פרשת ו’ישב’ תשע”ט – יוסף ואחיו /  אהבה שנאה וקנאה (1)

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה: (שיר השירים ח ו)

וְרָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת־כָּל־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כָּל־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ (קהלת ד ד)

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם: (אבות ד כח)

וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם:  (ישעיה יא יג)

פתיחה

נכנסנו לישורת האחרונה של ספר בראשית. סיפור יוסף ואחיו. סיפור שבכל שנה מצליח לרתק, לטלטל, להרעיד נימי לב ולהדמיע עין. בשבועות הבאים אנסה ללוות את הסיפור תוך כדי ניסיון להבין את סוד המשולש – אהבה / שנאה / קנאה. אתחיל בהרהורים כלליים, אמשיך בצמוד לסיפור ואסיים במבט אל העתיד. כל זאת אי”ה.

קנאת אחים תרבה…

ספר בראשית יכול היה להיקרא ‘ספר האחים’. סיפורי הקנאה והמאבקים בין אחים חורזים אותו מתחילתו ועד סופו – קין והבל; בני נח; אברהם ולוט; ישמעאל ויצחק; יעקב ועשו; ו’עתה’, יוסף ואחיו. באופן מוזר ומפתיע מתברר שאחווה היא ענין מסוכן ומועד לאיבה ואלימות ושהבית הוא ‘זירת הפשע’ האולטימטיבית של השנאה והקנאה, לא בשל העדר האהבה, אלא אדרבא בגללה.

הקנאה של האחים ביוסף, היא ראשיתה של מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בין בני לאה ולבני רחל, בין יוסף ליהודה, והיא נמשכת לאורך ההיסטוריה של עם ישראל בקנאה בין עץ יהודה ועץ אפרים – בהתחלקות של ממלכת ישראל מממלכת יהודה. גם בזמן הגאולה עדיין נשמרת החלוקה – משיח בו יוסף ומשיח בן דוד. לאורך כל ההיסטוריה, חיה וקיימת הקנאה גם במרחב הבין אישי כדברי קהלת: וְרָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת־כָּל־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כָּל־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ. הקנאה האידיאולוגית תסור רק לעתיד לבא: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ: וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם:  (ישעיה יא יב – יג). וכך גם הקנאה ה’פשוטה’ ועל כך בהמשך.

הקנאה – חטא מוסרי או חטא מטאפיזי?

לנוכח נוכחות מתמדת ומרכזית זו של הקנאה בחיי האדם, אי אפשר שלא לתהות: האם בכלל יש כאן חטא מוסרי או שמא זהו ‘חטא מטאפיזי’? כלומר האם הקנאה היא חולשה לא הכרחית שיש ואפשר להתגבר עליה, או שמא, עם כל הכאב והבושה שהיא מסבה (מאה מיתות ולא קנאה אחת) ולמרות כל הנזקים שהיא גורמת (רקב עצמות קנאה), הקנאה הינה ביטוי טבעי ובלתי נמנע של המצב האנושי, שההתגברות עליו אינה פרויקט אישי ביוגרפי, אלא כללי היסטורי. כלומר, היא תלויה בשינוי תרבותי כולל שישנה גם את הפסיכולוגיה האנושית מעיקרה.

ההבדל בין שתי אפשרויות האלה, ברור. האם יש – מתוך תחושת אשמה ובושה – להיאבק בכל עוז בקנאה כדי להכרתה, או שכל מה שיכולים וקרואים אנו לעשות, הוא לנסות למזער את נזקיה, מתוך השלמה – חפה מרגש אשמה ואולי אף מבושה – עם קיומה כמרכיב טבעי של האנושיות הנוכחית שלנו. גם אם אנו מרגישים ‘לא טוב’ ואפילו ‘מאוד לא טוב’ מזה שאנחנו מקנאים, עדיין אין זה אומר בהכרח שאנחנו אשמים, עדיין ניתן לומר שזו תחושת ‘באסה’ על מה שאינו כל כך בשליטתנו – על מזלנו המוסרי המטאפיזי הרע…

איך שלא יהיה ברור שהקנאה היא אכן תכונת נפש אנושית מובהקת ורווחת מאוד (גם אם אנו ממעטים לדבר עליה…) המניעה ומדרבנת (קנאת סופרים תרבה חכמה), אך גם מצמיתה ומייאשת (רקב עצמות קנאה), בונה אך גם מפרקת. ועוד, משיטוט במרחבי הפסוקים (למשל אצלנו – וישראל אהב… וישנאו אותו… ויקנאו בו, או למשל בדבריו הנוקבים של קהלת: גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה…), בעולמות הספרות והשירה וברחובות החיים, מתברר שהיא קשורה לאהבה ולשנאה, עד כדי כך ש’בכל מקום שאתה מוצא אהבה, חפש ותמצא שנאה וקנאה…’ אז הבה נשבור את קשר השתיקה ונדבר על הקנאה השוכנת ומקננת בנו ולעתים גם מתפרצת באופן מביש.

איפה אין קנאה כלל?

‘בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו’. זהו מאמר חכמים מתעתע. ראשית, לכלל זה כמובן יש יוצאים מן הכלל. משה רבנו הוא מלמדנו את קנאת הרב בתלמיד… ואני מניח שאפשר יהיה למצוא גם קנאת אב בבנו. שנית, גם אם זו אמירה נכונה ככלל, היא אינה מעודדת כלל וכלל. משמעותה היא שהאדם אינו מקנא רק במי שנמצא מתחתיו בסולם ההיררכי, באופן חד משמעי, או במי שכל הצלחה שלו תיזקף לזכותו שלו… לרוב אין זה כך, וממילא אין באמירה זו שום בשורה להתמודדות עם הקנאה.

איפה יש תמיד קנאה?

‘אין חכם מתקנא אלא בחכם שכמותו ואין עשיר וכו’ ואין גיבור וכו’. כלומר, הקנאה צומחת במרחב המשותף, הביתי (אחים) או החברתי והמקצועי. כל מרחב החיים משותף, קרקע המצמיחה את הקנאה. מאמר זה בוהק באמיתתו ומחשיך עיניים ומדאיב לב במשמעותה של אמת פשוטה זו. הרי את רוב חיינו אנחנו חיים במרחבי חיים משותפים, עם אחים וחברים, עם שכנים וקולגות. האדם הוא יצור חברתי במובן היסודי של היותו חלק של רקמת חיים כמשפחתית, קהילתית, חברתית ולאומית וכו’. הקיום האנושי אם כן, הוא כולו מרחב של קנאה, בהגדרה.

מה בעצם אומרת הקנאה?

אם נקשיב לקנאה נשמע שהיא מבטאת רצון פשוט של האדם: גם אני רוצה לחיות. גם אני רוצה להיות בריא. גם אני רוצה להיות מכובד. גם אני רוצה להצליח. גם אני רוצה להיות מושלם ונצחי. למה לוקחים את זה ממני באלף ואחת אופנים? זו עוולה שאיני מתכוון לשתוק עליה! מה עומד ביסוד בקשה מוצדקת זו? למה היא מתגלה כקנאה שלעתים אינה רק מרירה ועכורה אלא גם רעלנית?!

מהו הגרעין של עץ הקנאה?

סיפור הקנאה הראשונה, קנאת קין בהבל, שנסתיימה ברצח, הוא חלק מ’מעשה בראשית’, מהסיפור המכונן של הבריאה והאדם, ולא שלב בהיסטוריה שלו. זה עצמו אומר שהקנאה, השנאה והרצחנות, הם יצרים עזים הטבועים באדם וחקוקים בעומק ליבו, מטבע בריאתו. כל מה שגורם להם להתגלות, אף פעם אינו סיבה או תכלית, אלא תמיד, אמתלה להתפרצות הלבה העצמית ממעמקי הר הגעש האנושי.

מכאן קצרה הדרך לזיהוי הגרעין של הקנאה. האדם נברא יחידי. לא זו בלבד שלא היה עוד מלבדו, אלא שהוא היה עולם שלם. כך היה זה במעשה בראשית, וכך זה מתרחש מאז, בכל לידה. האדם נברא יחידי, הוא עולם שלם, מלוא כל הארץ כבודו, והנה מתברר לו לתדהמתו שיש עוד כמה יצורים שזו בדיוק הגדרתם העצמית וחוויתם הקיומית היסודית… ההתפכחות משכרון היחידיות והבלבדיות, קשה על האדם, קשה מאוד. האדם במובן של עצם המצב האנושי, של מבנה העומק של הנפש האנושית, נמצא בדיסוננס עם כל היות ונוכחות אחרת, בפרט, אנושית הזהה לו ולכן כה מנוגדת לו, ובמיוחד, אהובה ומאושרת יותר ממנו. המעבר החריף בין ‘מלוא כל הארץ כבודי’ ואין עוד מלבדי’ שמשמעותה גם חוויה קיומית מלכותית, להוויה של אחד מני רבים, הוא בלתי נסבל לחלוטין. במעבר הזה נולדת ‘קנאת חינם’, כלומר קנאה עצמית טהורה שאינה תלויה בשום דבר חוץ מעצם הקיום של הזולת. הקנאה בזולת, שראשיתה בקנאה שלי ליחידיות שלי.

בניסוח נוקב יותר, קנאתו של האדם באדם, היא השתקפות קנאתו של האלוקים באלוהים אחרים, עליה הוא עצמו מעיד פעמים רבות, ואולי אף באדם (המדרש מסב את תשומת לבנו שלא רק שלא היה זה האדם שאמר ‘לא טוב היות האדם לבדו’, אלא שמי שאמר זאת, חשש מכך שיתייחסו לאדם היחידי באל אלוהים בגלל יחידיותו). על כן, הקנאה איה מתמצה במרחב האנושי, בין אדם לחברו, אלא משחקת היא גם במרחב של ‘בין אדם למקום’… אהבת הא-ל עלולה להתהפך לשנאה שתתגלה בקנאה מרקיעת שחקים. הראי”ה קוק מגלה לנו זאת:

‘יש יצר הרע נסתר מאד במעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות… הקנאה המוזרה הזאת היא הקנאה באלהים. האדם מקנא הוא באלהים על אשרו האין סופי, על שלמותו המוחלטת… (אורות הקדש ב עמ’ שצו).

תפילה

כשאומרים את נוסח התפילה לאחר ההבדלה: “אלהינו ואלהי אבותינו החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים אלינו לשלום. חשוכים מכל חטא ומוצלים מכל דבר עון. וחנונים דעה והשכל מאתך. ותשמיענו בהם ששון ושמחה. ולא תעלה קנאתנו על לב אדם ולא קנאת אדם על לבנו”, צריך לכוון על שם ויקנאו בו אחיו … כי הקנאה גורמת הרבה רעות כמו שמצינו בענין יוסף”. (ספר אבודרהם סדר מוצאי שבת)

ומכל מקום, מעבר לתפילה, מהי הדרך המובילה לשיחרור מסבך הקנאה ופירותיה הבאושים? כיצד מתחילים להלך בה?

ושימו לב, בתפלה זו מתגלה לנו עוד פן של הקנאה – הקנאה שאנחנו מעוררים באחרים, בכוונה ובלי כוונה…