תחנונים על תפילת הקבע

שני קולות

המחלוקת הקדומה, אם התפילה היא מצוה, או שורש לכל המצוות, לב עבודת ד’, ושמא חסד ומתנה, לא הוכרעה עד היום. מה שאינו שנוי במחלוקת ביחס לתפילה, הוא שהיא מציבה לפנינו קשיים, מעוררת בנו קושיות ומאתגרת אותנו כדבעי [1].

הקול הנשמע בדרך כלל בחלל עולמנו, הוא הקול הטוען שעיקר הקושי שבתפילה הוא בקביעות ובסדירות ובציבוריות שלה. בכך הפכה התפילה מ’תחנונים’ ל’קבע’, ונסתם הגולל על האפשרות של תפילה אמיתית. אל הקול הזה, נילווה הצליל הנוקב של געגוע תהומי אל עידן התפלה האישית הספונטנית הבוקעת ממעמקי הלב או מן המיצר והצרה.

לעומתו בוקע לעתים קול אחר. קול השבח וההודאה לחכמים שתיקנו את תפילת הקבע ושחררו אותנו מתפילת התחנונים… להדהודו של קול זה, מוקדשים דברי הבאים.

שתי דעות

אפשר שמקורם של שני הקולות הללו במחלוקת החכמים ביחס לתיקון תפלת הקבע.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה […].

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה תְפִלָּתוֹ קְבַע, אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים.

(מסכת ברכות, פרק ד משנה ג – ד)

רבי אליעזר, חושש שהתפילה תידרדר לידי ריטואל קבוע חסר לב ורגש, ולכן מביע הסתייגות מתיקון תפלת שמונה עשרה כתפילת קבע.

רשב”י, כְּדוֹר לאחריו, מחרה מחזיק בדעתו ומנמקה בטוב טעם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה.

וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא,

שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה (יואל ב).

(משנה מסכת אבות פרק ב משנה יג)

רשב”י ‘מתחנן’ לפנינו, אנא בני, אל תתפללו כחלק משגרת סדר היום הקבוע שלכם, אלא התייצבו לפני האל החנון והרחום והתחננו ובקשו רחמים, למען ינחם על הרעה

שתי הבנות

ומה חשבו מתקני תפלת הקבע, למן עזרא, נחמיה ואנשי כנסת הגדולה, ועד רבן גמליאל? התשובה הפשוטה היא, שהמחלוקת לא היתה על מהותה של התפלה. אלה גם אלה הסכימו שהתפלה הראויה לשמה היא ה’תחנונים’ ולא ה’קבע’. המחלוקת היתה על מידת הסכנה שתיקון תפלת הקבע יהפוך אותה ל’קבע’. רבן גמליאל וסיעתו סברו, שניתן להתמודד עם הסכנה, ולעומתם היו רבי אליעזר וסיעתו משוכנעים שהתפלה תידרדר בהכרח ל’קבע’.

אני מבקש להציע הבנה שונה של המחלוקת. ניתן לומר שהיא מדרש של המחלוקת, יותר מאשר פירוש, ויש שיראו אותה כחתרנית, אך דומני שיש בה הגיון פשוט.

המצדדים בתפלת הקבע ידעו גם הם שהתפלה תהפוך ל’קבע’, אך לא רק שלא חששו מכך, אלא רצו בכך! מה ההגיון? עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה, הובילו את שיבת ציון מבבל ואת בנין בית המקדש השני, אל מול כל המתנגדים מבית ומחוץ. מפעל חייהם זה, שאליו התמסרו כליל, לא עיוור את עיניהם מלראות שתם עידן המקרא, עידן הנבואה, עידן הארת הפנים והתורה מן השמים. והחל עידן החכמה, עידן התורה שבע”פ, עידן תורת האדם, הצומחת מארץ החכמה ומתקבלת בשמים. תם עידן ההנהגה וההשגחה הגלויה והחל עידן של ההסתתרות והסתר הפנים, עידן של התעלמות ההנהגה וההשגחה האלוהית ומיניה וביה, הועצמה חירות האדם ובין כתפיו נשתכן נטל האחריות.

עם הסתתרות המלך, ירד העולם הזה ממעלתו כממלכה, איבד את ערכו העצמי, כטרקלין המלך, והיה לפרוזדור (די חשוך), המכין ומוביל אל הטרקלין העתידי שבימות המשיח, או לאחר קץ ההיסטוריה, וברמה האישית, לעולם הבא שלאחר המיתה. ‘היום לעשותם ומחר לקבל שכרם’. המסקנה העקבית של ההבנה החדשה של המציאות באה לידי ביטוי באמירה האמיצה והנוקבת – ‘שכר מצוות בהאי עלמא ליכא’.

מחד, התפילה אינה יוצאת דופן, וגם היא כלולה בפרדיגמה החדשה, מאידך, התפילה הינה יוצאת דופן, שהרי כל כולה לא באה, אלא כדי להישמע להתקבל ולהענות, כאן ועכשו. התפלה היא ‘חיי שעה’ ולא ‘חיי עולם’, היא בוקעת מתוך המצוקה וחוסר האונים של המתפלל המשווע לעזרה ישועה והגנה! אין שום טעם במענה שיבוא ‘אחר כך’… כמובן שהדברים אינם אמורים (לפחות לא באותה ישירות וחריפות) ביחס לחלק השבח וההודאה שבתפילה (שגם הם כמובן צריכים להתכוונן אל המציאות החדשה, ולהגזר מן ה’תיאלוגיה החדשה’).

כמה חכמים היו חכמינו שתקנו את תפלת הקבע במקום תפילת התחנונים. בעידן בו מסתיר האל את פניו, התפילה הספונטנית, הבקשה בשעת צרה, אינה כבר מן האפשר, וקרובה היא להיות תפילת שוא שהרי נגזרה כבר הגזרה, שבינתיים לפחות, תם עידן הארת הפנים והנס, ועולם כמנהגו הטבעי נוהג.

התפילה החדשה

הדרך היחידה להתמודד עם כך, היתה להסיט לשולים, למרחב הרשות, את תפלת הבקשה האישית הספונטנית הבוקעת מתוך הצרה והמועקה, הפנימית או החיצונית, הרוחנית או הגשמית, ולהביא למרכז תפלה חדשה. בכך תלך ותתבטל עיקריותה התודעתית והקיומית של התפילה האישית, ותלך ותותמר במושג ודימוי, במשמעות פרקטיקה חדשים של תפילה. וזה בדיוק מה שעשו מתקני תפלת שמונה עשרה. ביושר ובאומץ, חידשו חכמים את תפלת הקבע הציבורית, שהינה בעליל, תפלה בציבור למען הציבור, שתחליף את התפלה המקורית – המקראית, האישית. תפלת הקבע הציבורית, אינה תפלת התחנונים האישית, והרוצה להתחנן, יתבודד ויתחנן לפינה או לאחריה. כל מי שיעיין בתפילת שמונה עשרה, יראה שזהו פשוטהּ.

החכמים ‘שחררו’ את התפלה מהפן הקיומי האישי שלה, ויצרו תפלה שאינה קשורה בהכרח ובעיקר לא תלויה בנסיבות אישיות כאלה ואחרות. הבקשות בתפלת שמונה עשרה מכוונות לכינון הופעת מלוא שיעור הקומה של היחיד (6 בקשות ראשונות) ובעיקר של האומה (7 אחרונות). לשון הרבים של התפלה היא תמרור נוסף, המורה למי שהחמיץ את החידוש שבתוכן התפלה, להחליף את הנתיב האישי בנתיב הציבורי. המעלה הגדולה שיחסו חכמים ל’סמיכת גאולה לתפילה’ אף היא אומרת ברורות – התפילה היא על גאולת ישראל העתידית ולא על גאולת היחיד המתפלל [2]. הרשות להוסיף בקשות פרטיות הקשורות לכל ברכה, לקראת סיומה, מבליטה מצד אחד שזה לא ענינה של תפלת הקבע, ואפשר גם להבינה כ’דברה תורה כנגד יצר הרע’… [3]

לא אפריז ואומר שיש איסור להתחנן את תפלת הקבע, אבל זה אינו תנאי הכרחי, ולעתים, עלולה ריגשת התחנונים להסיט את התפילה מדרך המלך הכללית שלה אל הנתיב האישי הפרטי, הצר והעקלקל .

האפשרות להיות עיוור לכך, ולהמשיך ולראות בתפלת שמונה עשרה תפלת בקשה ‘כמו פעם’, היא תולדת משאלת הלב האנושית המובנת כל כך לתפלת בקשה שתישמע ותתקבל וְתֵעָנֵה, מיד ובאופן שלם ומוחלט. לא פחות מכך ואולי, יותר מכך הסיבה לכך היא התשוקה הטבעית לתפלה של השתפכות הנפש, ועל כך להלן.

וטהר לבנו לעבדך באמת

דווקא על ידי תיקון התפלה של חכמים, קבלה התפלה את מלוא משמעותה כעבודה שבלב, במובן של עבודה פנימית. עבודה שיש בה שילוב של הבעת הרצון, ושל התבוננות מדידטבית פנימית. עבודה של זיכוך הרצון והעלאתו, והנהרת התודעה והעמקתה, שתכליתה תיקון האדם, דעותיו מידותיו. תפלה המביעה ומנביעה, ממללת וממוללת, בוחנת ומבררת, מאתגרת ומרעננת את הרצון הפנימי העמוק ואת התודעה והמודעות לחיוני וליקר, לעם ישראל – לנו. תפלה זו כלל וכלל אינה ‘שכלתנית’ במובן היבש והקר של המילה, אדרבא היא מבוססת על ‘קומה שלמה’ של רגישות ורגש בוגרים ובשלים!

כוחה של תפלת שמונה עשרה, הוא אם כך, דווקא בקביעות ובסדירות הלא תלויה בנסיבות. זו תפלה ‘שכלית’ ו’אידיאליסטית’ (אך גם אלמנטרית – ‘ציפית לישועה’? נישאל ביום הדין). תפילה מאהבה, תפילת חינם שאינה תלויה בדבר. זו תפלה שיש בה לב ומח, רגש ורצון, מאוויים ומשאלות, אך הפאתוס הבסיסי שלה מאופק וצנוע [4].

הבנה זו מאירה באור חדש (גם אם דרשני משהו) את התפתחות (או שמא ‘נסיגת’) ההלכה ביחס לחובה לכוון בתפילה. אמת שצרות הגלות גרמו לכך שאנו מודרכים להתפלל גם במצבים שברור לנו שלא נכוון, ולכן, גם אין לנו לחזור על תפילה או ברכה, על מנת לכוון בהן. לפי ההבנה שהבאתי, ההדרכה ההלכתית הזאת מעוגנת במהותה של תפילת הקבע ומכוונת להמשך פעולתה החשובה בשמירת הזהות הישראלית שעל ידי ציפית הישועה ובקשת הגאולה המקדמות אותה. דווקא בימי שפל והשפלה קשים של גלות, דווקא בימים של חוסר ישוב הדעת, עייפות ודכדוך, חיוני להתעשת ולהתעודד מכוחה של שייכותנו לקהילה ולאומה ואמונתנו המשותפת בגאולתה.

‘אמר הקדוש ברוך הוא: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור,

מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם’

(ברכות דף ח עמוד א).

בְּכִיָיה תְּקִיעָא בְּלִבָּאִי מִסִּטְרָא חֲדָא, וְחֶדְוָותָא בְּלִבָּאִי מִסִּטְרָא אָחֳרָא

אנו חיים היום לא רק בעידן הפוסט מקראי אלא בעידן השואה. עידן של הסתרה כפולה – ‘הסתר אסתיר’. שאלת הרלוונטיות של תפילת הבקשה האישית, החריפה והיא נוקבת עד התהום. ולעומת זאת, מזהירה באור יקרות חכמת החכמים שכבר עם ההסתרה ה’אחת’ של תקופת בית שני, הקדימו תרופה למכה, וחיסנו וחישלו אותנו גם לקראת ההסתרה הכפולה.

אמנם, אם כנים אנחנו, עלינו לזכור שאנחנו חיים היום לא רק בעידן השואה, אלא גם בעידן התקומה, עידן ‘ההתגלות הכפולה’. עידן שיבת עם ישראל לארצו ותקומתו המדינית בה. תפילות הקבע שתקנו חכמים לישראל, התקבלו ונענו, חלומותינו התגשמו, והמציאות עולה על כל מה שציפינו וייחלנו. ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו שבח כהמון גליו, אין אנו מספיקים… ומכל מקום נמשיך להתפלל את תפלת החכמים, ונכוון בה להמשך ושכלול תקומת עם ישראל בארצו בואכה התגשמות ההבטחה הקדומה – ונברכו בך כל משפחות האדמה.

[1] ראו מאמרי ‘לשונות של תפילה’ באתר זה.

[2] דבר זה כתוב מפורש ברוב ככל פירושי תפלת שמונה עשרה. אני עצמי הקדשתי לביסוס ופירוט טענה זו את ספרי על תפלת שמונה עשרה ‘שפתי תפתח’

[3] ראה פירוש הגר”א למסכת ברכות פרק ה משנה א!

[4] ראו מאמרי ‘מהפכת התפילה של חז”ל’ באתר זה.