פרשת במדבר תשע”ח – געגועים למדבר
הדברים הבאים הם דרשה / עיבוד / תרגום של דברי המהר”ל בתפארת ישראל פרק כ”ו[1]
מי יתנני במדבר
מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם (ירמיה ט א), [ל]היכן שהייתי מתקלס.
שנאמר: יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ ישְׁבֵי סֶלַע (ישעיה מב יא).
משל לנשיא שנכנס למדינה [=עיר]
וראו אותו בני המדינה, וברחו.
נכנס לשניה, וברחו מלפניו.
נכנס לעיר חריבה, וקדמו אותו, והיו מקלסין אותו.
אמר הנשיא: זו העיר טובה היא מכל המדינות,
כאן אני בונה (לי אכסניא) כס נאה, כאן אני דר.
כך כשבא הקב”ה לים, ברח מלפניו, שנאמר: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר: (תהלים קיד ג).
וכן כאשר נגלה על הר סיני, ברחו [ההרים] שנאמר: הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן: (שם שם ד).
בא במדבר חרבה, קדמה אותו וקילסה אותו,
שנאמר: יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ ישְׁבֵי סֶלַע (ישעיה מב יא).
אמר: זו העיר, טובה לי מכל המדינות,
בה אני בונה אכסניא ודר בתוכה.
התחילו שמחים שהקב”ה דר בתוכן, שנאמר: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת: (שם לה א).
(במדבר רבה פרשה א א)
מי הוא זה הנשיא הנודד והמבקש מקום לדור בו? מה בעצם הוא מחפש? תושבי העיר הבנויה בורחים ממנו. מה כל כך מפחיד ומאיים במלך החדש שהופיע? ברור שהם מזהים שהוא מלך אמיתי, שאי אפשר להתחכם אתו, ולכן בורחים ואינם יוצאים כנגדו ומנסים להתמרד. מדוע פונה המלך שנית לעיר בנויה? כנראה שהוא לא התייאש מהאפשרות של התמקמות בעיר בנויה. אולי, ישנם שני סוגי ערים בנויות. אולי בעיר השניה יקבלו אותו בברכה? אלא שתקוותיו מתבדות וגם בה אין הוא רצוי.
שתי ערי אדם
שתי הערים, הן שתי תרבויות אנושיות פרוטוטיפיות.
העיר הראשונה – עיר הים, היא עיר ימית – מימית, זורמת, עמוקה. פילוסופיה קיומית. הרומנטיקה.
העיר השניה – עיר ההר, עיר הררית, קוים ברורים, קדימה, העפלה, גובה. לפילוסופיה רציונלית. הנאורות.
הים רואה ונס, חש מאוים ובורח, ההרים רוקדים, רקוד מלחמה, כאֵילים זועמים ותקיפים.
כך או כך, גם המלך נסוג מהן ושב לאחוריו, אך אינו מוותר וממשיך במסעו.
הערים הבנויות הינן שתי הערים המודרניות התאומות – ה’נאורות’ ו’הרומנטיקה’. שתיהן מבטאות את אשלית האוטונומיות והאוטרקיות של האדם. שתיהן מעצימות את אובססיית ההאטמות ההיסטרית מהטרנסצנדנטי. שתיהן משלהבות את ה’אטרף’ של ההשתעבדות וההתמכרות של האדם לאימננטי – לעצמו. בעיר הים הרומנטית, זו ההתמכרות לאירציונלי, לאינטואיטיבי ולסינטתי, ובעיר ההר זו ההתמכרות לרציונילי, לאנליטי ולדיסקורסיבי.
עיר הים
עיר הים היא עיר האדם, העיר המודרנית – הרומנטית. האדם שלה מזוהה עם הויטליות (חיות) העזה הגועשת בתהומות האישיות ומתגלה באינטואיציה וברגש, בדמיון וברצון, ובעיקר בפרץ היצירה האקסטטית – האסטתית.
בעיר הזאת, מפחדים פחד מוות מהטרנסצנדנטי – הים ראה וינוס. המנוסה היא גם הרדוקציה המתוחכמת, הפאגנית, הבדוקה והמנוסה, בלבוש חדש – הקדושה של האימננטי, העצמי העמוק, הארכיטיפים שבו והחיוּת העזה שבתהומותיו. זו העיר שבמיטבה, מצמיחה את ‘העידן החדש’, את הרוחניות של התחברות האדם לתהומותיו העמוקים, את הניסיון לשאוב מהם את תעצומות חייו ויצירתו או את שלוותו ומנוחתו.
דמותו של הנשיא הרם והנישא המגיח ‘משום מקום’, מאיימת ומפחידה, מעצבנת ומכעיסה, שורפת את כל הפיוזים ומפעילה את כל הסירנות. בורח האדם אל חוריו ונקיקיו, מתחבא הוא כבת יענה, משתבלל, מתבנקר, משתריין. הבריחה, היא אל עצמו במובן העמוק – השטחי, היא התכנסות, התקפדות והצטנפות עיקשת בקונכיתו, בשריונו, מתחת לאפידרמיס שלו וכו’.
זוהי בריחה תודעתית – תרבותית – חברתית – רוחנית. הפנית ערף – הכחשה – שלילה – כפירה. הבריחה היא בעצם הברחה של המלך, והיא יותר ממרד, היא התעלמות והכחשה נחושה.
עיר ההר
עיר ההר אף היא עיר האדם, העיר המודרנית, אלא שהיא העיר של הנאורות. האדם שלה מזוהה עם תבונתו המתגלה באתיקה ובפוליטיקה, במדע ובטכנולוגיה. זוהי עיר הסדר והשיטה, הלוגיקה והרציונליות. עיר של בנינים ותבניות, תבונה ותובנות. העיר הבנויה הזו אינה זקוקה לסיוע חיצוני על מנת להתחדש ולהתעלות, יתר על כך, היא אינה חפצה בו גם אם הוא קיים. העיר הזו מלאה וגדושה. אין בה מקום להכניס סיכה, כל העמדות תפושות. אין טעם להמתין מסננת היא מבין שפתיה באפס סבלנות.
אנשי עיר האדם הנאור, הרציונלי, ‘משחקים אותה’ כאילו הם לא רואים את המלך, לא סופרים אותו, הם הלא מתורגלים בלהכנס למקלטים מאימת הנשק הלא קונבציונלי, הם לא מתרגשים יותר מדי, הם כבר היו בסרט הזה, והם יודעים שזה יעבור, שהרוח הרעה הזו תחלוף, והם יוכלו לצאת מחוריהם ולהמשיך בשגרת חייהם הברוכה.
או – או
האם יש מציאות אנושית מפותחת, שהיא גם פתוחה וקשובה, רעננה וצמאת חידוש והתעלות? מסתבר שלא. בשתיהן, בעיר הים הרומנטית ובעיר ההר הנאורה, בורח האדם מהרם והנישא ומהמעמקי והתהומי, מתנכר לשורש העליון והעמוק של העצמיות, גולה. זו, מחליפה אותו במיסתורין האפל של נבכי תהומות נפש האדם, וזו ממירה אותו בתבונה הצלולה והבהירה של שכלו.
מתברר שאין ברירה. האידיאה העליונה, המגמה האצילית הנישאה, הבשורה החדשה של המלך הרם והנישא, יכולה להתקבל רק בעיר החרבה, בעיר המדברית, העיר ששממתה היא יתרונה, שהפרימטיביות (=ראשוניות) שלה, היא חוזקתה. בעיר החרבה אין גורדי שחקים, קניונים ופרקי תעשיה, אך בכך, גם אין בה מה שיכסה ויסתיר, יבלע ויבליע את הצמאון והתשוקה לעליון לנשגב לנישא ולמרומם.
העיר השלישית – החרבה – הטובה – האהובה
מהי העיר החרבה? רגע, ‘עיר – חרבה’, הרי זה בעצם אוקסימורון! למה אנשים גרים בעיר חרבה? מה הם מחפשים בה? אולי הם מחכים למשהו חדש ומפתיע שיתרחש? כן, מתברר שהם ישבו וחיכו למלך שיבוא…
העיר השלישית היא העיר המדברית הצחיחה, היא עיר הענווה וההקשבה, הצמאון והתשוקה. עיר הלב השבור, הפתוח ומפולש לכל עבר, לקבל ולהרעיף.
העיר הזו מקדמת את פני הנשיא הנישא בשמחה ומקלסת אותו ברננה. תושביה רוצים יותר מכל דבר שהוא ישאר איתם. המלך נושם לרווחה, הנה בא הקץ לנדודיו. הנה הגיע לנחלה ולמנוחה. בקול יגע אך צלול, הוא מכריז חגיגית, זאת העיר החרבה, היא הטובה, היא האהובה, כאן אבנה את בית חלומותי, כאן אציב את כסאי, כאן אשתכן ואשכון לעולם. זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ: (תהילים קלב יד).
מי זאת עולה מן המדבר
המדבר הוא מקום של התחלה מתמדת, של בתוליות מתחדשת, של רעננות נצחית. בכל יום, בכל לילה, נמחקים העקבות השטחיים שהטביע בו האדם, ע”י הרוח והטל, הקור והחום, והכל מתחיל מבראשית. המדבר אף פעם לא יהיה מוכר וידוע, תמיד ישאר חדש ומפתיע, חזק ועוצמתי. הוד קדומים של מעשה בראשית המתחדש בכל יום תמיד, קורן ממנו. אין במדבר שנוי, כל שנוי מתקזז, הוה נצחי, ללא עבר, ללא עתיד. עצמיות פשוטה ומעורטלת ללא לבושים, פרצוף ללא מסכה, נקיות וטוהר. אין במדבר אפשרות של קבעון והתברגנות, בטחון ווודאות.
מי זאת עולה מן המדבר? מיהי המאזינה ושומעת את הדבור, הולכת אליו, מבקשת להתכלל בו דווקא בארץ לא זרועה. המדבר הוא הדביר, קודש קודשים, לפי ולפנים, מקדש הדממה. הדבור של המדבר אף פעם לא יגלוש לפטפטת, המילה בוקעת בו מן השתיקה, מהדהדת אותה. המסמן קרוב מאוד אל המסומן, נושק אליו ובו. המדבר הוא תיבת תהודה ענקית של נגון-אור. העיר מסתירה את השמים, מנכרת את האדם אל עצמו ואל הזולת, אל חברתו ואל אלוקיו, המדבר נותן מקום לשמים ומנכיח את האדם. המדבר מכריח מפגש ישיר חשוף, ללא תווך של סוכני דמוי ותדמית, סמויים או גלויים. שקט.
המדבר הוא גם מרחב מסוכן, מקום נחש שרף ועקרב, חיות רעות ובורות יקושים. מרחבים. חום-צהוב. צמאון. חורבה ויובש. עניות. חסרון. בדידות. מעבר חריף מיום ללילה, מחום כבד לקור כפור. אפשר ללכת לאבוד, להזות בהקיץ, להתיבש, לחטוף מכת חום. הכל פתוח.
האדם המדברי, העיר המדברית, התרבות המדברית, הנפש המדברית, הפשוטה, הלא גדורה ומוגדרת, הפתוחה לכל ופונה אל הכל, משתוקקים להתגלות, להארה לאורח, לאור – ח’ (השמיני) הנישא והמרומם, הם מתפללים ומייחלים לו. כאיל על אפיקי מים. הם שמחים בבואו וששים בשימו את משכנו בתוכם.
ישושום מדבר וציה
העיר החרבה צוהלת ושמחה. והנה היא פרוחת ומלבלבת. יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת.
רגע, מה זאת אומרת? האם היא תהפוך לעיר בנויה? והמלך יצטרך לאחוז שוב במקל הנדודים ולצאת למדבר, לחפש לו עיר חרבה – טובה – אהובה?
יתכן שזה יותר מרמוז בפסוק הפותח את הדרשה, מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם היכן שהייתי (בעבר [!]) מתקלס…
ובעיקר בסופו, אותו ‘החביא’ הדרשן, כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים: העם המדברי שקיבל את התורה, נכנס לארץ, יישב ובנה אותה, אך התוצאה היא עגומה ומרה. ארץ ישראל היתה בראשית גאולתה ‘מדבר’, משנתיישבה ונבנתה, התבגרה והתברגנה, והנביא, איש האלוקים, מבקש במר נפשו מבקש לברוח ממנה אל המדבר והמדבריות הצחיחה – המבורכת.
והדברים נאמרים בפירוש ובכאב איום בפסוקים הבאים: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם יְהֹוָה: אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם יְהֹוָה: (ירמיה פרק ט א – ה)
וברקע נשמע קולו של איוב המבכה אף הוא את הגעגוע לרחם המדברי: מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי: בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חשֶׁךְ: כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי: (איוב כט ב – ד)
הלנצח יחריב הבנין?
האם תמיד תהיה קורלציה שלילית בין ההתפתחות של האדם ליכולת ולצון שלו לקבל עול מלכות שמים? האם גזרה היא שכל מה שתוסיף הארץ בנין יוסיף השכל חורבן? האם צדק רשב”י? בשוללו כל שמץ של השקעה בעולם הזה? האם לעולם ה’ישמן’ יגרור אחריו את ה’ויבעט’?
איני יודע אל נכון, אבל אני מסרב להתיאש מהאפשרות של חיים אנושים מפותחים ומשוכללים שיהיו גם חיים של אמונה וקדושה. יתר על כן, אני מאמין שזה לא רק אפשרי אלא הכרחי. ה’אמת’ היא שאת אמונתי קבתי מהרואה הגדול. אין כל ספק שכך בדיוק ראה הראי”ה קוק את תורת ארץ ישראל ואין כאן המקום להרחיב.
אמנם המציאות העכשוית סותרת זאת. מעולם לא היה האדם חופשי חכם ונבון וטוב וישר מהיום ובו זמנית, כל כך רחוק מאלוקים. ויחד עם זאת, דומני (גם אם זה דממיון יוצר, ואדרבא…) שיש סימנים לכך, שמתוך החורבן והצחיחות הפנימיים של העיר הבנויה והמתוחכמת הזו, והעלמותו של הנשיא שגורש מן העיר, הולך ונולד געגוע… וכדברי השיר: ‘ונבנתה עיר על תילה’.
[1] כאשר התבאר למעלה שזמן התורה אינו במקרה, כך מה שנתן התורה במדבר אינו במקרה, כי הזמן והמקום ענין אחד, כאשר ידוע למבינים.
ובמדרש (ילק”ש ירמיה רמז ר”פ) ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו ישבי סלע, לנשיא שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו מלפניו, נכנס לשניה וברחו מלפניו, נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והיו מקלסין אותו. אמר הנשיא זו העיר טובה מכל המדינות, כאן אני בונה כסא וכאן אני דר.
כך כשבא הקדוש ברוך הוא לים, ברח מלפניו, שנאמר הים ראה וינוס, וכן, ההרים רקדו כאלים. בא למדבר חריבה, קדמו אותו, שנאמר, ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע. אמר, זו העיר טובה מכל המדינות, כאן אני בונה ודר בתוכו. התחילו שמחים, שנאמר, ישושם מדבר וציה ע”כ.
הנה נתנו טעם, באי זה צד ראויה שתנתן התורה במדבר. ורצו בזה, כי הים והירדן, הם חמריים, שגדלים בהם הנבראים החמריים, ושם משכנם. ולפיכך, אין להם קיום ועמידה עם השם יתברך, שהוא קדוש – נבדל מן החמרי, ולפיכך בים נאמר: (תהלים קי”ד) הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור. שלא היו יכולים אלו דברים לעמוד עם השם יתברך. אבל המדבר, מפני שאין בו דבר חמרי, שהרי אין בו מציאות חמרי, ואין דרים בו הנבראים החמריים, אלא הוא שממה וציה, מפני זה היה שמחה אל המדבר, כי הנמצאים משתוקקים אל העלה מצד עצמם, כאשר אין להם המונע החמרי, ובשביל כך נתנה התורה שהיא השכל הגמור במדבר, כי המדבר משולל מן הדברים החמריים בעבור שלא נמצא בו דברים הגשמיים. הנה [למדנו בזאת ש]המקום המיוחד לתורה הוא המדבר: (מהר”ל, תפארת ישראל, פרק כו)
השאר תגובה