבחירה האמיתית שלו מאידך (בחסות של חופש מזויף: אתה יכול לבחור איזה יוגורט שתרצה מתוך עשרות הסוגים, אך אנחנו קבענו שתרצה יוגורט). וכדי לעמוד במרוץ העכברים הזה, על האדם לעבוד, כמובן, מבוקר עד ערב.
מרקס האמין שאפשר להתעורר מה’כישוף’ הקפטיליסטי ולהחלץ מ’כלוב הזהב’ שלה. הגותו ביקשה לחולל מהפכה תודעתית אצל מעמד הפועלים ומתוך כך מהפכה פוליטית שתביא לידי כך שהם, שהם הרוב, ישלטו ויקדמו את האינטרסים האוניברסליים באמת.
אם ננסה לתרגם זאת לחג הפסח ולליל הסדר. ניתן לומר (עם ‘קצת’ חופש דרשני) שפרעה היה ראשון הקפיטליסטים. הוא זיהה את כח הייצור הענק שצמח בחצר האחורית שלו והשכיל בחוכמתו ובעזרת סוכני הסוציאליזציה ואשפי האינדוקטרינציה שלו – החרטומים והמכשפים, להנחיל לו את האתוס המצרי ההמלכתי ולגייסו לפרויקטים הלאומיים על ידי מערכת חינוך ותעמולה ‘נאורה וליברלית’. באסטרטגיה לא אלימה, של ‘פה רך’ הוא השכיל לייצר ‘תודעה כוזבת’, הכניס את בני ישראל ל’כלוב הזכוכית’ והעלה אותם על ‘גלגל האוגרים’. הוא עשה זאת באופן מתוחכם כל כך שאפילו המרירות של הניכור שב’עבודת הפרך’, לא פוגגה את כישוף החירות, אלא נתפסה כמועקה טבעית לחיים האנושיים. לאמיתו של דבר, לא יצאנו ממצרים, אלא הוצאנו ממנה ‘ביד חזקה ובזרוע נטויה’ אלוהית,
וכמו שנאמר בליל הסדר הבא עלינו לטובה:
עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.
וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
בעקבות ‘מרקס אנד לייינר’ דומני שהשנה נזדהה יותר עם מצות הסיפור ביציאת מצרים ועם שבח ריבויה. על דרך הדרוש – סיפור יציאת מצרים הוא על מנת לחוות את העבר וללמוד ממנו, והריבוי בו הוא על מנת ללמוד על שיעבוד מצרים ההווי ולצאת ממנו.
ואיך נדע אם יש תקווה…
איש הרוח הצרפתי מישל פוקו, המשיך והביא את הביקורת של מרקס לשיאה בהרחיבו אותה אל התרבות כולה באשר היא. שלא כמרקס, הוא לא האמין באפשרות של מהפכה משחררת. אמונה מוחלטת זו התבססה על כך קביעתו הנחרצת שאין לאדם מהות עצמית טבעית, לא במובן העתיק ולא במובן המודרני, כל מה שיש באדם הוא כח! לכן, טען פוקו, ההיסטוריה אינה תהליך של שחרור מכוח שתכליתו לאפשר ל’עצמי האנושי’ (שאינו אלא תודעה כוזבת, פרי מניפולציה פוליטית) להופיע, כי אם הפנייתו לאפיקים שונים, שאין שום אפשרות וטעם בניסיון לדרגם על סולם ערכים. פוקו דיבר על חירות, אלא שהחירות לגביו הייתה חירות שלילית ושוללת במובן הרדיקלי ביותר שלה (עתה יצא מרצע הפתיחה מן השק…). אין חירות אלא השתחררות, והיא פעילות מתמדת של השקעת כח ומאמץ להשתנות וחריגה, אך לא על מנת ‘מימוש עצמי’, אלא לשם שבירה ואיון של העצמי. ניתן לומר שפוקו ביצע פוליטיזציה של הפסיכולוגיה של ניטשה. הוא הוא המשיך את ‘מורשת’ ניטשה ב’רצון לעוצמה’ כרצון שאינו מכוון לעצמיות, אלא להתעצמות שבשבירה וחריגה מתמדת ובכך הלך אל מעבר לניטשה שאצלו עדיין היה חזון של ‘על אדם’.
‘אבל הלב, הוא רוצה הרבה יותר’ ואינו מוכן להסתפק בחירות שלילית ובפרט שאין בה התקדמות על ציר ערכי אלא רק השתנות והתגוונות (אע”פ שאפשר לדרוש שלאחר שהאדם ימצה את כל האפשרויות, הוא יחיה את כולם במין הרמוניה נפלאה…). נניח לרגע לכמיהה לחירות חיובית או לכל הפחות להשתחררות שיש בה התקדמות והתעלות להמשיך ולרחוש בלבנו. עוד נשוב אליה בהמשך.
עתה דומני שיש להתמודד עם שאלה העולה מכל מה שראינו עד כה: איך משתחררים מהתודעה הכוזבת ומכלוב הזהב? האם בכלל אפשר לעשות זאת? האם אפשר לצאת ממיצרי התרבות הקפיטליסטית שהביאה את עבודת הפרך לשיא התחכום? הלא אין כאן פרעה העומד ב’ראש הפירמידה’ אלא ‘כוחות שוק’ ו’יד נעלמה’… יתר על כן הקפיטליזם היא מערכת שהשתכללה עד כדי היכולת המוכחת להפוך כל מרד והתקוממות כנגדה לעוד מוצר שלה?! ובכלל אולי אידיאל החירות גם הוא הבניה תרבותית והיציאה לחירות אינה אלא חלק מאתוס שמישהו מעונין שנממש? וברקע הספק שבעקבות פוקו – האם בכלל יש לאדם טבע שהנאמנות אליו תהפוך אותו לאדם אותנטי ובן חורין? האם יש לנו לאחר כל ההיסטוריה הארוכה וההבניות התרבותיות ומשחקי הכח והפוליטיקה, הדתות והאידיאולוגיות מצפן פנימי שיכול לגבור על כל הכוחות האדירם הללו הפועלים עלינו מחוץ ומבית בגלוי ובסמוי באופן ישיר ועקיף?! האם יעזור לנו ללעוס את המרור? ואולי כבר עדיף לבלעו…
אביא להלן כמה אפשרויות של שחרור העולות על דעתי. בקיצור נמרץ, גם עקב הזמן הרץ.
אפשרות ראשונה – יחידים או קבוצת איכות מנהיגותית
כמה מקורות מדרשיים ופרשניים מספרים לנו ששבט לוי ובראשו עמרם, לא התפתו למתק השפתים המצרי ולא השתעבדו. הם ידעו לא להיכנס למשחק. הם הבינו שכשנכנסים זה אבוד.
בפרך – ר אלעזר או בפה רך. א כל מי שהוא עושה לבנה וטל שקל כדי לפתות את ישראל והיו מייגעין עצמן יותר מדאי כדי ליטול שכר ה רבה חוץ מעמרם שלא נתפתה לבו אלא היה עושה לבינה בכל יום. (מדרש הגדול, מובא בתורה שלמה שמות ל)
אבל שבט לוי היו חכמים ולא רצו לעשות עבודה, לפי שידעו שעתידין לשאת את הארון ומתוך כך היו בני חורין. (הדר זקנים מובא כנ”ל)
שבט לוי ידעו ערמתו [של פרעה] ואמרו, אנחנו היום חולים. ולא הודיעו לישראל. על זה לא היה ללוי חלק ונחלה בארץ. על זה אמר הקב”ה, לוי שלא השתעבד עם ישראל בעבודת פרעה ישתעבדו בכלי המשכן בכתף ישאו (ילקוט כורדיסטאן מובא כנ” ל).
לוי היה השבט הקטן, כי לא השתעבד, לכן לא היה בברכה ‘כן ירבה וכן יפרוץ’ וכן בברכת ‘וירב העם ויעצמו מאוד’ (רמב”ן במדבר ג יד)
אם כן יחידים חכמים ואמיצים יכולים לא להשתעבד ואף להשתחרר. יתר על כך שלא כשבט לוי שדאג רק לעצמו. למעשה משה ואהרון ומרים בני שבט לוי כן עשו זאת והובילו את עם ישראל לצאת ממצרים. אם כן, אפשר לקוות שקבוצת איכות כזאת תתפוס מנהיגות ותסחוף אחריה את החברה כולה.
אפשרות שניה – החשיבה הביקורתית – תלמוד תורה
חינוך לפתיחות ומפולשות. רגישות ותשומת לב. הקשבה והתבוננות. מודעות עצמית וסביבתית ביקורתיות מתמדת. חשיבה רעננה. חשבון נפש יומיומי. איתגור של הנחות יסוד. ומידי פעם פרצי טירוף והשתגעות מתודית.
כל זה כלול אצלי במושג, בפעילות הישראלית הפשוטה והנשגבה מכל, בחוויה של לימוד תורה – ‘ אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה’, אבל כמו שצריך…גדול תלמוד המביא לידי מעשה’, ואין מעשה, אלא מעשה ההשתחררות, ותלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעלם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.
לוינס אף הוא ראה בתורה ‘עיר מקלט’ מהתרדמה התודעתית האנושית המניחה לאי הצדק להתרחש גם אם בשגגה. בית המדרש הוא מרחב של ערות ועוררות רוחנית מתמדת ותוססת האמורה ועשויה לקלוט את ה’רוצח בשגגה’ עוד לפני שכשל ושגג…
אפשרות שלישית – השבת
מדרש אניגמטי (המובא ב’תורה שלמה’ שמות עמ’ לג) דורש את עבודת הפרך על דרך הרמז. בקריאה ראשונה, הדברים נראים מוזרים למדי:
ויעבידו מצרים את בני בפרך – לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל בפרך ופרך בא”ת ב”ש – וגל, שהם מלאכות ארבעים חסר אחת. וכשנגאלו ממצרים, הזהירם על השבת, לשבות מאותם לט מלאכות
מקור נוסף:
בפרך. פרך עולה בא”ת ב”ש ל”ט מלאכות ששעבדו בהן בכל מ’ מלאכות חסר אחת דשבת, וכשיצאו ממצרים, הזהירם על ל”ט מלאכות שיזכרו שיעבוד מצרים בזה. וזה שאנו מזכירין בקידוש דשבת וי”ט זכר ליציאת מצרים. (רבי חיים פלטיאל, שמות א)
השבת היא היפך עבודת הפרך. היא התיקון הלא בקורתי ולא פעיל של עבודת הפרך. השביתה והשמיטה, ההרפיה וההתכנסות, השתיקה והדממה שיש בהם שחרור גם מן מהאידאל של החירות ומימושו הפעיל והיצירתי. הנחת הרווח הזו היא יכולה ליצור חלל פנוי שבו תיברא בריאה חדשה….
אפשרות רביעית – נסים, אותות ומופתים, יד חזקה וזרוע נטויה
ההתגלות האלוהית נסית המשדדת מערכות טבע ואדם. ‘אהיה אשר אהיה’ המוציאה ממצרים על אפו של פרעה ועל חמתם של ישראל…
על כך נאמר יהיה אשר יהיה. הנגלות לנו ולבנינו והנסתרות לד’ אלוקינו.
אפשרות חמישית – אסון טבע
אסון טבע נורא עלול להחריב עולם ישן עד היסוד ואז יבנה (כך יש לקוות) העולם החדש על תילי ועיי חורבותיו. אף על פי שאנחנו מעדיפים תשובה מאהבה או מיראה ולא מייסורים, לעתים זו האופציה היחידה שנשארה (שגם היא לא תמיד עובדת..).
הקורנה היא דוגמא, או שמא דוגמית לאפשרות הזו. ואין צורך להרחיב
חתימה – להשתחרר מפרדוכס החירות
אם הפילוסופיה צודקת – החירות היא חיים על פי הנכון והטוב הטבעיים המתגלים על ידי התבוונה.
אם הדת צודקת, החירות היא חיים על פי הטוב והנכון האלוקיים המתגלים על ידי התגלות.
אם מרקס צודק החירות היא שלטון הרוב., שהדרךאליה היא המהפכה.
אם פוקו צודק אין חירות אלא רק השתחררות מתמדת, שהדרך אליה היא הדרך עצמה, היא האיון העצמי המתמיד. (חירות רדיקלית כזו היא מעבר לאמת ושקר, טוב ורע, והיא אפשרית ואף רצויה רק במרחבי הרוח והאמנות לא באתיקה – בנפש בדיבור במעשה).
אם (במובן של באשר…) הראי”ה קוק צודק, החירות היא הנאמנות לעצמיות האלוהית האינסופית, שהדרך אליה היא ה’תשובה’ – ההשתלמות המתמדת של ‘כל האדם’ המקבלת את חיותה ואורה, את השראתה והוראתה, מן התבונה ומן ההתגלות, מדרך הארץ ומהתורה, מהתורה, מהעבודה ומגמילות החסדים, מהתורה שבכתב ומהתורה שבע”פ, מההלכה והאגדה, מהנגלה ומהנסתר, מהתורה ומהחכמה, מהחכמה ומהאמנות. עבודה שראשיתה בפתיחות רגישה וקשובה, המשכה בהתבוננות מעמיקה ומצלילה וסופה בעבודה של תיקון ושיכלול, של ביצוע ותירגול, עבודה הכוללת היות, דיבור ועשיה. ההיסטריה הארוכה שלנו כוננה אצלנו מודעות משוכללת לעצמיות האנושית ולדרך כינונה הדיאלקטי (ותודה להגל על תרומתו המכרעת). דומני שיש לנו מצפן שלפחות באופן כללי מצביע על הכיוון הנכון… ההכללה הזאת של כל מה שעומד לרשותנו לאחר היסטוריה ארוכה, והניסיון לשחזר כל חלק ולהביאו אל מקומו המדוייק בשלום (ובואו נחזיק טובה לצ’רלס טיילור שהנהיר את עינינו בכך) היא מורשתו של הראי”ה קוק.
כדאי מאוד להקשיב לצ’רלס טיילור[3] מלמד כי ההשתחררות לחירות, לאותנטיות, הגדרה ומימוש עצמי, שלא תיפול לאנוכיות נרקסיסטית, אפשרית אך ורק ע”י רב שיח עם כל מי ומה שאפשר. רק ראיה של עוד ועוד זוויות מבט והתוודעות לעוד ועוד אופקי משמעות, מאפשרות להשתחרר מקבעון המובן מאליו ומכוננות בחירה חופשית ולא פחות חשוב מזה – אמיתית וערכית.
בכל מקרה בבסיס כל האפשרויות נמצאת הערנות המתמדת פנימה והחוצה, החשיבה הביקורתית ולא פחות מכך הקשבה לקול הלב, ובקורת הביקורת, ובקורת ההקשבה ותפילה וכמיהה… כאמור, רק שילובן של כל הדעות השונות ואף הסותרות הללו, ינטרל את סכנת הרלטיביזם מחד ואת סכנת האלימות מאידך. איך וכיצד בדיוק הוא שילוב זה, זאת לא נדע עד שנעשה.
[1] הארה אקוטאלית נוקבת לכך יש במכתב – דרשה של הרב שג”ר ליום העצמאות תשס”ז (ביום ההוא עמ’ 361 – 367): חזון זה [של החירות] זהו למעשה הרטט המשיחי הנבואי, שכאמור הציונות אימצה לעצמה. שיעבוד העבדים הינו בגידה בברית, והוא העומד בשורשים האינטימיים ביותר של עם ישראל, ביציאת מצרים. (יג) כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: (יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם: (טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו: (טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: (יז) לָכֵן כֹּה אָמַר יְדֹוָד אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְדֹוָד אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַוֲעָה \{לְזַעֲוָה\} לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ: (ירמיהו לד)
[2] את דלתות לבבי אנעל / המפתח הימה אזרק / פן חרד יחרד הלב / לקראתך לקולך מרחוק (רחל, במו ידי). ולעומת זאת – שחקי כי גם ברעות אאמין / אאמין כי עוד אמצא לב / לב – תקוותי גם תקוותיו / יחוש אשר יבין כאב / […] ישוב יפרח אז גם עמי / ובארץ יקום דור / ברזל כבליו יוסר ממנו / עין בעין יראה אור (שאול טשרנחובסקי, אני מאמין)
[3] צ’רלס טיילור, מועקת המודרנה. הוצאת שלם.
אהבתי עד מאוד את הניתוח שלך. הקשר בין הרב יעקב ליינר ומרקס. והשיא דרך הבקיאות המופלאה שלך כיצד הצלחת להכתיר את פרעה כאבי השיטה הקפיטליסטית. מרשים בהחלט.
זאב שרון