במוצאי יום שמחה מעונן

פתיחה

על שמחת יום העצמאות שלי השנה, העיבה עננה. ליתר דיוק, שתים. הן נוצרו בעקבות מפגש שלי עם שני קבוצות של מאוכזבים ממדינת ישראל שקשה להם מאוד לשמוח ביום עצמאותה. משתי נקודות מבט קוטביות, שתיהן רואות שחורות. אם החברה הישראלית תמשיך ללכת לכיוון אליו היא צועדת כרגע, יקרה אחד משנים, או שהמדינה תתעצם, או שהיא תתפרק. שתי אפשרויות גרועות באותה מידה… ההתעצמות תבוא מתוך בגידה מוחלטת במהותה. ההתפרקות תהיה תוצאת הכישלון להחזירה אל דרכה הנכונה.

אני מתכוון כמובן לשתי הקבוצות המרכזיות היום בעם ומדינת ישראל – השמאל והימין הקשורות באופן די מובהק לחלוקה בין חילוניים לדתיים. הימין הדתי רואה את הִתְחָלְנוּתָה התרבותית והפוליטית של המדינה כאסון. השמאל החילוני רואה את הֲדָתָתָה של המדינה כאסון. אלה רואים בגירוש מגוש קטיף את הביטוי המובהק שאחריו אי אפשר כבר להמשיך להיות ציוני, להאמין במדינה, להמשיך להיות נאמן אליה ומסור להמשך קיומה והתפתחותה. אלה רואים בתוצאות הבחירות האחרונות ביטוי מובהק של אי האפשרות להמשיך להיות ציוני, להאמין במדינה, להמשיך להיות נאמן אליה ומסור להמשך קיומה והתפתחותה.

בדברים הבאים אבקש להמחיש ולפרט מעט את הקונפליקט החריף הזה ולחשוב האם וכיצד אפשר להפוך את המשבר שבעיצומו אני מצויים, ללידה של שלב טוב יותר של המפעל הציוני ומדינת ישראל ולא למה שיוביל לקריסתם והתפרקותם.

השאלה מימין

לאחר הגירוש מגוש קטיף התבקשתי להתמודד עם ספקות ביחס לערכה של מדינת ישראל כ’ראשית צמיחת גאולתנו’ ובאשר לערכו של המפעל הציוני כולו. חברים שרק תמול שלשום האמינו בוודאות שהציונות והמדינה הם ‘קודש’, שאלו אם לא הגיע הזמן להתפכח מהאשליה ולהודות בטעות. ברקע נשמע קולה של להקת מעודדים נלהבת בפזמון החוזר: ‘אמרנו לכם’… הספקות הובילו לשאלות מעשיות. מה אמור להיות היחס שלנו היחס למדינה ולמוסדותיה ואפילו לצה”ל? כיצד אפשר לשמוח ולומר הלל ביום חגיגת הקמת המדינה שגרשה את מיטב בניה מבתיהם באלימות וכוחניות נחושה ולא רגישה? את השאלה חיזקה המגמה הפוסטמודרנית והפוסט ציונית שגרשו גם את גוש הערכים המשותפים עד אז של החברה הישראלית. (תוצאות הבחירות האחרונות מספקות אמנם בטווח הקצר ובמישור הפוליטי אך לא התרבותי).

תשובתי לימין

ביחס למדינה אמרתי: ‘עודני מאמין באדם בישראל במפעל הציוני ובמדינה, למרות כל כישלונותיהם המפוארים. עודני נאמן לחלוטין לכל הנ”ל וטוב ויפה בעיני לתת הכל למען המשך קיומם והתפתחותם’. באשר ליום העצמאות, טענתי: ‘יום העצמאות הוא יום השבת של הגאולה. כמו שבשבת חייב אדם לראות את עצמו כאילו כל מלאכתו עשויה, כך ביום העצמאות צריך העם לראות עצמו כאילו כל תקומתו נשלמה. כמו ששבת היא ‘מעין עולם הבא’, כך יום העצמאות הוא ‘מעין הגאולה השלמה’. יום העצמאות הוא יום של שמחה והתענגות 1. על מה שזכינו לו בפועל עם הקמת מדינת ישראל 2. על הפוטנציאל הגדול שיש בה (להיות לחברת מופת מוסרית), ובעיקר 3. על כך שהיא, בעצם קיומה, הלא היא, לא פחות (ואי אפשר יותר) מתחיית המתים הלאומית’.

הוספתי והמשלתי: ‘אהבה המדינה אמורה להיות כאהבת הורים שציפו זמן רב וזכו סוף סוף לפרי בטן – אהבה שאינה תלויה בדבר (כמו למשל יופיו או כישרוניותו של הילד)’. הוספתי ודרשתי: ‘כמו שהתודה והשמחה ב’ברכת שהחיינו’ אינה על החולצה החדשה, אלא על פלא עצם החיים, בו או נזכרים עם כל חידוש, כך, התודה וההלל ביום העצמאות, אינם על הישגיה ומעלותיה, אלא על עצם קיומה כתשתית ומרחב של חיי חברה ועם. שמחת יום העצמאות היא אם כן, על המעבר המבורך ממוות לחיים, על השיבה (הלא מאוחרת מידי) הביתה, על התגשמות החלום. לא נוותר על מימוש החלום ולא ניסוג אחור ממרחב ההגשמה, גם אם החיים, הבית והמציאות, מצומצמים יותר, סבוכים יותר וקשים יותר מהמוות השלו, מהחלום הטהור ומהגלות הקסומה.

וחתמתי: ‘יום העצמאות הוא יום שבו אנו אומרים ברורות ונחרצות, ‘כולך יפה מדינתי ומום אין בך’! יום העצמאות הוא יום של עיוורון נהדר, יום של ‘סגי נהור’! יש לנו את כל השנה לחשוב ולדון, לבחון ולבקר, לחלוק ולהיאבק, לתקן ולשכלל. מגיע לנו יום אחד בשנה להרפות, לשמוט ולשבות, לשמוח ולהתענג על ‘שם העצם’ (הויה) של יום העצמאות’[1].

השאלה משמאל

בעת האחרונה הוטחו בי (כ’נציג’ של הציבור הדתי לאומי…) על ידי חברי מהאגף החילוני השמאלי, דברים קשים על מגמת ההדתה במערכות החינוך, הישיבות והמכינות, הצבא והפוליטיקה המגיחה ומתפרצת גם מכל קרן זווית ברחוב על ידי אבירי הא-ל והיהדות המבקשים להציל את נשמות אחיהם הטובעות ביוון מצולה ולהאיר את חייהם החשוכים, בכל מחיר…

אביא לדוגמא שני מפגשים מהשבועות האחרונים, שהביאו אותי אל יום העצמאות בתחושה קשה של מועקה. מפגש עם אדם מן השורה ועם אישה מהשורה הראשונה של האינטלקטואלים בישראל. שניהם ביטאו כל אחד בשפתו שלו, אימה ופחד, תיעוב ושנאה לציבור הדתי בכלל, ולציבור הדתי לאומי בפרט. זה ביסס את עמדתו על גילויים וולגריים, של דתיות פונדמנטליסטית אטומה וכפייתית, שהוא נתקל בהם יום יום. זו ביססה את עמדתה על מיפוי של ארץ הציונות הדתית על כל מחוזותיה האידיאולוגיים. מתוכו עלתה תמונה קודרת ומבהילה של ציבור השבוי באידיאולוגיה משיחית – גזענית – אלימה ההורס ומחריב את כל המפעל הציוני ואת מדינת ישראל. מדינת ישראל הציונית, מבקשת להיות ולהתנהל על אדני הרציונליות והריאליזם, ערכי המוסר והצדק האתיים והפוליטיים. והנה בא הציבור הדתי לאומי ומתעקש לראות אותה כמהלך אלוקי של גאולה ומשיחיות ולייחס לה ערך דתי. והכי גרוע, מתיימר להבין את ‘התוכנית האלוקית’ לשלביה ולגזור מכך נגזרות פוליטיות ששיאן, מדינת הלכה ומקדש… וכל זה בוודאות נחרצת.

תשובתי לשמאל (?)

במחשבה ראשונה ואחרונה, נראה לי שהתשובה לשאלה מהשמאל היא אותה תשובה: ‘יום העצמאות כיום השבת של הגאולה’ כנ”ל.

אך במחשבה השנייה, הבנתי שזה לא כל כך פשוט, מפני שהמחלוקת היא על המהות של המפעל הציוני ומדינת ישראל, לא פחות מזה. מחלוקת על הנחות היסוד, שהיא תמיד קשה יותר. מה שהוא היסוד והשורש של הכל בעיני המחנה האחד, הוא תמצית התועבה בעיני המחנה האחר.

מנקודת המבט של מחנה השמאל האידיאולוגי, ראיית מדינת ישראל כמענה לכיסופי הדורות ותפילותיהם, כהתגשמות חזון הנביאים וכ’ראשית צמיחת גאולתנו’, ואף כ’כסא ד’ בעולם’, היא הסדין האדום המוליד אימה ופחד, שנאה ותעוב,  (תוצאות הבחירות האחרונות החריפו את הטון אך לא חידשו דבר).

מנקודת המבט של מחנה הימין האידיאולוגי והדתי, ראיית מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ליברלית של כל אזרחיה המושתת על הערכים המודרניים של צדק ושוויון מוחלטים וכו’, היא הטעות היסודית והחטא הקדמון של הציונות שבא לידי ביטוי בבקשתה להיות ‘עם ככל העמים’. עם כך אי אפשר להשלים בשום פנים ואופן.

המחלוקת היא אם כן על עצם המפעל הציוני ועל מהותה, ערכיה ויעודה של מדינת ישראל. לכאורה, זו מחלוקת שאי אפשר ליישבה, אלא להכריעה לכאן או לכאן במאבק כולל – חברתי, תרבותי ופוליטי. גם אם נשבות ביום העצמאות מריב ומדון ונשקוד כל השנה על פתרון המחלוקת, לא נעלה בידינו מאומה!

זו אמנם המסקנה המתחייבת מהמצב הנוכחי של חוסר האמון והחשד, הפחד והאיבה שעיצבו בחברה הישראלית במשך שנים, שיח חברתי, תרבותי ופוליטי מתלהם ושטוח, המיוסד על הכללות גורפות שמהן נגזרות האשמות נוקבות. השיח הגס והאלים הזה הוא ‘גולם שקם על יוצריו’. הוא הפך כבר מזמן לכוח ‘עצמאי’, המוסיף עוד ועוד שמן לבעירה המאיימת לכלות את הכל. אנשים מכל המחנות, כולל החכמים והטובים שבהם, ‘מתנבאים באותו סגנון מתלהם’ ואינם שמים לב שבשותפות זו שלהם בסגנון השיח הזה, הם מוסיפים להרס שעליו הם מקוננים (ללא ספק, על כך נאמר: הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות’). רק שינוי רדיקלי של סגנון השיח יחלץ אותנו מהמערבולת המסוכנת הזו המאיימת לשאוב את כולנו אל התהום. רק הפגת החשד, הפחד והאיבה, ההתנשאות והבוז ישנו את השיח מעיקרו. השאלה המתבקשת היא: כיצד עושים זאת? כיצד עוקרים משורשה את ה’יבלית’ הזו של שנאת החינם שכבר החריבה את החברה הישראלית פעם אחת ועשתה בנו שמות עוד פעמים רבות? התשובה (כמו בסוגיות רבות) ברורה, גם אם אינה קלה כלל וכלל למימוש.

מחלת הבורות ההדדית הכפולה

השורש הפורה ראש ולענה של המצב הזה, הוא הבורות ההדדית הכפולה.

בורות במובן של חוסר הכרות אנושית ממשית בין בני המחנות ההולכים ומסתגרים להם במתחמים מיגזריים ‘מוגנים’. כשלא חיים ביחד מגיל אפס בשכונה בגן בבית הספר, בתנועת הנוער וכו’, נוצרים בהכרח (בסיוע הנדיב של אינטרסנטים למיניהם, המלבים את הבעירה) דימויים דמיוניים ואף דמוניים בשני הכיוונים.

בורות נוספת, היא הבורות התרבותית והאידיאולוגית. אם לבטא זאת בפשטנות, הדתיים לא מכירים את התרבות הכללית, ערכיה וערכה, והחילונים לא מכירים את היהדות, ערכיה וערכה.

התרופה למחלה הכפולה, כפולה אף היא:

ההתוודעות של איש אל אחיו, החיים בצוותא, האהבה והרעות ויחד עם זאת, הידיעה, ה’אוריינות’ שאפיינה תמיד את עם ישראל.

רק כך אפשר יהיה לשנות את המצב ולעצור את השלכותיו הקשות והמסוכנות.

כל עוד נמשיך לחיות בבורות ובניכור אנושיים, רעיוניים ואידיאולוגיים, ימשיך כל מחנה לצייר את המחנה האחר באופן שחור משחור. הבורות הכפולה הזו תמשיך לייצר ראיה שטוחה ובינארית, רגשות מרים וקוצפים ושיח מכליל וסטיגמטי ונגטיבי לחלוטין.

אם בני ובנות המחנות יתוודעו זה לזה, יחיו ביחד, יפגשו ביום יום, ישוחחו, יטיילו, יבלו ביחד וכל כיו”ב, יתוקן העיוות האופטי הנוכחי וילכו ויעלמו כל נגזרותיו הגסות והפראיות. הָרֵעוּת הפשוטה הנרקמת במשעולי היום יום, האמון והכבוד ההדדי שהיא תוליד ותכונן את האפשרות של חיים טובים ביחד, ללא טשטוש המחלוקת אבל do ללא צבירה של פחדים וטינה.

אם במקביל יתחולל גם תהליך של למידה בצוותא והתוודעות רחבה ומעמיקה אל המקורות העתיקים והחדשים שלנו ועם מבחר היצירה האנושית, תבוא גם ה’ידיעה‘ ותפוגג את הבורות.

כשזה יקרה, יובן ויופנם שעם ישראל היה, הווה ויהיה תמיד מגוון. אין צורך להגיע לאינטגרציה ואחידות, כי ריבוי הפרצופים ושונות הדעות הוא ברכה גדולה.

מכאן רק כפסע לדיאלוג אמתי, שראשית, יביא ברכה לכל מחנה לפי מה שהוא. משיתפתח ויעמיק הוא יתמודד עם האתגר הלא קל של הנהרת והבהרת המכנה המשותף הרחב והעמוק של עם ישראל והבשורה – החזון – היעוד הכלליים שלו,  פתיחת הלבבות למכנה ולחזון המשותפים, תיצור מציאות חדשה. כל ‘שבטי ישראל’ לא רק ישכנו וילבלבו לבטח יחדיו, אלא ישלבו ידיים ליצירה משותפת. יצירה שרק אם כולם – כל הפסיפס האנושי, החברתי והתרבותי המרהיב הזה – יתגייסו אליה, יתמסרו אליה ויתרמו לה את חלקם המיוחד, היא תלך ותיווצר.

הערה והצעה במוצאי יום מנוחה

הזדמנו לידי השבת עיתוני ‘הארץ’ ו’מקור ראשון’ של יום העצמאות ושבת וקריאתם העבירה אותי שוב את החוויה אותה תארתי בראשית דברי. זה הזכרי לי רעיון נשכח שלי. הנה הוא: אני מציע שכל מי שחותם מינוי על עיתון ‘הארץ’ יקבל גם את עיתון ‘מקור ראשון’ וכל מי שחותם מינוי על עיתון ‘מקור ראשון’ יקבל גם עיתון ‘הארץ’. זה יאתגר וישביח את העיתונים ולא פחות מכך את הקוראים. אלו ואלו יצאו נשכרים מכך. החברה הישראלית בוודאי תרוויח מהרחבת האופקים ותוספת הרפלקטיביות של בניה ובנותיה מכל המחנות…

[1] את תשובתי אפשר לראות בהרחבה בבלוג ‘חיים בריבוע’ במאמר: ‘אני מאמין ביום העצמאות‘