אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ

פתיחה – שיטת אלקנה

אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ (משלי כג, כב). אָמַר ר’ יוֹסֵי בַּר בּוֹן, אִם נִתְיָישְׁנוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה בְּפִיךָ, אַל תְּבוּזֶה עֲלֵיהֶן. מַה טַעֲמָא [היכן רומז לדבר זה] וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. אָמַר ר’ זְעִירָא, אִם נִזְדָקְנָה אוּמָתְךָ [אם נעשו העם כזקנים וחלשים מעשות מצוה, ובעוון העצלות והרפיון, יעלה השודד ויבוז אותם, כמ”ש ויבא העמלקי וילחם עם ישראל ברפידים, על שרפו ידיהם מן המצוות, הפתרון לזה הוא] עֲמוֹד וְגוֹדְרָהּ [עשה גדרים וסייגים] כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה אֶלְקָנָה, שֶׁהָיָה מַדְרִיךְ אֶת יִשְׂרָאֵל לִפְעָמֵי רְגָלִים. הַדא הוא דכתיב:  (שמואל א, א, ג) וְעָלָה הָאִישׁ מֵעִירוֹ וְגוֹ’ [שהיה עולה ומזרז אחרים לעלות עמו]. (ירושלמי (וילנא) ברכות פרק ט עם פירוש ידיד נפש)

‘אימא היא כבר לא מה שהייתה פעם’, נאנח הבן (שגם הוא כבר אינו ילד). לאן נעלמו החיוניות והחן, התבונה והיופי, המרץ והמנהיגות הטבעית שובת הלב שלה? אולי הגיע הזמן להעביר אותה ל’בית אבות’, שם, במתחם הסטרילי והמוגן, המתוחזק למשעי על ידי צוות מסור, ובחברת בני גילה, תמצא מנוחה לגופה ומרגוע לנפשה, וגם אני אוכל לפרוק מעל צווארי את העול המכביד, אנשום לרווחה ואצא לחיים חדשים.

‘עם ישראל הוא כבר לא מה שהיה פעם’, נאנחים כולנו. הציונות הוגשמה, המדינה התבססה אך החברה הישראלית אבדה את האינטימיות המשפחתית שהייתה נחלתה וקיסמה ולא פחות מכך את קסם האידיאליזם וההתמסרות להגשמה. אולי נכון להתפכח מקסם הנוסטלגיה ומכישוף האידיאליזם ולוותר על האתוס של הברית והסולידריות, של הבשורה והחזון (‘חברת מופת’; ‘אור לגויים’) ולהתמקד במיקסום  ההנאה והתועלת האישית שאפשר להפיק מהמערכת הליברלית.

‘התורה היא כבר לא מה שהייתה פעם’, מגלגלים אנו את עינינו למרום בהתחסדות והתחטאות. אולי הגיע הזמן להביע את הכבוד והתודה שאנו רוחשים לה דווקא בכך שנאכסן אותה אחר כבוד במוזיאון ישראל, בחברה המכובדת והיקרה של המגילות הגנוזות ושאר אוצרות העבר נורא ההוד שלנו. שם היא תישמר מכל משמר ותתוחזק בכלים המתקדמים ביותר של אוצרי מוזיאון ישראל. ואנחנו, אנחנו ניקח נשימה עמוקה ונצא לחיים חדשים, נחפש ונגלה תורה או תורות חדשות ונאמץ אותן אל לבנו.

אפשר כמובן אחרת. אפשר ללכת בעקבות אלקנה ולנסות לְיַקֵר וּלְחַבֵּב את האם שנזדקנה על בניה. לא  על ידי קוסמטיקה ואף לא על ידי כירורגיה פלסטית, לא על ידי מתיחת פנים ולא על ידי הזרקת הורמונים, אלא על ידי העמקת המבט אל יופייה הפנימי, על ידי פתיחת הלב והטית האוזן אל ניגונה הפלאי, שיפגישו אותנו עם חן נעוריה הנצחיים, המחיים, מאירים ומענגים.

על ההחמצה

אם ברצוננו ללכת בדרכו של אלקנה ולחבב את האמונה והתורה על כל עם ישראל, על כל חלקיו. אם אנו מייחלים לכך שבית המדרש ישוב להיות ‘בית היוצר לנשמת האומה’. אינינו יכולים להסתפק בפחות מחידוש כללי, פרדיגמטי. הגיע הזמן לשוב מ’תורת חו”ל’ ל’תורת ארץ ישראל’, מ’תורת יבנה’ ל’תורת ירושלים’, מתורת ריב”ז לתורת הראי”ה. ה’אור’ החדש הזה צריך להאיר על ‘ציון’ כולה, כלומר על כל עם ישראל על כל מחנותיו (שבטיו). מכך מתחייב גם שהאור החדש, שהתורה החדשה, יתגוונו בגוונים רבים!

ומה קורה בפועל? הטעות הקשה והמרה ביותר של בית המדרש שבית האב של תורתו הוא הראי”ה קוק, היא ההתעקשות להמשיך ולהשקיע את רוב ככל הכוחות והמשאבים, בניסיון לתחזק את ‘התורה הישנה’, תורת חו”ל, תורת הגלות. אסירי תודה אנחנו לה ולאבותינו שמסרו נפשם עליה. בזכותה – בזכותם הגענו הלום. יתרה מכך, היא תמשיך לחיות בתוכנו ולהחיות אותנו גם כאן בארץ ישראל בעידן הגאולה, כמו כל קומות התורה הקודמות, הבונות דווקא ואך ורק יחד את בית ישראל. זה יתרחש דווקא אם נבנה עליה את הקומה החדשה – עתיקה של תורת ארץ ישראל.

ועל התימהון

כבר שנים ‘אני הולך’ עם אשכול תמיהות בתרמילי. המכנה המשותף של כל גרגירי התמיהות שבאשכול, הוא הפער הגדול – המפתיע אותי כל פעם מחדש – בין מה שאנשים חושבים על ה’יהדות’ בכלל, וביחס ל’דעתה’ בסוגיות יסודיות ומרכזיות, בפרט, לבין מה ש’היא’ ומה ש’היא חושבת’… ביסוד כל התמיהות עומדת שתי תמיהות כלליות.

 האחת (שהיא שתים) – התמיהה על המחשבה המופרכת שה’יהדות’ היא מִקְשָה רעיונית ומעשית אחת וחד משמעית. מה ש’מצדיק’ את השאלה: ‘מה היהדות חושבת על…?‘. איכשהוא, אנחנו מצליחים לשכוח את האמת הפשוטה והגלויה ביותר ביחס ל’יהדות’. והיא, ש- א. אין שום נושא שיש עליו תמימות דעים בבית המדרש, אדרבא, על כל נושא בתורה, גדול כקטן, תיאורטי או מעשי, יש פירושים רבים ושונים ומחלוקות מקצה לקצה. ב. אין שום נושא שאינו ממשיך להתלבן ולהתברר מחדש בכל דור ודור וכמובן גם בדורנו, עד עצם היום הזה. כלומר היהדות אינה ‘אובייקט’ אלא ‘סובייקט’ חי ודינמי, העסוק בעיקר בלהתבונן וללמוד ולחקור שוב ושוב את עצמו, ולאתגר את תובנותיו ואף את הנחות היסוד שלו וכו’. התורה, אינה גוף ידע סגור, שהמפגש עמה מתמצה ללמוד ולבצע, אלא מרחב של לימוד והשראה, של עיון ויצירה, של חקירה וחידוש. וכמו שאמר מאן דהוא: ‘בבית המדרש לומדים תורה, אך לא פחות מכך, ‘עושים’ תורה’!

השנייה – התמיהה על הביטחון המוחלט של כל בעל דעה (ומי אינו בעל דעה בענייני ‘יהדות’) שמה שהוא למד (או קלט מן האוויר או מגבי כריכות ספרים) ורואה כנכון, זו האמת השלמה והמוחלטת, האחת והיחידה של היהדות, של התורה, של הקב”ה.

ועל העלבון

כאבי הגדול הוא כאב ההחמצה של עם ישראל את הרב קוק. ההחמצה הזו חוצה קווים. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, תלמידי חכמים והוגי דעות, רבנים ופרופסורים, דרשנים ומסאים. ההחמצה היא כמובן נחלת אלה שלא מכירים אותו ולא לומדים אותו, אך לא פחות מכך, נחלתם של חלק גדול מאלה שמכירים ולומדים ומלמדים אותו ומתיימרים להיות תלמידיו או לכל הפחות להכיר את משנתו. דוגמא: להפתעתי (ההולכת וקטנה) ולתדהמתי (ההולכת וגוברת) קראתי לא מעט ספרים שנכתבו על ידי חוקרים ותלמידי חכמים, המנתחים את תופעות האמונה והכפירה, הדתיות והחילוניות, בעם ישראל בדורנו ואף מציעים כיווני התמודדות, שאינם מזכירים את הראי”ה קוק אפילו במילה אחת.

בעצם, התורה החדשה כבר ניתנה לעם ישראל על ידי הרואה והרועה הנאמן הראי”ה קוק. מחד, היא זכתה להתנגדות רבתי, ומאידך לחוסר הבנה. רבים כלל אינם יודעים שהיא קיימת ורבים יודעים ומתעלמים ממנה. כך או כך, היא עדיין לא התקבלה על ידי  עם ישראל, היא עדיין לא הורדה ל’ארץ’. תורתו של הראי”ה היא התורה אליה עם ישראל מייחל– תורת עם ישראל בארצו. תורת הראי”ה היא בדיוק מה שחסר לנו היום כאוויר לנשימה. ענוותנותו (ולא פחות מזה חכמתו) של הראי”ה באה לידי ביטוי בבקשתו מתלמידיו: ‘שלא תהיו לי קוקיסטים’ וענוותנותם היתרה של תלמידיו, השאירו את תורתו תלויה בין שמים לארץ. אני הקטן אעז לחלוק עליו (בחינת ‘כל מה שאומר לך בעל הבית עשה חוץ מצא’…) ולומר ‘אנא תהיו לו קוקיסטים!’ ולא אבוש להיות ה’שטן’ הזועק אל תלמידיו: ‘תורת אברהם היכן היא?’.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָת הראי”ה קוק שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָת הראי”ה קוק נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם. (אבות פרק ו משנה ב). אוי לו! הרי הוא  כמי שעונד נזם זהב על אפו ותוחבו לאשפה, כאשה שהתברכה ביופי אך משתמשת בו בחוסר טעם. ואעז גם ללכת בעקבות הרמב”ן ולומר דברים קשים – הרי הוא ‘נבל ברשות תורת הראי”ה קוק’!

ועל החידוש

אפילו מה שתלמיד ותיק, עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני (….).

זהו מאמר מכונן באשר ליחס בין תורה שבע”פ לתורה שבכתב. ה’פשט’ שלו הוא שהחידוש הוא חידוש רק למראית העין השטחית. כל חידוש אינו אלא חשיפה של מה שכבר כלול בתורה, שיחזור של מה שנשכח ונזנח. ה’חדש (באמת) אסור מן התורה’! מלוא כובד המשקל (והמועקה) של מאמר זה בולט בדברי קהלת: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ: (קהלת א ט-י). ‘מילא’ שזה כך בחיים, אבל אם גם בתורה, למה לנו חיים? וביתר דיוק, למה לקרוא לזה ‘חיים’?

אבקש ל’חדש’ בהבנת מאמר חז”ל זה: כל מה שתלמיד עתיד לחדש – באמת לחדש! חידוש אמתי! וזה ‘בסדר גמור’, לא רק שאין עם זה שום בעיה! זה נהדר! שהרי עיקר מה שהתגלה למשה ולעם ישראל בסיני, הוא קשר התורה לשמים – פוטנציאל החידוש האינסופי שבתורה ולא פחות מזה כח החידוש האינסופי של עם ישראל. המתח בין שיחזור וחשיפה, בין התאמה ויצירה, בין עיבוד ופיתוח לשכלול יוצר, ההתאבכות המופלאה של חלקיקי הרצף וגלי החידוש, הוא סוד החיים הישראליים. המתח בין התורה שבכתב לתורה שבע”פ, בין ההתגלות לגילוי, הנבואה לחכמה, המסורת לחידוש. בתקופות של מעבר והתחדשות, המתח הזה מתגלה כפריצה וחידוש יותר מאשר כהתפתחות הדרגתית על הרצף, כרבולוציה ולא כאבולוציה, או רנסנס, כ’רוח סער’ המחליף את ‘מי השילוח ההולכים לאט’. החידוש מעורר חשש (האם הוא נכון? האם הגיע הזמן? האם הוא יצליח? מה יהיה מחיר הכשילון? ופחד (מנטישת ‘איזור הנוחות’ אל מרחבי הלא נודע). הספק, החשש והפחד (ההגיוניים והמוצדקים) מעצימים את הנטייה השמרנית, המביאה להתכנס מתחת קורת גג האורתודוקסיה’ וה’אורתופרקסיה’. לא פחות מכך, מתבטא הפחד, בזעם הקדוש של שומרי החומות, בהתבצרות במתחמים של דוגמטיות ונוקשות, בשלילה גורפת ונחרצת ולעתים אף באלימות מסוימת.

הדוגמא האולטימטיבית לכך (והמאוד שייכת לענייננו) היא הכרעתו של ריב”ז לוותר על ירושלים וחכמיה ולכונן את יבנה וחכמיה. הכרעה זו זכתה להתנגדות רבתי מסיבות הגיוניות. החלק המשמעות יותר בסיפור, הוא לדעתי התמונה האחרונה מחייו של ריב”ז (הפעם הוא באמת הולך למות). על ערש דווי, ריב”ז אינו משוכנע שהכריע נכון. הוא בוכה, מודה ומתוודה שאינו יודע לאן יילקח… זהו השיעור האחרון בתורתו הנועזת והענוותנית של ריב”ז. המציאות היא תמיד (ובמיוחד בתקופות מעבר ועתות משבר) לא ברורה ולא חד משמעית. מי שמעז להכריע נגד הסדר הקיים, לוקח סיכון אמתי ונוקב. אין לו שום ערובה לכך שהוא צודק מלבד בינתו ואמונתו. יתר על כן, זו הכרעה שאינה באה בהכרח מתוך וודאות וגם לא מתוך תמימות דעים. לעתים, יש להכריע כאן ועכשיו (ויש לזכור שגם ‘לא להכריע’ זה להכריע!) למרות שעדיין לא נסו צללי הספק וקולות החולקים נשמעים ברמה. רק בפרספקטיבה היסטורית, יתברר האם היה זה סיפור הצלחה או כישלון רבתי.

ועל הקריטריון לחידוש אמתי

לעם ישראל יש מנגנון בדוק ומנוסה של התמודדות עם חידושים. זהו מנגנון תקיף ואף אלים הפוסל על הסף כל חידוש ומעביר אותו בדרך ייסורים של ביקורת נוקבת והוקעה חריפה. ההתנגדות האינסטינקטיבית לכל חידוש היא מנגנון הישרדות תרבותי הכרחי ומוצדק. עדיף להערים מכשולים בדרכם של החידושים, שיאתגרו ויבחנו אותם, מאשר לאמץ אותם אל חיק בשמחה הוללת. רק חידוש ששרד את המסלול המפרך הזה ולמרות כל ההתנגדות, התקבל על ידי עם ישראל הלומד וחי אותו, והוא אף ממשיך להתפתח, פרה ורבה, רק שריד כזה אוד מוצל מאש כזה פליט כזה הוא חידוש אמתי.

כמובן שלא מדובר על איזו ‘מועצת חכמי’ שתחליט על כך, אלא על הקיבה (ודוק לא המח לא הלב) הרוחנית של עם ישראל שהיא תחליט בכך שתקיא או תעכל (תוך כדי הפרשת הפסולת הכרוכה בכל חידוש). זהו תהליך היסטורי לא פורמלי אך כל אחד מאתנו קרוא להיות שותף פעיל בו. הדוגמא הפרובוקטיבית שאני מביא לעתים היא תורת הראי”ה קוק – האם היא חידוש אמתי? האם היא פרק נוסף בתולדות התורה שבע”פ? והתשובה פשוטה – עדיין לא עבר מספיק זמן בשביל לדעת בוודאות. זה הולך ומתברר. העיקר הוא שיש באפשרותו של כל אחד מאתנו להשפיע באופן צנוע אך משמעותי על התהליך!

מכל מקום, ‘ניכרים דברי אמת’ לעם החכם והנבון הזה. אמיתתה של התורה החדשה תתברר רק בכך שתפרוץ את ד’ האמות של המתחם הדתי ותאושר סופית, אך ורק בכך שתתקבל על דעתו וליבו של עם ישראל בכללותו.

הישן יתחדש

הנחת המוצא שלי היא שרוב עם ישראל אינו יכול ואף אינו רוצה להאמין רק ב‘אמונה כפשוטה’. חייבים להיענות לקריאתם החוזרת ונשנית של גדולי הרוח בישראל מקדמת דנא ובעיקר היום ולשוב אל אוצרות התורה הרוחניים המובהקים, השוכנים בארמונות המדרש והאגדה, הפילוסופיה והקבלה (אך בעצם בכל התורה כולה). יתר על כן, אי אפשר עוד להסתפק רק ב‘תורה כפשוטה’ – בלימודה ושינונה. אנו חייבים לדרוש ולא רק לפרש. ללמוד על מנת להמשיך לפתח, ליצור ולחדש בכל האופנים והגוונים אליהם צמאות הנפשות. אי אפשר להתפלל רק ‘תפילה כפשוטה’. חייבים להתוודע אל המנעד הרחב של ‘לשונות של תפילה’ שיש במקורותינו ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה. אי אפשר לקיים רק ‘מצוות כפשוטן’. חייבים לדרוש מדרשי הלכה חדשים שישפיעו על המעשה ועל הכוונה. אי אפשר להמשיך ולחיות בקהילה בדלנית, מתנשאת ושוללת קטגורית כל מה שמחוצה לה. חייבים לברר את סוגית ‘אתה בחרתנו’.

הדברים כבר נאמרו על ידי הראי”ה קוק לפני כמאה שנים!

 ‘אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו, הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה, איננה עדיין תחיה אמתית. […] אבל ברור הוא שתחייתנו הלאומית תחיה שלמה היא, ברור הוא שניצניה הראשונים כבר הם באים מתוך הלשד היותר רטוב שבחיי עולמים, על כן ברור הוא שתחדור התחיה לכל הלבבות, ברור הוא שתחדש הארה בכל החוגים הרוחניים. בכל ערכי הקודש, בכל הגיוני הנשמה’. (נאדר בקודש, לתחיית הקודש ו)

 כדי שתאיר תורה חדשה, יש הכרח בדרך ארץ חדשה חייבת שתקדם לה ותקדם אותה. דרך ארץ במובן הרחב של המילה – הבניה מחדש של התרבות האנושית הטבעית שקרסה במאה ה20. דרך ארץ של שכל ישר באמת, היודע את חלקיותו ויחסיותו אך ממשיך לחתור יחד עם כל התוודעות שהיו הוות ויהיו, אל האמת. דרך ארץ של לב טוב הפתוח את הרז, המטאפיזי, הפיזי וההומני. דרך ארץ הסרה מהרע של המונולוגיות האנוכית והמנוכרת וקל וחומר, מהאילמות האלימה. דרך ארץ המכוננת נפשות דיאלוגיוֹת ותרבות של דיאלוג. דיאלוגיוּת שעיקרה, הקשבה ולא דיבור, שיש בה רצון לקבל לא פחות מאשר לתת. שיח שסופו אינו ידע מראש. שיח כזהות ולא רק כהליך. אין למה או למי לחכות. יש לפתוח בדיאלוג עם התרבות ה’אחרת’ – החול, החכמה, הדתות, ועם האדם האחר – החילוני, האישה והגוי. עולה על דעתי המשנה ‘וקנה לך חבר’ – החפץ בחברות, קרוא להשקיע ללא חשבונות ולשלם באהבה כל מחיר וד”ל.

גם כאן הקדים הראי”ה קוק ואמר דברים ברורים:

כל למוד, כל התרוממות רוחנית, צריך להיות מבונה על היסוד של ההרגשה הטבעית וההשכלה הטבעית. (שמונה קבצים, ח צא) השכל הישר הוא יסוד הכל. הרגשת הטוב והאמת בבינה פנימית, בלתי מתעוותת על ידי שום נטייה בעולם, היא נתיב האורה המובילה את הכלל ואת הפרט לאושר עולמים, ולאושר זמני המתאים לאושר הנצח. (שמונה קבצים / קובץ ב / קפא) אי השימוש בשכל הישר הוא מקור כל הטומאה, שורש כל הרשעה שבעולם כולו. וההתרגלות להשתמש בשכל הישר זהו רז הגאולה, גאולת החיים הזמניים וגאולת החיים הנצחיים. (פנקס מא לה)

וזה קורה. לאט (מידי) אבל בטוח.

והחדש יתקדש

התרבות החילונית קרואה אף היא להתחדש, לצאת מגדרה ולהיפתח אל האינסופיות האלוקית ואל אלוקי ישראל, אל חכמת הקודש הכללית ואל תורת ישראל, אל הפרקסיס ואל המצוות, אל עומק רום האנושיות ואל הגוון הישראלי המיוחד שלה.

וזה קורה. לאט (מידי) אבל בטוח.

כיצד נולד חידוש?

ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה וכך גם לא ההיסטוריה של מהפכות או תחייות, אבל הכוחות הפועלים הם תמיד אותם הכוחות: הציבור וההנהגה הרוחנית, ההמון והאליטה. השטח מייצר את הדינמיקה העממית, הסוללת את הדרך בעצם מהלכה האינטואיטיבי. המנהיגות מחדשת וממשיגה חזון ובשורה ואידיאולוגיה. לעתים המנהיגות הולכת בעקבות התהליכים העממיים, ממשיגה אותם ונותנת להם ליווי של ‘מבוגר אחראי’. לעתים המנהיגות היא המובילה ומייצרת את התהליכים. ההנהגה הרוחנית מצפה מהציבור לגלות אחריות ואורך רוח. הציבור מצפה מהמנהיגות הרוחנית, להיות אמתית ואמיצה.

משום מה תוך כדי כתיבה, התגנב והתנגן בי השיר ה’לא קשור’ הבא:

איך שיר נולד? / כמו הצחוק / זה מתחיל מבפנים / ומתגלגל החוצה / איך שיר נולד? / כמו תינוק / בהתחלה זה כואב / אחר כך יוצא החוצה / וכולם שמחים / ופתאום איזה יופי / הוא הולך לבד / איך שיר נולד? / כמו תינוק…  (איך שיר נולד / יהונתן גפן)

זהו החלק הראשון, הכללי. החלק השני הוא אישי ומריר אף יותר, ואני מסתפק אם יהיה נכון לפרסמו.