מיתת המלכים
מפתח למגילה
רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְקֹוָק שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: לוּלֵי יְקֹוָק שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם: (תהלים קכד א ב) – אדם ולא מלך. (מגילה דף י ע”ב)
רש”י: פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא – כשהיה רוצה לדרוש בענין איגרת פורים, היה מתחיל לדרוש מקרא זה. אדם ולא מלך – זה המן.
בקום עלינו אדם – אדם ולא מלך
המפתח ל’כספת’ של המגילה נמצא לדעת רב נחמן בפסוק: לוּלֵי יְקֹוָק שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם: (תהלים קכד א ב). הפסוק הזה (ואולי כל המזמור) מגלה לנו ‘מה הסיפור’ של המגילה, ‘מי נגד מי’ – מי הוא זה ואיזה הוא שעמד עלינו לכלותנו. ובכן, האויב הצר והאכזר של ישראל במגילה, הוא אדם ולא מלך – המן ולא אחשוורוש. למען האמת, זה אינו ‘חידוש’ גדול… במידה רבה זהו הפשט של המגילה הגלוי לעיני כל קורא סביר.
המפתח לפתיחתא של רב נחמן, נמצא בקריאה קשובה של ההבחנה שבסופה: ‘אדם ולא מלך’. רב נחמן יכול היה ‘לחסוך’ לרש”י את הצורך לפרש שהכוונה להמן, אך הוא לא עשה זאת, כיוון שאז היה העיקר חסר. ההבחנה היא – ‘אדם ולא מלך’, בכלל. המן ואחשוורוש, הם רק אחד המופעים של הבחנה זו. אפשר היה להבין שרב נחמן בא לחדד לנו לאיזה שפל ירדנו בימי אחשוורוש – עד כדי כך שאפילו סתם אדם יכול היה לגזור על עם ישראל כולו, גזרת השמדה ומכל מקום ‘שֶׁ֭בְּשִׁפְלֵנוּ זָ֣כַר לָ֑נוּ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ’. המהר”ל ב’אור חדש’ (פירושו הרחב והעמוק למגילת אסתר) אינו מסתפק בכך ומאיר את עינינו באשר למשמעותה הכללית והנוקבת של ההבחנה הזו.
אדם ולא מלך
[רבי נחמן] בא לומר, כי ענין הפורענות [שבמגילה] – כי נמכרו להשמיד ולהרוג ולאבד את כולם, לא היה בכל הצרות שעברו על ישראל, וזה מפני כי המן אדם ולא מלך. כי המלך מצד מלכותו, הוא מבקש עבדים וממשלה עליהם, שאין מלך בלא עם. ו[אם] המדינה מורדת במלך, מבקש המלך לייסרם ולא לכלותם לגמרי. אבל המן שלא היה מלך, לא היה מחשבתו למלוך, רק להשמיד ולהרוג. אבל מלך שעומד על ישראל אינו מבקש לעקור את הכל.
וגם, כל מלך הוא מלך מאת ה’ הממליך מלכים, כמו שאמר: ומקים מלכים (דניאל ב, כא), ומאיתו המלוכה, והוא יתברך (הממליך ישירות את המלכים) אינו מכלה ומאבד ישראל. לכך, לא היתה (ולא יכולה להיות) צרה, שהיה [מלך] רוצה לאבד את הכל (אלא לשעבד פיזית או רוחנית).
אבל בקום עלינו אדם, שאין זה מלך מן הש”י (ויש לו הבחירה לרצות לאבד הכל), לולי ה’ שהיה לנו, שהוא יתברך עוזר ישראל, שישראל דביקים בה’, ונשבע להם בשמו הגדול שלא יכלה אותם, ובשמו הוא מקיים ישראל, לולי כן, אבדנו בקום עלינו אדם. (מהר”ל, אור חדש, עמ’ סח)[1]
מלך לעולם לא יכלה את נתיניו, שהרי בכך הוא מכלה את עצם מלכותו. יתר על כך, למלך אין בחירה חופשית כמו לאדם היחיד – ‘לב מלכים ביד ד”, ובודאי שהוא ית’ לא חפץ לכלותינו. המן אינו מלך, הוא אדם, אִישׁ צַר וְאוֹיֵב – הָמָן הָרָע הַזֶּה, ולכן יכולה לצאת מתחת ידו מזימת השמדה כוללת. הסיפור של המגילה, אם כך, אינו חלק מהעימות של עם ישראל עם ארבע המלכויות (אשור ובבל שקדמו, ויוון ורומי שיבואו בהמשך).
המגילה אינה עוסקת בעימות פוליטי או כלכלי, וגם לא תרבותי או דתי. זה אינו סיפור היסטורי ופוליטי, אלא הסיפור המכונן של הרוע העצמי המקנן באדם, ומתפרץ בשנאת חינם ואכזריות רצחנית. זהו סיפור על הרוע לשמו, שאינו אמצעי לתכלית אלא זה המתענג על עצם ההרג והחורבן. ביתר מיקוד, זהו סיפור על רוע אנושי הזומם להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, סיפור על שנאת חינם שאינה תלויה בדבר, שאין לה לא סיבה ולא תכלית. זהו הסיפור המכונן של שנאת היהודים, של האנטישמיות, מאז ועד היום.
המהר”ל לא מסתפק בהסבר מדוע ‘מלך’ לא יכול להעלות על דעתו מזימת השמדה כזו, ומדוע רק ‘אדם’, שאין לו אינטרס מלכותי וחשיבה מלכותית, ושיש לו בחירה חופשית גדולה יותר, יכול. הוא ‘מגדיל עשות’ ומבאר מדוע האדם לא רק יכול, אלא מוכרח לרצות זאת. זה מתחייב ממהותו העצמית… זה בהחלט מפתיע ואף מקומם…
אנא אמלוך!
ועוד יש לך להבין דבר זה, כי כאשר המתנגד הוא אדם ולא מלך, אז (הכרחי ש)הוא מבקש לאבד את הכל, כמו שעשה המן. כי אמרו חז”ל: ‘אִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ’ (אבות ג ב). כי האדם מצד שהוא אדם (מצד מהותו העצמית ולא מצד יצר הרע שלו…), אשר נברא שהוא מושל בתחתונים, נברא יחידי, כי כך ראוי מצד עצם הבריאה. ולכך כל אדם רוצה לבלוע את חברו, שלא יהיה נמצא אחר זולתו.
לכך המן, אילו היה ‘מלך’, לא היה מבקש לאבד את הכל, אבל היה ‘אדם’, לכך היה רוצה לבלעות את ישראל. ודבר זה נרמז בכתוב: לוּלֵי יְהֹוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם: אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ. כמו שאמר [רבי חנינא במשנה הנ”ל]: ‘אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ‘. כי האדם נברא יחידי, [ו]בטבע בריאתו, שיהיה יחידי, וזה מפני כי האדם הוא מלך בתחתונים, כי תחתיו כל הנבראים התחתונים, ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד.
המהר”ל מלמד אותנו כאן משהו מאוד מאוד מהותי (מפתיע ומביך…) על האדם. עמדתו הראשונית של האדם אל מול הזולת האנושי היא: ‘אין עוד מלבדי’, ואם יש, ‘לא יהיה עוד מלבדי’!, ‘אנא אמלוך’! האדם נבראי יחידי, כמלך הבריאה, וכידוע, אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. הזולת אינו רק ‘הגהינם שלי’, אלא איום בלתי נסבל על עצם הקיום שלי. עלי לבלוע אותו לפני שהוא יבלע אותי. המצב הזה והדינמיקה הזו אינם תקלה אלא ענין שבמהות. לא בכדי, הדבר הראשון שארע משהיו שני בני אדם בעולם, הוא רצח!.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ד’
ואם מתרבה האדם בעולם, דבר זה מצד הש”י, שהוא מלך מלכים, ורוצה בריבוי. ומצד זה, אין ראוי שיהיה האדם מלך. [אמנם] סוף סוף, בטבע, ראוי שיהיה האדם [אדם] יחיד, מצד שהוא מלך בתחתונים [וכל אדם אחר מאיים על מלכותו], וזהו מצד עצמו [ולא במקרה] ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד.
ו[לכן, רק] כאשר האדם מקבל מלכותו יתברך, אז ראוי [גם בעיניו] שיהיה הרבוי, מצד שהש”י חפץ ברבוי. אבל המן [ה’אדם’] לא היה מקבל מלכותו יתברך, והיה רוצה לבלעות הכל, וזה שאמר: לוּלֵי יְהֹוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם
הָהִתְרָבּוּת (ממילא הַתָרְבּוּת) האנושית, אינה תהליך טבעי, אדרבא, היא על טבעית! ‘אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא’, אך דווקא ‘בעת נעשה בחפצו כל – אזי מלך שמו נקרא’. אין מלך בלא עם. העם של המלך האלוהי הוא עם האדם. זהו מקור ההָהִתְרָבּוּת של האדם. כל זמן שהאדם הוא אזרח של ממלכת הטבע בלבד, אין שום אפשרות שישלים עם קיומו של זולת אנושי, שכן, הוא מאיים על מלכותו. רק כשהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא משלים עם קיומו של הזולת, באשר שניהם אזרחים של הממלכה האלוהית. בשלב הראשון, ‘מוראה של מלכות’ מונע ממנו לממש את זממו (מזכיר את תורת המדינה של הובס). בשלב מתקדם יותר ‘אהבתה של מלכות’ מביאה אותו לשמוח בזולת ולאהוב אותו עד כדי מסירות נפשו עליו – ‘ואהבת לרעך כמוך – אני ד”.
ולאן יכולים הדברים להגיע כשאין על האדם ולא על המלך, לא מורא מלכות שמים ולא אהבתה? ביחס לאדם שלאחר ‘מות האלוהים’ כבר למדנו דוסטויבסקי שאם אין אלוהים, מותר להרוג את הזקנה. שניה היסטורית לאחר מכן, התברר שזה חל גם על המלך ש’אין לו’ אלוהים!
מיתת המלכים – בקום עלינו מלך
ההבחנה של המהר”ל בין ‘מלך’ ל’אדם’, היתה תקפה עד לפני כשבעים שנה. אז קם עלינו מלך, שחתר ל’פיתרון הסופי’, זמם להרוג לאבד ולהשמיד את כל היהודים ואף ביצע את זממו בששה מיליון יהודים, כשליש מעם ישראל. בכך פג לאימתנו תוקפה של הבחנה זו והבטחון החלקי שהיא נתנה לנו.
ה’מלך’ השתגע! תאוותו לאבד את כל היהודים קלקלה את השורה וגברה על העיקרון המלכותי היסודי – קיומו של העם. דבר זה בא בין השאר לידי ביטוי בהקצאת הרכבות להשמדת היהודים ולא לנצחון במלחמה. מרום פיסגת התרבות המודרנית התפרצה מפלצת – מלכות שלמה שהתגייסה עם כל מערכותיה להרוג להשמיד ולאבד את כל היהודים, ללא כל סיבה וללא כל תכלית. היה זה מופע אימים של אנטישמיות צרופה – מטורפת, של שנאת חינם, של אכזריות רצחנית (כלל וכלל לא בנאלית). לדעתי, זו ראיה לדעת הסוברים שהשואה היתה ארוע יחידני, ללא כל תקדים היסטורי, ולא עוד פרץ של רוע ואכזריות שכמותו ידע האדם בהיסטוריה העגומה שלו.
יש לכך עוד פן. עד שלב מסוים התבטאה האנטישמיות בשנאת היהודים וברדיפתם והשפלתם בכל אתר. לאחר שהם קמו ו’הלכו לפלשתינה’ והקימו להם מדינה משלהם, היא התעדכנה, שינתה פניה והפכה לשנאת מדינת ישראל והציונות.
מפליא, אך באופן לא מפתיע, חוזים חז”ל את קריסתה של פרדגימה זו ויודעים לספר לנו שלעתיד לבוא בנסיבות מסויימות: ‘הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן (סנהדרין דף צז/ב). זה כמובן אינו ממתיק את הגלולה אלא אדרבא מסבך אותה.
קריסתה של הבחנה זו מעלה שאלות קשות באשר לָפָנִים ולנוכחות האנושיים והאלוקיים. ומעבר לכל שאלה, בוקעת בזאת אימה וחרדה גדולה. כיצד אפשר להמשיך ולחיות בעולם שבו אבד ההגיון ואיבדה התבונה את כוחה? כיצד אפשר להמשיך ולחיות כיהודים בעולם בו תופעה כמו ‘השואה’ הפכה להיות אפשרית? אני איני יודע.
כל הנקרא בשם יעקב ובשם ישראל יכונה – קדוש יאמר לו
דבר אחד אני כן יודע. בעולמנו זה, בו עלולה להתפרץ עוד שואה, כל מי שממשיך לחיות כיהודי, לראות עצמו כיהודי, לחנך ילדיו כיהודים – לא משנה איפה הוא חי, ומה הוא חושב, ובמה הוא מאמין או לא, ומה הוא מקיים ומה לא, ושאר ‘מיני ירקות’, קדוש יאמר לו! ואם אמרו חכמים: ‘הרוגי לוד אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם’, קל וחומר כל יהודי היום, באשר הוא שם. וקורא אני עליו מקרא שכתוב: וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם: (ישעיה ד ג).
זכור – תמחה – לא תשכח
‘עמלק’ הוא שורש הרע, שורש השנאה והאכזריות, שורש שנאת היהודים – האנטישמיות. המצוה, ‘זכור את אשר עשה לך עמלק’ – קוראת לנו להיות מודעים לכך שהכוח הזה עדיין קיים במציאות – בתרבויות, בעמים ובבני אדם וכשם ש’עשה’ כך יכול לשוב ו’לעשות’. המצוה, ‘לא תשכח’ – תובעת מאיתנו לא להדחיק או להכחיש זאת. המצוה, ‘תמחה את זכר עמלק’ – מעוררת אותנו לעשות הכל על מנת לעקור מן העולם את האנטישמיות משורשה העמוק – הרוע האפל והשפל שבאדם.
לזכור ולא לשכוח הן תנועות מובנות, אך איך מוחים את עמלק כשמדובר על כוח ותכונת נפש תרבותית עמוקה? עמלק כעם, אמנם אבד אך העמלקיות – האנטישמיות, התפשטה, חדרה וחלחלה אל התרבות המערבית כולה. המחייה אינה יכולה להתמצות במאבק פוליטי ובמלחמת תרבות באנטישמיות ובגילוייה. היא חייבת לכלול גם תנועה ‘חיובית’, כלומר, לגרום לכך שהשנאה תהפוך לאהבה, שהאנטישמיות תהפוך לפילושמיות.
הא כיצד? אולי על ידי צעידה בדרך הבאה לידי ביטוי באימרתו הידועה של הראי”ה קוק: ‘הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה’. (ערפלי טוהר, עמ’ לט) [2] . וברוח חזון הנביאים, שלמדונו, שכשעם ישראל יהיה למה שהוא אמור להיות, אז תתהפך השנאה לאהבה, וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהֹוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהֹוָה מִירוּשָׁלִָם… בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהֹוָה (ישעיה ב, ג, ה).
[1] הבאתי את המהר”ל בהשמטות ובהתערבות (מועטה ככל האפשר) בלשונו, במטרה להקל על הקריאה לאלו שאינם רגילים בסגנונו המיוחד. ההערות בסוגרים מרובעות, הן תוספות שלי ללשון המהר”ל. ההערות בסוגרים עגולות, הן הערות פרשניות קצרות שלי לדבריו. כל מי שיכול, ייטיב לעשות אם יראה את דבריו במקורם.
[2] ובניסוח נוסף, אורות, אורות ישראל, פרק ה אות טו.
השאר תגובה