פרשת בהר – גומל נפשו איש חסד

הלל ותלמידיו – ‘סיפור פשוט’

פרשה ל”ד ב’ויקרא רבה’ עוסקת בגמילות חסד. הפסוק ממנו היא יוצאת הוא: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: (ויקרא כה לה). הסיפור שלהלן, הינו חלק מהדיון הזה, אלא שיש בו יותר מכך. הבה נתבונן בו.

גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי: (משלי יא יז).

גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן.

הלל הזקן, בשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה מהלך והולך.

אמרו לו תלמידיו: רבי להיכן אתה הולך?

אמר להן: לעשות מצוה.

אמרו לו: וכי מה מצוה הלל עושה?

אמר להן: לרחוץ במרחץ.

אמרו לו: וזו היא מצוה?

אמר להן: אִין [כן]!

ומה אם איקוניות [צלמים] של מלכים שמעמידין אותן בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות שלהן,

מי שהוא ממונה עליהן, מורקן ושוטפן, והן מעלין לו סלרין [שכר],

ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות,

אנו שנבראנו בצלם ובדמות, דכתיב: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ט ו), על אחת כמה וכמה!

(ויקרא רבה [מרגליות] פרשה לד ג)

הקשרו הפשוט של סיפור זה על הלל ותלמידיו, הוא כאמור, מצוות גמילות חסד. הלקח הפשוט של הסיפור הוא שנכון ורצוי שהאדם יגמול חסד עם גופו ולא רק עם רוחו, עם עצמו ולא רק עם הזולת[1], עם קרוביו ולא רק עם ה’אחר’[2]. אבל יש בו הרבה יותר. יש בו תרומה לדיון בשאלה האם צלם אלוהים שבאדם הינו החלק הרוחני שבו בלבד, או גם הגוף[3] . ניתן ללמוד ממנו על המתח בין המונותאיזם הישראלי לתפישות מטאפזיות דואליות, ועל המתח בין המוניזם האנתרופולוגי לבין הדואליזם של גוף ונפש[4]. הוא מציף את שאלת המתח בין גוף לנפש והיחס אליהם, בין מצוה לרשות, בין בית המדרש לבין הבית, בין הקודש לחול, או בין הקודש ‘הדתי’ לקודש ‘החילוני’. יש בו אף אינפורמציה היסטורית על התקופה הרומאית והליכותיה, ועוד…

מבין כל אלה, הוּבלתי תוך כדי לימוד (שבו נעזרתי בספרים ומאמרים המוזכרים בהערות הסיום) להתמקד בנושא ‘וכל מעשיך יהיו לשם שמים’ שהסיפור שלנו מובא כהמחשה שלו במסכת אבות דרבי נתן.

מי במרכז?

דעה רווחת היא ש’הדת היא תיאוצנטרית (אלוקים במרכז), החילוניות היא אנתרופצנטרית (האדם במרכז)’. ומה חושבת על כך ‘היהדות’? תשובה נאה שמעתי בשם תלמיד חכם אחד: ‘היהדות (התורה), לא שמה את האדם במרכז אך גם לא את אלוקים, היהדות עוסקת במפגש ובמערכת היחסים בינהם[5]. כמובן שבכך היא חורגת מהתבנית של ‘דת’ כמו גם של ‘חילוניות’. היהדות היא תורת חיים המדריכה את האדם (העם והיחיד) לחיות את חייו באופן השלם והמלא ביותר, על ידי פיתוח וטיפוח כל אישיותו, גוף ונפש, וכל מערכות היחסים שלו – בינו לבין עצמו, בינו לבין אלוקיו ובינו לבין חָברו חֶברתו וסביבתו. לזאת יקרא בלשון הקודש ‘עבודת ד’!

זאת התורה – אדם

מה שנכון ביחס ל’יהדות’ באופן כללי, נכון גם לתורה כולה ולמדרש האגדה של חז”ל בפרט. מדרש האגדה החז”לי אינו מתעניין בתיאולוגיה או מטאפזיקה לכשעצמן, ואפילו לא באנתרופולוגיה ובפסיכולוגיה לכשעצמן, אלא במשמעות הקיומית, הערכית, הדתית של כל הנ”ל (זה כמובן ניכר בסגנון הספרותי ובשפה החופשית, הלא מופשטת ואף המיתית של המדרש).

התורה ירדה מן השמים לארץ וניתנה לאדם על מנת לסייע לו בזקיפת מלוא שעור קומתו כיחיד וכציבור (תרי”ג מצוות כנגד תרי”ג איברים…). השאלה שמענינת את התורה, את חז”ל ואת כל חכמי ישראל עד היום היא: מה הם החיים הראויים לאדם שנברא בצלם אלוקים וכיצד יזכה לחיותם? ובלשון דתית: מהי דעת ד’ הנכונה ועבודת ד’ האמיתית הנגזרת ממנה? מה הם חיים של קדושה וכיצד מכוננים אותם? כיצד מאמינים בד’ (כלומר נאמנים לו) ולא איך מאמינים שיש ד’, מיהו ומהו?

ביטול האדם או העצמתו?

לשאלה זו (שהיא בעצם אוניברסלית, גם אם ביטוייה שונים ומשונים) יש תשובות רבות במישורים רבים. שתי תשובות קוטביות, עתיקות כימי האדם על הארץ, הינן במישור של היחס בין שמים לארץ, ובין נפש לגוף. המופע הרדיקלי של  יחס זה היא המחלוקת בין תאיזם (בואכה – אקוסמיזם) לבין אתאיזם (בואכה – קוסמיזם). במרחב הדתי, בא מתח זה לידי ביטוי במחלוקת בין הדעה הספיריטואליסטית הרואה את האדם ולפחות את הגוף כטפל ואף כמכשול שיש להתגבר עליו ואף לבטלו, לבין הדעה ה’ארצית’ הרואה את האדם ואף את גופו, כנברא בצלם אלוהים שיש לתחזק אותו ואף להעצימו.

אפשר שהשוני שבין רבנו בחיי ב’חובות הלבבות’, בו הוא שם במרכז את הלב, את הפנימיות, את הכוונה והתבונה וכו’, לבין ריה”ל ב’כוזרי’ המשפט המכונן שלו הוא: ‘כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים’, הוא ביטוי למחלוקת זו. מחלוקת זו חיה וקיימת מקדמת דנא גם בבית המדרש והמחלוקת בין שמאי והלל ובין בתי המדרש שלהם לאחר מכן, היא אחד המופעים המרתקים שלה, גם באשר לליבת המחלוקת וגם ובעיקר באשר להשלכותיה ההלכתיות מעשיות[6]  לא קשה לנחש מי סבור מה? שמאי הוא ‘הרוחני’ והלל הוא ‘הארצי’ (יראה ואהבה, דין וחסד, טרנסצנדטיות ואימננטיות, עולם הזה ועולם הבא, הם בוודאי ביטויים של מחלוקת זו) [7]. בגירסא של הסיפור שלנו באבדר”נ הדברים מפורשים:

וכל מעשיך יהיו לשם שמים

וכל מעשיך יהיו לשם שמים. כהלל.

כשהיה הלל יוצא למקום,

היו אומרים לו: להיכן אתה הולך?

לעשות מצוה אני הולך.

מה מצוה הלל? לבית הכסא אני הולך.

וכי מצוה היא זו? אמר להן: הן, בשביל שלא יתקלקל הגוף.

להיכן אתה הולך הלל? לעשות מצוה אני הולך.

מה מצוה הלל? לבית המרחץ אני הולך.

וכי מצוה היא זו? אמר להן: הן, בשביל לנקות את הגוף.

תדע לך שהוא כן, מה אם איקוניות העומדות בפלטיות של מלכים, הממונה עליהם להיות שפן וממרקן,

המלכות מעלה לו סלירא בכל שנה ושנה, ולא עוד, אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות.

אנו שנבראנו בצלם ודמות, שנאמר כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ט ו), על אחת כמה וכמה!

שמאי לא היה אומר כך, אלא יעשה חובותינו עם הגוף הזה:

(מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ל ד”ה וכל מעשיך)

כאן מתברר למעלה מכל ספק שהנושא הוא: כל מעשיך יהיו לשם שמים! בכל דרכיך דעהו!. המחלוקת היא ביחס לטיפול בגוף. גם שמאי מודה שהכרח לא להזניחו וחובה לתחזקו היטב, אך זהו הכרח שלא יגונה אך גם לא ישובח. הוא אינו כלול בעבודת ד’, בעבודת הקודש, ב’לשם שמים’ הישיר והמובהק, אלא הינו תנאי הכרחי הכפוי עלינו. לעומת זאת, הלל סבור, שהטיפול בגוף הוא מצוה. וככל המצוות, שענינן קדושה והתקדשות (‘אשר קדשנו במצוותיו; ‘וקדשתנו במצוותיך’), אף היא קדושה ומקדשת! ואם יקשה המקשן: ‘והלא איני מרגיש חווית קדושה עזה כשאני מטפל בגופי?!’ אף אתה אמור לו: ‘ובהנחת תפילין אתה (תמיד) מרגיש?…

הכל בראש

ניתן לומר שהלל סבור ש’הכל בראש’! הכל תלוי בתודעת האדם והתכוונותו, היא המכוננת ערך ומשמעות. כל מה שנעשה מתוך פתיחות וקשב, אמונה ואהבה, הבנה ומודעות לאוצר חיינו וסוד מקורם, ורצון להביאם אל תכליתם. כל מה שנעשה כדי לחיות את חיינו בעוצמה וערך מקסימליים, כדי לעשות את רצון ד’ ולהביא לידי ביטוי את צלם אלוקים שלנו בכל רבדיו ומרחביו, על כל איכויותיו, בכל מערכות היחסים שלנו. כל אלה הם עבודת ד’, ‘דבקות’, ‘קדושה’. אמנם, אין כאן להטוט פוסטמודרני, אלא פקיחת עינים, פתיחת לב, היזכרות בכך שבראשית ברא אלוקים את השמים, אך גם את הארץ, את הנפש, אך גם את הרוח. בלשון ‘עכשווית’ יותר, משאנחנו מבינים ומפנימים ש’מלוא כל הארץ כבודו’ ו’לית אתר פנוי מיניה’ ‘ואתה מחיה את כולם’ ו’מלא כל האדם כבודו’ ו’מבשרי אחזה אלוה’. זאת, ועושים כל דבר מתוך חוויה זו וראיה צלולה זו, הרי כל מעשינו הם עבודת ד’ באמת ובתמים, ובכך אנו הולכים ובאים אל מרחבי ‘כל מעשיך יהיו לשם שמים’ ואל פסגות ‘בכל דרכיך דעהו’.

אלא שלסיפור יש חלק שני, עמום יותר:

הנפש העלובה

ד”א גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן.

הלל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך.

אמ’ לו תלמידיו ר’ להיכן אתה הולך,

אמ’ להן למגמול חסד עם הדין אכסניא דאית גו בייתא.

אמ’ ליה בכל יום אית לך אכסניין,

אמ’ להון: והדא נפשא עליבתא, לאו אכסנייא היא גו גופא,

דיום דין היא הכא, ולמחר לית היא הכא.

כאן הנושא הוא היחס לנפש. הלל משתמש בלשון הדואלית המוכרת היטב לכל, ומבקש באמצעותה, ללמדנו שיש לגמול חסד (גם זו מצוה) גם עם הנפש, האורחת, התיירת, הגֵרָה הארעית, העלובה. זו שהיום היא כאן ומחר תפרח לה ואינה. המפרשים נטו לפרש שמדובר על הנפש החומרית (כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא), או על לאכילה או התעמלות[8] וגם כאן בעצם מדובר על טיפול בגוף המועיל גם לנפש שהרי נפש בריאה בגוף בריא, לא רק כאמירה כללית אלא כהרגשה מיידית של האדם לאחר שהוא אוכל כראוי או מתעמל כראוי.

מעבר לכך שיוצא שהחלק הזה לא מוסיף דבר, יש בפרשנות זו התעלמות מההצגה הדואלית המכוונת של נפש וגוף ושל הנפש כאורחת ארעית בגוף, ובעולם הזה ש’מחר’ תשוב לביתה. פרשנות זאת מתעלמת גם מהעוקץ האירוני בולט –  הלל יוצא מבית המדרש והולך אל ביתו כדי לטפל בנפש. והלא אין לך מקום טוב יותר לטפל בנפש ולפנקה כראוי לה מאשר בבית המדרש והתפילה בעבודת ד’ המובהקת?!

לדעתי הלל בא ללמדנו כאן משהו חדש ומפתיע יותר. היחס לנפש לא מתחיל ומסתיים בבית המדרש ובית הכנסת, בלימוד תורה, בתפילה, ואף לא בגמילות חסדים. הנפש זקוקה גם למזון ופרנסה ‘ביתיים’ פשוטים ונינוחים, כמו מוזיקה, ספרות ושירה, טיול ומנוחה, ולא רק לאוכל טוב שינה משובחת ופעילות גופנית הולמת. אולי אין זו מצוה, אך זו בוודאי ‘גמילות חסד’ גדולה ל’בת המלך העצובה’…

ועל גמילות חסדים

הדרשה מסתיימת בדבריו של רבי אלכסנדרי, שנראה במבט ראשון שאינה מן הענין. אמנם, תוספת זו לסיפורי הלל ותלמידיו באה ללמדנו שאין תחליף לגמילות החסדים הבסיסית – לאהבת הרע ולשמחה לחלוק איתו את כל הטוב, את השפע והברכה שזכינו להם. רבי אלכסנדרי (הידוע ברגישותו המוסרית[9]) מחזיר אותנו אל המרחב הפשוט, שאסור לו שישכח גם אם הפלגנו למרחבי ההידור והחסידות.

ד”א גומל נפשו איש חסד, איש חסיד. ועוכר שארו אכזרי (משלי יא, יז),

אמ’ ר’ אלכסנדרי: זה שהגיעה לו שמחה ואינו מדבק את קרוביו עימו לשם עניות.

אמ’ ר’ אייבו נתן תתן לו (דברים טו, י).

אמ’ ר’ נחמן כי בגלל הדבר הזה (דברים טו י), גלגל הוא והוא עובר על הכל.

לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להן וכי ימוך אחיך.

בכך נסגר המעגל. הקודש שב’דתיות’, הוא הראשית של עבודת ד’, הבסיס המוצק, המסגרת הקבועה, מקור תעצומות הרוח ומכון הגבורה שלנו, ואין לו תחליף. הוא בסיס האם ממנו אנו יוצאים ואליו שבים לטעון מצברים, אך הוא אינו התכלית והשיא של עבודת ד’ שלנו. אפשר אמנם להסתפק בקדושה מינימלית של ד’ אמות של דתיות, של שו”ע, של הלכה ואף אגדה, וכו’, אבל אפשר ונכון גם לרצות להיות חסיד ולא רק צדיק. לדעת ולעבוד את ד’ בכל לבבנו נפשנו ומאודנו, בקומנו ובשוכבנו, בלכתנו בכל דרך ובשבתנו בכל בית, ולא רק במיתחם הדתי המובהק[10].

[1] ראה ‘גוף נפש בהגות היהודית העתיקה’, ישי רוזן צבי, עמ’ 111 – 113

[2] ראה התיחסות מענינת של לוינס לכך. ‘קרוב ורחוק’, דניאל אפשטין על לוינס עמ’ 99 – 100

[3] ראה ‘צלם אלוקים’, יאיר לורברבוים, עמ’ 306 – 314

[4] ראה ‘דרכי האגדה’ כרך ג עמ’ 607 ואילך, הדיון על מאמרו של א.א. אורבך על האסקיזים ביהדות ועל הדואליזם המטאפיזי והאנתרפולוגי.

[5] המהר”ל קדם וביטא זאת בחדות ובחריפות בכמה מקומות. למשל תפארת ישראל פרק לג כולו, ולדוגמא: ‘כי מה שאמר הכתוב וירד ה’ על הר סיני וכיוצא בזה הם נאמרים כלפי האדם, כי כך נמצא השם יתברך אצל האדם שהיה יורד מן השמים על הר סיני […] כי ראוי שיהיה נאמר על השם יתברך כפי אשר הוא יתברך נמצא אל האדם, וכפי אשר מקבל האדם כך נאמר עליו’.

[6] שתי דוגמאות מיני רבות. 2 הלכות הִלִליות: ‘רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר: “כֹּל פָּעַל ה’ לַמַּעֲנֵהוּ” (משלי טז ד)’ (מסכת שבת דף נ עמוד ב); ‘לא ישתמש אדם בפניו ידיו ורגליו אלא לכבוד קונהו שנא’ (משלי טז) כל פעל ה’ למענהו’ (תוספתא ברכות ד א). ומחלוקת הלל – שמאי: ‘תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה’ יום יום תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה’ יום יום’ (ביצה טז ע”ב)

[7] כך הראה ישראל קנוהל באופן בהיר ומשכנע במאמרו ‘פרשה שיש בה קיבול מלכות שמים’ תרביץ, נג (תשמ”ד) עמ’ 11 – 31 ובעיקר מעמ’ 17 ואילך.

[8] ראה ‘מחלקי המים’ פרשת בהר, ‘גומל נפשו איש חסד’, תשע”ד, הערה 9.

[9] ראה לדוגמא: ‘ומה ראו לומר ברכת השנים בתשיעית – אמר רבי אלכסנדרי: כנגד מפקיעי שערים, דכתיב: שבר זרוע רשע’ (מגילה דף יז עמוד ב); ‘מכריז רבי אלכסנדרי: מאן בעי חיי? מאן בעי חיי? כנוף ואתו כולי עלמא לגביה, אמרי ליה: הב לן חיי, אמר להו: מי האיש החפץ חיים וגו’ נצור לשונך מרע וגו” (עבודה זרה דף יט עמוד ב)

[10] על כך ראה בהרחבה מאמרי ‘בכל דרכיך דעהו’, אסיף א.