דּוּגִית נוֹסַעַת, מִפְרָשֶׂיהָ שְׁנַיִםוּמַלָּחֶיהָ נִרְדְּמוּ כֻּלָּם.רוּחַ נוֹשֶׁבֶת עַל-פְּנֵי הַמַּיִם,יֶלֶד פּוֹסֵעַ עַל הַחוֹף דּוּמָם.יֶלֶד פָּעוּט הוּא וַעֲגוּם-עֵינַיִם.שׁוֹטְפִים הַמַּיִם לְמֶרְחַק אֵין-סוֹף…אִם לֹא יֵעוֹרוּ כָּל מַלָּחֶיהָ -אֵיכָה תַּגִּיעַ הַדּוּגִית לַחוֹף ?…

‘שבוע טוב’ איחלתי לחברי לאחר התפילה, אך גווי השחוח וראשי המורכן הסגירו שאיפה אני ואיפה הטוב. בהבדלה הוספתי וביקשתי ‘הצליח את עמנו וחברתנו ומדינתנו’ אך קולי הסגיר את חששותי וחלישות דעתי, שלא לומר את יאושי. בא אלי חבר להתעודד ויצא מיואש בכפליים… לעניות דעתי, אנחנו יוצאים לשבוע מכריע. עושה רושם שהמצב הנפיץ שבו אנו נמצאים רק ילך ויחריף. אני חושש מאלימות קשה ומהתוצאות המרות שלה. כוונתי לפגיעה ולכאב ואולי אף יותר מכך חלילה. כוונתי גם לאפשרות של התרחבותה מנקודות בודדות לתופעה רחבה ואף למלחמת אחים חלילה. כן, גם אני אמרתי עד תמול שלשום לחברי ולעצמי, נו באמת… לנו זה לא יקרה…

הדרך היחידה למנוע זאת היא עוד ועוד ועוד הידברות! להידבר זו אינה חולשה ולא כניעה, אלא תבונה ורגישות וענווה ואחריות. הידברות שתכליתה פשרה גם אם כואבת. ככל שיותר אנשים יביעו הסתייגות וסלידה מהקיצוניות והטוטליות שבשני הצדדים, על ידי הידברות, על ידי שיח אמיתי, יש יותר סיכוי שהקברניטים יתעוררו וההתדרדרות תעצר.

בחלומי אני רואה מחאת המונים של מליון איש בעד הידברות גודשת את כיכר העיר, ממלאת את חלל העולם בשירי ארץ ישראל הטובה והישנה. ואיקץ והנה חלום. ועוד בחלומי אני רואה שרשרת אנושית ממטולה ועד אילת, המבטאת בשילוב הידים ומאור פנים, אחווה ותובעת בשתיקה רועמת הידברות ופשרה. ואיקץ והנה חלום.

ואני שואל את עצמי: אולי הגיע הזמן להגשים את החלומות הטובים האלה, לפני שיתפרצו יתממשו חלומות בלהה נוראים?! אולי הגיע הזמן שהרוב השפוי והמתון ישמיע את קולו – מחאתו כנגד מהלך ההתנגשות המכוון הזה שמובילי נהגי שני הקטרים הדוהרים זה לקראת זה? אולי הקולות השפויים יצליחו לפכח מיינה את המנהיגות הממשיכה לנגן על נבל המחאה, כשהארץ עולה בלהבות?!