תחנונים על תפילת הבקשה. או – קושיות מן החלל המלא

קול התפלה לא ידום

תאודור אדורנו, פילוסוף, גרמני ממוצא יהודי ואיטלקי, אמר: ‘לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות‘. בעקבות אמירה זו מצאתי את עצמי אומר פעם מנהמת לבי: ‘להתפלל תפילת בקשה אישית לאחר השואה, זו לא רק גסות רוח וכהות חושים, אלא גם לעג לרש (ליתר דיוק, לעג לששה מליון רשים, מהם מיליון וחצי ילדים)’. בסוף ימיו, חזר בו אדורנו מנחרצותה של אמירה זו. מה שחשוב יותר הוא שהמשוררים אמנם הקשיבו לו, אך המשיכו לכתוב שירה. גם אני רוצה לחזור בי מאמירתי, אך איני יכול. איזה מזל שאיש לא מקשיב לה, ובני אדם בכלל, ובני ישראל בפרט, לא חדלו להתפלל.

אל מעבר לאגודיציאה

בשבוע שעבר נסיתי לייקר את תפלת הקבע הזוכה לעתים רבות מידי לקיתונות של טענות ואף עלבונות[1]. קבלתי כמה תגובות קשות לדברי, חלקן חריפות ונזעמות. הנה לקט קצר מתוכן: 1. איך אתה מעז לבזות את תפלת הבקשה האישית שהיא לב ליבה ונשמת אפה של האמונה, הדתיות ועבודת ד’?! 2. מעיד אני על עצמי שיש לי ב”ה דיאלוג יומיומי תוסס חי ופורה עם השי”ת, ואני פונה אליו ית’ ומבקש ממנו כל דבר וענין, גדול וקטן, רוחני וגשמי אין שום הצדקה להפוך את מגבלותיך לאידיאלוגיה ובודאי לא לתלות זאת בחז”ל. והיה גם מי שלא נתקררה דעתו עד שהאשים אותי שבדברי אלה, זלזלתי בתפלת הבקשה והוזלתי ערכה, ונמצאתי  ממעט תפלה בישראל.

הדבר הראשון שבא לי לעשות, היה כמובן ללכת ב’דרך המלך’ של ה’אגו-דיציאה’ (הצדקת עצמי).  להשיב מלחמה שערה, לירות אל המבקרים, חיצים חדים שיחשפו את דתיותם האלילית והילדותית ואת חוסר הבנת הנקרא שלהם ואת בורותם ביחס לתפילה[2]. במחשבה שניה, ‘נזכרתי’ שאכן יש לי סכסוך קשה עם תפלת הבקשה האישית (כמפורש בפיסקת הפתיחה לעיל), והחלטתי לפתוח את לבי לבקורת ולחשוב מחדש על הסוגיה הזו. ואכן, במשך כל השבוע החולף, הלכתי וישבתי, אכלתי וישנתי, עם הסוגיה הזו.

שאלה פשוטה

התחלתי בכך שהצבתי בפני עצמי את השאלה הפשוטה: מדוע ולמה אנשים טובים וחכמים, מודעים ורגישים, הרבה יותר ממני (כולל אתאיסטים ואפילו ניצולי שואה), ממשיכים להתפלל תפלת בקשה אישית – מתפלה על טְרֶמְפּ מידי ומדויק, ועד לתפלה לרפואה שלמה ומהירה של חולה? על תמימי אמונה ודרך איני תוהה. שאלתי זו מתייחסת לאנשים המודעים לכל הטענות התיאולוגיות (הסתר פנים), האתיות (ילדי השואה) והריאליות (זה לא ‘עובד’) על תפילת הבקשה, ובכל זאת ממשיכים להתפלל אותה.

לא הסתפקתי בדיאלוג עם עצמי, הצטיידתי בפנקס ועיפרון ויצאתי לשטח, ושאלתי כמה וכמה חברים וחברות בעלי ה’פרופיל’ הנ”ל את השאלה הנ”ל. להפתעתי, למעט סרבן תפילה אחד עיקש וגאה, הודו כל הנשאלים והנשאלות ב’סקר’ שהם מתפללים תפלת בקשה אישית. יתר על כך, מכולם, נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, דתיים וחילונים, קבלתי את אותה התשובה! הנה רשמי מסעי לפניכם.

התשובה הראשית

‘איך אפשר לחיות בלי להתפלל’?! ‘זהו צורך עמוק שאיני יכול ואיני רוצה להתכחש לו’! ‘זו התנועה הכי טבעית של הנפש שלי’! ‘איך אפשר שלא לבקש ולהתחנן על מה שיקר לי וליקירי’? אלה כמה ציטוטים של התגובה הראשונית לשאלה.

בפעמים הראשונות שקבלתי תשובה זו, הרגשתי מתוסכל ואפילו כעוס. שברירותם של חיינו, החרדה המתמדת מהתפרקותם, חוסר האונים שלנו ביחס לכך, מאידך, והרצון שיתוקנו הקלקולים ויושלמו החסרונות, הן עובדות פשוטות ונוקבות. אבל, כיצד יפתור השימוש בכלי שאינו עובד את הבעיות וימלא את המשאלות? האם אין זו עוית היסטרית מובהקת הרואה בהבעת הרצון הטבעי והמובן שלנו, את הפיתרון? האם אין זו קלסיקה של הונאה עצמית באמצעות רטוריקה סנטימנטלית?

אמנם, כשהמשכתי במסעי זה, ושמעתי תשובה זו שוב ושוב, שיניתי את יחסי אליה. ‘מיליארד (טוב, לא ממש, ובכל זאת כמה וכמה) יהודים לא טועים’. מתוך ה’סוויצ” הנפשי הזה שעשיתי, ביחס לתשובה זו ולמשיביה, שבתי ובקשתי מהם לנסות להנהיר ולהטעים את גישתם. לכולם זה היה קשה, אך חלק הצליחו להענות לבקשתי. להלן חלק מהתשובות שלהם, ברמות שונות של דיוק – עיבוד, ועם כותרות שנתתי להן בתקוה למקד.

הפרגמטיים

איני יודע אם יש למי לפנות, ואם הוא יכול לעזור, וגם אם כן, הסבירות הסטטיסיטית להתקבלות והענות התפלה, הינו נמוך מאוד, אבל למה לא לנסות ולעשות את המעט שאנחנו יכולים לעשות? זה הרי לא עולה לנו כסף, או זמן רב, ואם לא יועיל לא יזיק. (לעתים אני מהרהר מה היה קורה אם כל אדם שמתפלל על חולה, היה מחויב ‘לשלם’ על התפילה דמי ביקור אצל רופא…)

הרוחניים

הדברים הבאים הם כמעט ציטוט. ‘תפלת הבקשה היא התנועה הכי טבעית של הנפש שלי. היא מביאה אותי לחיבור עם המקום הכי פנימי שבתוכי, עם נשמתי, ועם האלוהות שמהווה את הכל. היא שמה אותי ככלי, מזומנת להיות ולקבל, ממקמת אותי במדוייק במקומי האמיתי, ללא ניפוח האגו והגאווה. היא מזכירה לי את הזדקקותי להשי”ת ותלותי המוחלטת בו, שהכל ממנו ואליו. התפלה היא חיבור תודעתי איתו ית’, ובמקום בו מצויה מחשבתי שם אני כולי. מצב התודעה שלי בבקשתי ממנו (בעיקר כשזו בקשה מתוך הכנעה) הוא עצמו מתנה יקרה. כל תכלית קיומי כאן על האדמה הזו, היא הגעגוע והכמיהה לקרבת אלוהים, ותפלת הבקשה היא אחת הביטויים הראשוניים לכמיהה זו. האפשרות לבקש, ואז לשחרר לרצונו ית’ (כלומר לבקש את הדבר שאני חשה שאני זקוקה לו, ואז להוסיף, שרק אם זה לרצונו) יש בה חירות מכל שיעבוד והאחזות. לעתים, כשאני זוכה להתחבר נכון, משהו אכן קורה נכון יותר במציאות חיי.

מבקשי התקוה והאמונה

כמו שאי אפשר ללא אמונה ולכל הפחות תקוה, אי אפשר לחיות ללא תפלה. התפלה לא רק מביעה יחול, אמונה, או לפחות, תקוה, אלא נותנת תקוה ואף מחוללת אמונה. טעמו וראו!

ה’ויטגנשטיינים’

השפה הדתית היא ‘משחק לשון’ עצמאי וסגור, שאינה משועבדת למושגי היש והאין, האמת והשקר, הנכון והשגוי, המועיל והלא מועיל, של החשיבה והלוגיקה המדעיים המתייחסים למרחב ה’ריאלי’ של החיים האנושיים. השפה הדתית בכלל, והתפילה בפרט, אינה שפה של עובדות ואפילו לא של ערכים, אלא שפה של מאויים ותקוות, מחשבות והרהורים. שפה של סימני שאלה ו’שלוש נקודות’, ולא של סימני קריאה או נקודות. שפה של פעלים ולא של שמות עצם. שפה מביעה ולא מתארת או מסבירה, שפה יוצרת ולא סוקרת. תפלת הבקשה האישית הספציפית מתייחסת אמנם למציאות הריאלית, בכך שהיא מבטאת משאלת לב ביחס אליה, אבל עיקר התפלה וההתענגות עליה, היא עצם השיח התפילתי, ולא ההשפעה על העולם הריאלי, החיצוני.

הפסיכולוגיסטים

עצם הביטוי, משחרר קיטור, מקטין לחץ, מקל מהנטל הכבד, ‘דאגה בלב איש ישיחנה’. המכתב תמיד מגיע ליעדו, כי היעד הוא עצם השליחה. האם אֵעָנֶהֶ בפועל, בשלמות, כאן ועכשו, זה דבר משני, העיקר כבר הושג בעצם התפילה המשיחה את הכאב ומסיחה אותו בכך מן הדעת. ועלתים יש בתפלה לא רק הסחה מהדעת אלא אף ‘קטרזיס’ – תחושה של היטהרות.

האקספרסיוניסטים

התפלה, גם תפלת הבקשה היא ראשית תנועה של הבעה עצמית. בתפלה מביע האדם את מאוויו הכמוסים ואת משאלותיו העמוקות. לא פחות מכך, מביע הוא את הכאב והעלבון שמחמת החסר והיתר שבחיים, ומוחה על כך. ערכה המינימלי היא עצם הבעת המשאלות גם אם התממשותם רחוקה. ועצם אמירת המחאה, השמעת קולה של האמת, ללא תלות בסיכוייה להישמע. אי אפשר שלא לחלום ואי אפשר לשתוק אל מול הסבל והעוול. בכל הבעה חבויה התקוה ואף האמונה שהיא תפעל גם אם מעט, גם אם לאט.

רגש, רצון ופעולה

בלי בקשה, אין רגש. בלי רגש, אין רצון, בלי רצון אין תפילה, בלי תפילה אין פעולה. גם התורה וגמילות החסדים, הן מבעים של המְלֵאות האנושית, גם בתפלה הכללית על גאולת ישראל, ובתפלה המדיטטיבית יש ‘כל טוב’, אבל תפלת הבקשה האישית, היא המעוררת הפשוטה והטובה ביותר של הרגש והרצון. הבקשה הפונה אל אלוהים, מכוונת את הרצון, אל החָשוב, ומעצימה את הרגש ואת הפעולה. התפילה מונעת שקיעה, ויתור ויאוש ומעוררת איכפתיות עמוקה ורצון עז. מות תפילת הבקשה, הוא מות הרגש והרצון. לכן גם אנשים מודעים מתפללים, אבל מה שהם באמת מבקשים הוא תחית הרגש והתעוררות הרצון, שם מחוללי החיים.

האתאיסטים

כולנו יודעים שגם אתאיסטים גמורים, מתפללים במצבי קצה, כשכלו כל הקיצין – כשכל הפרוצדורות הרציונליות והמדעיות לא עובדות, וחווית חוסר האונים כבר לא ניתנת להכחשה, רבים הם הפותחים בתפילה. כבר עמדו על כך שזה מראה שאמונה באלוהים אינה תנאי הכרחי לתפילה, ושכל מה שצריך כדי להתפלל, הוא להיות בנאדם החי בעולם הזה, בגוף הזה, חווה את הפער שבין המצוי לרצוי, אינו מוכן להשלים עם כך בשתיקה, ונותן ביטוי כל שהוא לכאב ולעלבון, לצער וליאוש, אך בעיקר לתקוה ולאמונה באפשרות של תיקון ופריצה לאופקים חדשים. נמנו וגמרו: ‘האדם הוא חיה מתפללת’!

המשוררים

שפת התפילה היא שפת הלב, שפה שירית, פואטית, שפה ‘חופשית’, המאנישה את היקום ומלואו ואף את מקורו, ורוקמת בינה לבינם דיאלוגים מדיאלוגים שונים. התפילה היא שירת החיים (והמוות) של האדם, של כל אדם. התפילה היא שירת אהבה וגעגועים, אך גם קינה ונהי, שירת הטבע ושירת הנפש, שירת החול ושירת הקודש. כל אדם הוא משורר. כל אדם מתפלל. התפילה היא ביצוע אישי של יצירת אמנות. כשם שיצירת אמנות אינה מתיימרת לתקן את המציאות באופן ישיר ומיידי, אלא להעניק התפעמות, השראה ותקוה, כך התפלה הינה פנטזיה מרגשת ומטהרת, חלום מתוק ומשמח, ובכך היא מעניקה לנו רגעים של אושר ועונג מוחלטים בעיצומו של המסע המפרך בעמקי הבכא וגיאיות הצלמוות של העולם הזה.

דַבֵּר חופשי

כמו שבמרחב התיאולוגי, לאחר כל ההפשטות, אפשר לשוב ו’לדבר בלשון בני אדם’, מתוך המודעות לחלקיותו, שלא לומר לבטלותו, של כל דימוי ומושג. כך גם תפילת הבקשה, היא דיבור ‘חופשי ומשוחרר’ הבא דדווקא מתוך המודעות לכך ש’דברה תפילה בלשון בני אדם’.

אחרי ככלות הכל

מצד אחד ההסברים הללו חדשו לי בקולותיהם המיוחדים ורגשו אותי בכנותם. מכל מקום, אני חש שהם אינם ממצים אלא מכסים, ובמידה מסוימת חסרי טעם, מיותרים ואלי אף מטעים. תפלת הבקשה האישית, הינה נטיה קמאית עמוקה של האדם. היא ראשונה והיא אחרונה, היא לפני והיא אחרי. היא סוד, וסוד אי אפשר לגלות.

על דרך החידוד, ניתן לומר שכל ה’חקירה’ הזו, הינה ‘חוסר טקט’ משווע ואף מגונה. ‘הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה’ (כתובות דף ח/ב). הכל יודעין למה מתפלל האדם החכם, הנבון ובעל הדעה, תפלת בקשה, אך החקירה והדיבור על כך, הם סוג של ‘חוסר צניעות’ ו’ניבול פה’… וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶהָ. התפלה פשוט מוצאת חן בעיננו.

על עצמי לספר

עתה אגלה לכם כי כבר בראשית מסע זה בעקבות תפלת הבקשה האישית, נכונה היתה לי ‘הפתעה מביכה’, ‘נזכרתי לפתע’ שבעצם, גם אני, התפללתי לא פעם תפלות בקשה אישיות, וברור לי שעוד אוסיף ואתפלל… אדבר עתה בשם עצמי.

מדוע ולמה (אפילו) אני מבקש (לעתים נדירות, במצבים של צרה ודאגה קיצוניים, אבל מבקש) מהקב”ה בקשות אישיות? התשובה: ככה (או ככ”ה…)! איני יודע להסביר זאת. אני חושב שאי אפשר להסביר זאת. זו אינה פעולה רציונלית ולכן אין לה סיבה וגם לא תכלית. היא אינה בגלל, וגם לא למרות. בעת צרה צרורה, אני פשוט פונה לאלוהים ומבקש (ומבקש שהבקשה תתמלא וזהו! ללא כל ענינים ‘רוחניים’). הבקשה בוקעת מתוכי, מדלגת ועוברת מעל כל חומות הרפלקטיביות והבקורתיות שלי. אפשר לומר שזהו התשליל החיובי של הדילוג והמעבר על הקושיות מן החלל הפנוי – התפלה ההיא ‘קושיה מן החלל המלא’… כשם שקושיות מן החלל הפנוי אינן קושיות אינטלקטואלית אלא קיומיות, והתשובה אליהן, אף היא חייבת להיות קיומית ולא אינטלקטואלית, כך גם התשובה ל’קושיה’ על התפילה הבוקעת מן ‘החלל המלא’…

תפלת הבקשה אינה דרך המלך שלי, למעשה היא תופעה נדירה בחיי. רוב הזמן החוויה הקיומית שלי היא של חלל פנוי מאלוהים אישי וכל המשתמע מכך, ולכן איני יכול (בתכלית אי היכולת! ולא כתיאולוגיה או אידיאולוגיה) להתפלל תפלת בקשה אישית. ברגעים ספורים לאורך חיי, בשעות צרה ודאגה, הותמרה חוויה זו בחוויה של… איני יודע איך לקרוא לה, זה לא מצלצל לי נכון, וגם לא כנה, לומר (כ’מתבקש’) שזו היתה חוויה של נוכחות, הארת פנים וכיו”ב. זו היתה חוויה של פחד וחרדה, בעתה ואימה איומה. כל מה שאני יכול לומר הוא ש’נפלתי על ברכי’ והתחננתי (אולי מדויק יותר יהיה לומר: מצאתי עצמי מתחנן) לאלוהים, לשמור על היקרים לי, מהסכנה שבה היו וכיו”ב. זה לא מתיימר להיות הגיוני, זה לא עומד בבקורת תבונית שאינה נושאת פנים, אבל זה מה שקרה. זו ‘עובדה’, שהיא לעולם חזקה יותר מכל ‘מחשבה’, וכאמור, רוב חיי מעמד נפשי העובדתי, אינו כזה.

חולשה או חוזקה?

תפלת הבקשה היא תולדה של מצבי צרה בכלל, ובפרט של מצבי קצה של מצוקה וסכנה. מצבי קצה לוקחים אותנו כידוע, הכי נמוך שאפשר, והכי גבוה שאפשר. ומה כאן? האם בתפלת הבקשה אנו מתנשאים אל מעבר לרציונליות המוגבלת, אל למעלה מטעם ודעת, ובאים בשערי עולם גדול וחופשי יותר (שהרי התפילה היא אליו ולא אל מידותיו…)? או שמא בתפלת הבקשה אנו מתדרדרים לשפל המדרגה האינפנטילי שמתחת לטעם ודעת?

איני יודע ואיני יכול, והאמת היא שאיני רוצה להכריע בכך. מה זה משנה כל כך? אם אלה רגעים של מעל ומעבר, סבבה! אך גם אם אלה רגעים של חולשה ילדותית ודמיונות לא רציונליים, אין לי בעיה עם זה. ממש לא חדש לי שיש בי ילדותיות וחוסר רציונליות, והלוואי שהם יתגלו רק ב’חטא הנורא’ של תפלת הבקשה האישית…

אנסה לדייק עוד. איני מתבייש ברגעים הללו, אך גם איני מתגעגע אליהם. ‘לא הם ולא שכרם’. ו’למיעוטי בניסא עדיף’. איני מבקש קפיצות הדרך, אני מעדיף לחיות, להלך ולעמול במרחב התבוני והמוסרי הטבעי, ששפתו היא השפה בה מדבר אלוהים אלינו היום, ובה עלינו להשיב לו. וגם אם ‘לִפְרָקִים תִּפְקְדֵנוּ [הָאֱלֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה] בְּבָרָק עֶלְיוֹן מִזִּיו שֶׁל מַעְלָה, מֵאוֹר עֶלְיוֹן שֶׁמֵּעַל כָּל רַעְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה. הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְאָנוּ רוֹאִים מַרְאוֹת אֱלֹהִים… אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁזֶּהוּ מַצָּב אֲרָעִי לָנוּ, הַבָּרָק יַחֲלֹף וְהִנְנוּ יוֹרְדִים לָשֶׁבֶת עוֹד לֹא בִּפְנִים הַהֵיכָל כִּי-אִם בְּחַצְרוֹת ד’. (הראי”ה קוק, אורות, זרעונים, צמאון לאל חי). יתר על כן, קשה לי להבין את המצב שבו תפלת הבקשה האישית היא ענין יומיומי… אני אף חושש שהוא צופן בחובו סכנות אישיות וחברתיות, הנובעות מחוסר ההלימה אל המציאות הטבעית, הריאלית –  האלוהית. אנסה לדייק יותר, הענין אינו התדירות של תפלת הבקשה, אלא המודעות של המתפלל. כשהמודעות היא ‘נכונה’, אפשר להתפלל ‘חופשי חופשי’…

הקב”ה מתאווה לתפלתם של ישראל

ואיך אפשר בלי להביא את הקשר לפרשת השבוע. חז”ל שמים לב לכך שכל האמהות היו עקרות ומבקשים להבין זאת? אחת מתשובותיהם היא שהקב”ה מתאוה לתפלתם של ישראל בכלל, של צדיקים בפרט ושל עקרות באופן מיוחד. אציע בקיצור נמרץ פירוש מדרשי – פואטי. כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. התאווה האלוהית לתפילה מעוררת תאוה אנושית לתפילה. התפילה היא תשוקה אנושית עמוקה ועזה הנענית לתשוקה האלוהית המהדהדת בחללה של ההוויה כולה ומתנגנת בלב ליבה – האדם. נמצינו למדים: ישראל מתאוים להתפלל… וכמו שאומר הוורט החב”די: ‘על תאוה אין מקשין’…

[1] תמצית דברי היתה, שראשיתה של תפלת הקבע, נעוץ בראיה הצלולה של עזרא ואנשי כנסת הגדולה, את המציאות החדשה, עם שיבת ציון – המעבר מעידן הנבואי הנסי לעידן החכמה והטבע. חורבן בית המקדש השני והיציאה מירושלים ליבנה, בואכה הגלות, הביא לעיצוב המגובש הבסיסי שלה בית מדרשו של רבן גמליאל. במרחב של הסתר פנים אלוהי וגלות האומה מארצה, התפלה האפשרית והנחוצה היא התפילה הכללית, המבקשת את גאולת האומה. התפלה האישית הינה פחות חשובה כשם שהיא פחות רלוונטית בעידן של הסתר פנים.

לא טענתי שחז”ל אסרו או פסלו את תפלת הבקשה האישית, אלא שהם דחקו אותה ממרכז ההלכתיות והציבוריות, לשוליים של ‘רשות’ היחיד. האש של תפלת הקבע, ניזונת מהכאב על החורבן והגלות, וה’תחנונים’ שבה, הם על גאולת עם ישראל בכללו. גם אם תפילת הקבע אינה אמורה להיות אקסטטית, היא בהחלט אמורה ויכולה להיות תפילת תחנונים שיש בה כוונת הלב והמית הלב. אפשר שדווקא אור צנוע זה, מתאים לכלים יומיומיים.

אמנם, המשכתי וטענתי שלאחר השואה, תפילת הבקשה האישית, שבה המתפלל מבקש לקבל כאן ועכשו את (כל מה) שחסר לו, היא ענין תמוה גם מהפן הריאלי – האם תפלות כאלו נענות באופן סדיר ועקבי? אך בעיקר מהפן האתי – האם אפשר להמשיך לבקש מד’ למלא חסרונותינו לאחר שתפלתם של מבוגרים וילדים בשואה, שכל מה שהא ביקשה היה, לשרוד, לחיות, לא נענתה? במובן מסוים הכי גורע יהיה אם נענה… במה זכינו? במה הרשיעו הם? לכשעצמי מבקש אני שיהי חלקי עם עניי ארץ עלובים אלו.

ואחרי כל זה, אני מבקש במאמר זה להפתח לאפשרות של תפלת הבקשה ואף להתידד איתה.

[2] הרי מאז ומתמיד היו שתי הבנות יסודיות ביחס לעבודת התפילה תכליתה ופעולתה: 1. לשנות את המציאות הפיזית, החיצונית, בעולם ובאדם, על ידי התערבות נסית (גלויה או נסתרת) של האל 2. לשנות את המציאות הנפשית, הפנימית, בעולם ובאדם, על ידי עבודה של התבוננות והבנה, המחוללים תהליכים רוחניים ונפשיים, המכוונים לתיקון ושכלול אתיים ופוליטיים (על פי המקובלים, זה עצמו ישפיע באופן ישיר ואף דרמטי, על העולמות האלוהיים ועל העולמות האנושיים, ועל פי גישה ‘צנועה’ יותר, זה ישפיע באופן עקיף ואף סמוי, בהדרגה ארוכה ולא בבת אחת). ההתעקשות לראות בתפילת הבקשה האישית, היא שילוב של בורות ואנוכיות…