‘מה ראה הקב”ה לנהוג עם עמלק במידת אכזריות’

מצות מחית עמלק פשט אחד ומדרשים רבים

מצות מחית עמלק עוררה מאז ומתמיד חוסר נחת. כבר חז”ל (פסיקתא רבתי פרשה יג ד”ה שרשם בעמלק) מביאים זאת לידי ביטוי בהיר ונוקב: ‘מה ראה הקב”ה לנהוג עם עמלק במידת אכזריות – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה יט); עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שמואל א טו ג)?’ תשובתם היא: ‘אלא אמר הקב”ה: אקדים לו ממה שעתיד לעשותה. גלוי וצפוי לפני היאך הוא עתיד לגזור: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד (אסתר ג יג)’. אמנם אין עוררין על העקרונות המוסריים של ‘מידה כנגד מידה’ ו’הקם להרגך השכם והרגו’, ובכל זאת אין הלב מתיישב  ומכלל מועקה לא יצאנו. לא מדובר רק על הבחילה vycgh, מהשמדה טוטלית של עם וכל אשר לו, אלא גם על הסתייגות מוסרית מהפתרון האכזרי הזה לאיום קיומי ריאלי.

חוסר נחת זה ממצווה שאינה מתאימה לא רק לנו (ישראל ביישנים רחמנים וגומלי חסדים), אלא גם לתורה ובמיוחד לקב”ה, הביא לכך שכבר חז”ל מוסיפים טעם נוסף למצווה שאכן הפך לטעם העיקרי בתודעה שלנו. עמלק אינו רק אויב מר ונמהר לישראל, אויב שהגיח ויגיח תמיד משום מקום כדי לזנב בנחשלי ישראל ולסכל את מסע החיים הישראלי בצמתות המפתח שלו (ר’ צדוק …), אלא הוא גילום של הרוע המוחלט, הרוע העצמי, הקוסמי, השונא שנאת חינם לא רק את ישראל אלא גם ובעיקר את הקדושה והטוב, והלוחם בכל תוקף כדי לגרשם מן העולם. אל מול הרוע המוחלט ‘ראשית גויים עמלק’ ניצב הטוב המוחלט ‘קודש ישראל לד’ ראשית תבואתו’, עומד לא רק על נפשו’ אלא על התקווה האנושית לעולם מתוקן. טעם זה למצווה בהחלט מסביר לוגית את אי האפשרות להסתפק בפחות ממחיה, אך גם מעורר שאלות קשות על הגיונו (כיצד אפשר שיהיה רוע מוחלט?),  תוקפו (מי אמר שזה עמלק?) והשלכותיו (אפשרות ההצבעה על כל יריב כרוע מוחלט), של זיהוי עמלק כרוע המוחלט. שאלות קשות במיוחד למי שחי לאחר השואה… הטעם ההגיוני הופך בקלות ל’בומרנג’…

רק בעלי עצבים חזקים, מוזמנים להתבונן בנספח שבסופו של המאמר שבו לצד המדרש הישראלי הנ”ל מתפרסם לראשונה מדרש עמלקי מקביל.

מדרש חז”ל

כאמור בפתיחה, מדרשי עמלק של חז”ל, ממוקמים עדיין במרחב ההיסטורי הריאלי (אם לא ההווי, אז העתידי), אך כבר בהם יש (Fאמור לעיל) ניצני הרחנה והפשטה של עמלק ושל מצות מחייתו. זה בא לידי ביטוי בהדגשה החוזרת ונשנית שעמלק האויב האולטימטיבי של ישראל הוא גם האויב של הקב”ה – כי יד על כס יה אין הכסא שלם ואין השם שלם. כנף מכסה את הפנים וגם בדימוייו של עמלק ככלב וזבוב.

למעשה, כבר לאחר חורבן בית ראשון ובאופן מובהק לאחר חורבן בית שני הפכה מצוה זו לתיאורטית. עם ישראל הפסיק להיות בר מצוה ועמלק הפסיק להיות קיים כעם מובחן. וליהודים הייתה אורה ושמחה… התורה כולה עוברת מ’מאקרו’ ל’מיקרו’ מן הכלל אל הפרט וכך גם מצוות מחית עמלק. כמצוות רבות נוספות, נדרשה גם מצוה זו מדרש מרחין ומפנים. התלמיד החכם מחליף את מלך ישראל. מלחמתו היא מלחמתה של תורה. עמלק הוא היצר הרע המגיח תדיר אל בית המדרש ואל חדרי הרוח והנפש של כל אדם ושל תלמידי חכמים באופן מיוחד, ואותו יש למחות בכל עוז ותוקף.

מדרש הראשונים – פילוסופי אתי וקבלי מיסטי

המדרש התרבותי – האתי – הפסיכולוגי של חז”ל, בא לידי ביטוי גם בספרות הפילוסופיה והמוסר בימי הביניים (גאונים וראשונים). המקובלים פיתחו אותו לפי דרכם למדרש קוסמי מטאפיזי מיסטי המציג את עמלק כמערכת המטאפיזית של הרוע, שלעומת ‘סיטרא דקדושה’. עמלק אמנם נעלם מהבימה ההיסטורית. אבל שרשו המטאפיזי ‘קליפת עמלק’, ‘נחש שלמעלה’ וכו’, עדיין חי וקיים ובועט ונושך. מצוה למחותו ‘מעל השמים’ – למחות את שרשו הרוחני. בחזית מאבק מטאפיזי זה, ניצבים חכמי האמת יודעי הח”ן. המקובלים, מחצדי חקלא (קוצרי השדה), הם המוחים את עמלק שבשמיים.

מדרש האר”י

האר”י הקדוש מוסיף למדרש הקבלי פן מפתיע ואך מהפכני. אביא אותו כלשונו [מה שבסוגרים מרובעות הוא הוספות הבהרה שלי]:

והנה מה שאמרו רז”ל שצריך אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, הכוונה היא –

כי ידוע שיש ניצוץ של קדושה בכל קליפה, [שהוא] המחייה אותה,

ואם יסתלקו ממנו [יסתלק ממנוה, לא ישאר לו [תישאר לה] חיות, ויתבטל [ותתבטל] לגמרי מיד.

והנה ביום הגדול הזה [פורים], שיש [בו] אותו [אותה] הארה גדולה,

אנו רוצים שגם לזאת [לזה] הנצוץ יגיע לו חיות לעצמו, מזה [מזו] ההארה,

אבל לא שיגיע כל כך [עד כדי] להאיר לקליפה.

ולזה, צריך שישתכר האדם ביום הזה, עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי,

אולי ישגה ויתן ברכה לאותו ניצוץ שבקליפה, ויתברך גם הוא [אותו הניצוץ, מהארה הגדולה של פורים],

אבל [כיוון שהברכה תינתן במצב של שיכרות] לא תהיה ברכה [ב]כוונה שלימה,

שאם יהיה כן [ברכה בכוונה שלימה], יגיע לו [לניצוץ] הרבה ברכה / חיות], ותתברך גם הקליפה.

(נ”א – ולכן צריך [!?] לומר ברוך המן, להמשיך אור גם לניצוץ ההוא,

לכן צריך לאומרו שלא בכוונה, אחר שהוא שיכור, וכבר יצא מדעתו, ואם היה בכוונה ח”ו, יאיר [האור] גם אל הקליפה)

(פרי עץ חיים – שער ר”ח חנוכה ופורים, פרק ו)

אקדים ואומר שאיני מבין בקבלת האר”י וגם דברים אלה נשארים חתומים לפני גם לאחר עיונים רבים, אך תורה היא וללמוד אני מבקש.

כמסיח לפי תומו מספר לנו האר”י שגם בעמלק, כבכל קליפה, יש ניצוץ קדוש, שרק מכוחו יש לקליפת עמלק חיות וקיום. ההתמודדות עם הקליפות אינה ‘שפיכת התינוק (הניצוץ) עם מי האמבטיה (הקליפה)’ אלא מלאכת הזיהוי, הבירור וההעלאה של הניצוץ אל הקודש. זו הייתה אמורה להיות גם המשמעות של מחית עמלק. כאן באה ההפתעה המאתגרת. על פי האר”י, אנו נקראים בפורים להשפיע לניצוץ הקדוש שבה חיות מההארה הגדולה שלפורים. ברכת הארה זו, חייבת להיעשות במצב של שיכרות של ‘עד דלא ידע’ ולא בדעה צלולה. אם תינתן הברכה בדעה צלולה ובכוונה שלמה, תשפיע חיות יתרה שתגיע גם לקליפה ולא רק לניצוץ. הברכה חייבת להגיע אל עמלק דווקא מההארה הגדולה של פורים, משום שהיא נמשכת לעולם ממקום שלעילא לעילא, מעל הדעת (רישא דלא ידע ולא אתיידע?) ודווקא דרך האדם המבוסם למעלה מן הדעת.

השאלה המתבקשת היא כמובן – למה ש’נתחזק’ את קליפת עמלק על ידי טעינת ניצוצו בחיות?! הלא המצווה היא למחות את עמלק ואת זכרו בארץ ובשמים?! שתי אפשרויות עולות על דעתי. האחת, שהמשכת החיות לניצוץ היא מחייתו שבעצם הגברת הניצוץ על הקליפה (אפשר שזה כיוון ההסברה של ר’ צדוק ברסיסי לילה לב). השנייה (המועדפת עלי), כנראה שעדיין יש בקליפת עמלק צורך, שאנו זקוקים עדיין להתמודדות עם האתגר העמלקי. רק כשיסתיים המאבק בניצחון שלם (‘בהניח ד’ לך מכל אויביך’ ?) תמצה קליפת עמלק את תפקידה בעולם ותגיע עת המחיה. ואולי, אז יתברר שרשעת עמלק, כבר כעשן כלתה, כפשוטו מלשון כיליון וכמדרשו מלשון התכללות.

אפשר עוד להוסיף ולחדד שהניצוץ הקדוש שבעמלק הוא ניצוץ גבוה מאוד, ואנו עדיין איננו מסוגלים להכניסו לקדושה. במלים אחרות – עדיין איננו יודעים כיצד להמשיך ‘אורות דתהו’, ל’כלים דתיקון’. לכן עדיף שבינתים, קליפת עמלק ‘תשמור בשבילנו’ את הניצוץ הגבוה הזה אצלה, עד שתבוא העת שנבנה כלים כאלה שיכולו להכילו בלי להישבר. עד אז, עיקר המצווה היא דווקא לזכור, כלומר, לברך (זכ”ר = ברכה), להחיות, לתחזק ולהנכיח את עמלק (ללא הזכירה העקשנית שלנו, כבר מזמן אבד שמו וזכרו מן העולם…).

במישור הפשוט – הזכירה היא המודעות לכך שעדיין מקנן בעולם ובאדם רוע. לא רק הרוע הבאנלי אלא גם זה האפל. מחיה מוקדמת מידי שלו, עלולה להיות הדחקה גרידא, הונאה עצמית ותודעה אופטימית שטחית, כוזבת ומסוכנת (חוסר המוכנות וההפתעה המביכה והמביסה אל מול התפרצות הרוע). הזכירה היא המודעות לקיומו של הרוע ולאפשרות התפרצותו הגעשית. היא המאפשרת את תהליך המחיה של הרוע משורשו. זה גם מתדייק בלשון הפסוקים – ‘זכור’ – בהווה. ‘מחה תמחה’ – בעתיד; ‘מחה אמחה’ – בעתיד. כך גם ניתן להבין מהמדרש הבא: ‘אמר הקב”ה: בעוה”ז אמרתי להם למחות את שמו של עמלק, אבל לעתיד לבא השבט שהכינותי לו הוא פורע ממנו ומשרש ביצתו מן העולם‘ (פסיקתא רבתי פרשה יג ד”ה שרשם בעמלק). אפשר לחדד עוד ולטעון שהזכירה היא המחיה. אפשר שזו כוונת חז”ל במדרש: ‘אמרו ישראל לפני הקב”ה: רבון העולמים אתה אומר לנו הוו זכורים למחות את זכר עמלק, בשר ודם אנו, לשעה אנו! אתה שאתה חי וקיים לעולמי עולמים הוי זכור! אמר להם הקב”ה: בני, אין לכם אלא להיות קוראים פרשת עמלק בכל שנה ומעלה אני עליכם כאילו אתם מוחים שמו מן העולם. (פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה יב ד”ה ד”א זכור).

במישור העמוק – זה מאפשר לנו לבנות את הכלים החדשים ל’אורות דתהו’ המקננים בעמלק.

כך או כך, התקיים במצות מחית עמלק ‘ונהפוך הוא’ והיא הייתה למצות ברכה והחייאה. על פי האר”י, הדרכת חז”ל – ‘חיב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי’, מכוונת ליצור את האפשרות של ‘הברכה שלא בכוונה’ להמן.

המדרש החסידי הקיומי – הפסיכולוגי

כדרכה בכלל, הדגישה החסידות את עמלק כאיכות בנפש האדם. כל אחד מישראל מצווה למחות את זכר העמלקיות מהנפש האנושית. עמלק הוא היצר הרע במובן הכולל והחמור של המילה. הוא הרוע המוחלט המקנן באדם, השונא שנאת חינם את הטוב המוחלט וקם עליו שוב ושוב לאבדו. הרע המוחלט התגוון לו בפנים רבות בתורות החסידיות – המקרה, הספק, היוהרה, הפירוד, הניכור, השכחה וכך הלאה, דור דור וה’עמלק’ שלו, כל ר’בה והעמלק שלו, כל אחד וה’עמלק’ שלו… מכל מקום על מנת שהנשמה תאיר והטוב יפרח וילבלב, יש למחותו מן הנפש. דרך המלך של המחיה הוא הנתיב שסלל האר”י בתורת ה’בירורים’ ו’העלאת הניצוצות מן הקליפות, שכונתה בשפה החסידית ‘העלאת המחשבות הזרות’.

המדרש המודרני – התרבותי – הפוליטי

בעת החדשה ממשיכים מדרשי עמלק להתבסס על כך שעם עמלק אמנם נעלם מההיסטוריה. אפשר שיש לו שורש מטאפיזי. ודאי יש לו שורש נפשי, אבל הנוכחות המסוכנת ביותר שלו היא בעורקי התרבות ובעיקר במערכות הפוליטיקה. המצווה למחותו היא בעצם הבסיס לפרויקט התיקון של ההומניזם המודרני. זו הפעולה המתמדת של העלאת אור אבוקת הטוב והיושר אך גם הלחימה הלא מתפשרת עם הגילויים הפוליטיים הרצחניים של עמלקיות בכלל, ושל אלה הקמים להשמיד את ישראל בפרט. מדרשים בסגנון זה, ניתן למצוא אצל הרש”ר הירש, הרב עמיאל והרב סולובייצ’יק.

מדרש הראי”ה

כדרכו, הרב מאסף את כל המחנות. ניתן למצוא בכתביו דיונים הלכתיים ודיוניים מדרשיים מכל הסוגים הנ”ל. על גבי כל אלה הוא הוא הולך בדרכם של המקובלים והחסידים, כמו אצל האר”י, המצווה העיקרית היא להעלות את עמלק לשורש הטוב אשר ‘מעל לשמים’, לזכך, להעלות ולייחד את הניצוץ הקדוש של עמלק לעולם האצילות. ובכל זאת אני סבור ש יש בדבריו חידוש משמעותי ואף דרמטי!

כדי להתרשם נכוחה מהחידוש הבאתי את אשכול הפסקאות המקורי אותו כתב הרב כתב ביפו (ועוד שתי פסקאות). כשקוראים אותו ברצף ורצוי כמה פעמים הולכת ומתגלה סערת הנפש והרוח, הארת הנשמה שחוללה אותן. על דרך הפנטזיה החופשית הייתי אומר שהוא כתב דברים אלה ערב פרשת זכור… אני חושב שבאופן כללי הדברים מדברים  בעד עצמם, גם אם יש בהם הרבה מן הסתום המזמין עיון. הדברים אינם מחוורים לי ולכן אסתפק בשלוש הערות: א. בעקבות ההבחנה בין ‘אין חדש תחת השמש’, לבין ‘אין ישן מעל השמש’, הבסיס למדרשו של הרב הוא ההבחנה בין המחיה ש’מתחת לשמים’, לבין המחיה – העלאה ‘שמעל השמים’. ב. שימו לב לכך שמילת המפתח  של המדרש הנובע הזה היא – האהבה! האהבה המנצחת כל חולשה טבעית או מכשול תורני… 

רמח. לפעמים ישנם בתוך עניינים שבקדושה, בתפילה וביאורי תורה, מעורבים סיגים, שהנשמה כשמתנשאת בוחלת היא בהם. וצדיק האמת, כשמזדמנים לו בחילות כאילו, לא יתלה החיסרון בקדושת נשמתו, כי-אם יזכך ויעלה את הסיגים המעורבים בבהירות הקדושה, עד שישוב הכל כעצם השמים לטוהר.

רמט. מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים, היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר, ולא שום עם ולשון. ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם מתחת השמים, אבל על-ידי הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב אשר הוא מעל לשמים, ונכלל הכל באהבה [במידות הראי”ה: האלהית העליונה שבראה כל הברואים, שהיא גם-כן מחיה אותם בכל עת]. אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה.

רנ. כשיש על האהבה מניעות וסתירות, בין מן הטבע בין מן התורה, היא מזדככת יותר, עד שהיא מתעלה לעצם האהבה האלהית שבראה כל הברואים, שהיא גם-כן מחיה אותם בכל עת.

רנא. המוסר הטבעי הוא יסוד הכל, ודרך-ארץ קדמה לתורה.

רנב. עצם עבודת אלהים היינו הכשרת האדם להיות טוב לכל.

רנג. כל חטא, אפילו הקל שבחטאים, מטביע בקרב האדם שנאה לאיזה בריאה. ועל-ידי התשובה חוזרת האהבה להאיר.

רנד. שנאת הבריות היא עצם הגיהנם ויסוד עבודה זרה.

רנה. אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם, הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה ועל-כן אינה יכולה להתייחד בעדן האהבה העליונה.

רנו. הצדיק האמיתי אינו רואה שום רע במציאות, והוא מוצא בכל דבר את יסודו הטוב. וכשם שהוא רואה זכות על כל היצורים המעשיים, כך הוא מוצא זכות לכל הרעיונות והדעות שבעולם, ומעלה אותם משפלותם ומזככם מטומאתם.

 

רעז. כשם שנמצאים תלמידי חכמים שאינם זהירים מהדברים המשניאים את התורה, ועוברים על האזהרה החמורה של כל משנאי על-ידי מה שהם מלוכלכים בגופם ומלבושיהם, וקל-וחומר על-ידי מה שהם מלאים בערות בעניני דרך ארץ והנהגת הבריות, ואין צריך לומר על-ידי מה שהם מלאים מדות רעות הגורמות לשנא אותם ואת תורתם, כן נמצאים גם-כן רעיונות המתלוות לקדושת התורה והמצות, ועל-ידי ההרגל נתדבקו בהן, והמה מלאים סיגים של שקר ושל בערות ורשעות, ועל-ידי כן מתמלאים הם האנשים העוסקים במצות באותן הרעיונות הסיגיים, עד שזוהר האור שקדושת התורה והמצות פועלת בגדולתה על החיים נעלם הוא על-ידי המאפל הגדול של המחשבות הרעות המלוות אותן. וכל עמל העבודה של הצדיקים הוא לטהר את המחשבה הכללית של כללות ישראל, ושל שיעור קומת כללות האדם, וכל ההויה, מכל סיגי מחשבות המאפילות את אור החיים האמיתים שלא יוכל להופיע בעולם, כדי שתתגלה קדושת התורה והמצוות בהארת הרעיון האמיתי המתאים אל מעלתם העליונה, כפי מה שהיא מתגלה לברי לבב ולבעלי דעה ושכל טוב.(הראי”ה) קבצים מכי”ק ג’ פנקס ה)

---

בין האר”י לראי”ה – בין גלות לגאולה

מהו אם כן החידוש הדרמטי שלל הרב לעומת האר”י?

חידושו של הראי”ה בנוי על גבי החידוש של האר”י הקדוש (האר”י = ראי”ה). החידוש הוא ב’איך’. הראי”ה מוסיף בכך שהוא מחלץ את מצות הברכה – ההעלאה של עמלק מיום הפורים אל היומיום, וממצב התודעה של ‘עד דלא ידע’, דווקא למצב של דעה צלולה!!! הטעם לכך הוא פשוט, כאן בארץ ישראל ועכשו בזמן תחית עם ישראל, אנחנו כבר מסוגלים ואף מחוייבים להכניס את אורות התהו לכלי התיקון. מסוגלים – מכוחה של ארץ ישראל וזמן הגאולה. אך גם עדיין לא לגמרי, מחוייבים – כי אורות אלה כבר התפרצו ושברו את כלי התיקון! זהו סוד הכפירה והחילון. בניית כלים חדשים שיוכלו להכיל את האורות שהתפרצו ושברו את כלי התיקון הישנים ומצויים ופועלים כעת דווקא במרחב החילוני של עם ישראל, היא הכרחית להמשך תחייתו של עם ישראל בארצו. עם ישראל אינו יכול לוותר לא על ה’אורות דתהו’ אך גם לא על ‘כלים חדשים דתיקון’, והוא לחלוטין לא יכול ‘להרשות לעצמו’ את הבזבוז שבהיותם נפרדים ומסוכסכים! לכן קרואים אנו כולנו להכין כלים מתאימים לאורות הגדולים!

חשיבותו של חידוש זה, אם כן, אינה רק בו, אלא בכך שהוא ‘בנין אב’ לאחת ממגמות החידוש הכללי של תורת ארץ ישראל. מגמה זו ניתן לאפיין על פי מילת המפתח של אשכול הפסקות הנ”ל וכל תורתו שהיא כולה ‘שירת האהבה’!  בקיצור הטעון הרחבה והעמקה רבה – תורת ארץ ישראל של הראי”ה היא המשך ההארה היוצאת מה’אידרא רבה’ של רשב”י. זו הארת פני ‘אריך אנפין’ שאליו יש לכוון את פני ‘זעיר אנפין’. זוהי ההארה של החסד על הדין, תורת הנסתר על תורת הנגלה, האהבה על היראה, וכך הלאה ואכמ”ל.

---

מלך – לא! אנשי רוח – כן!

שאול היה יותר גדול מדוד, ולכן בעצם נשמתו האירה מדת הרחמים גם על עמלק. אבל זו היא מדה שהיא רק מכשרת מלוכה, מאירתה לתקופה ואינה יכולה להמשיכה, מפני חשכת העולם, ומתוך כך אינה יכולה להעלות את העולם. אבל חסידי עולם צריכים להיות בכל דור אוחזים במידותיו של אברהם, ברעיון שחסדם מתפשט על הכל, ומוצאים הם את הטוב בכל מקום, ותורת חסד על לשונם. (שמונה קבצים / א / תמד)

שאול חומל על אגג בשל מעלתו ולא בשל חולשתו. מעלה זאת אינה רלוונטית לפוליטיקה העכשווית, אבל היא תמיד, ובמיוחד עכשו, מאוד רלוונטית להתעלות העולם אל מחוז חפצנו, והיא מהותם וחובתם של אנשי רוח, בני אברהם אבינו עליו השלום. ‘ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה’ – בזכות האהבה המוחלטת והכוללת!

ואחרי ככלות הכל

לאחר כל הדברים האלה, אנו עדיין נבוכים, מעצם קיומה של מצוה זו בתורה. האם אפשר לומר, שבלבול האומות של סנחריב הוא מהותי ולא טכני, סופי ובלתי הפיך ולא רק זמני. רוצה לומר, המציאות התעלתה למצב שבו לא רק שאין יותר צורך במחית עם שלם, אלא שאין שום אפשרות כזאת באופק המוסרי של האדם, של התורה? אני מקווה שאכן כך… כלומר, אנו קרואים להאבק ברוע במישור התרבותי, החינוכי, האתי והפוליטי ולהמנע עד כמה שאפשר מאלימות והרג. יתר על כך המאבק קרוא להיות לא רק של שלילה, של ‘שפיכת התינוק עם מי האמבטיה’, אלא בעיקר של ‘העלאת ניצוצות’ גם מהקליפות הקשות ביותר, ובלשון הרב, ‘גילוי מסכת’ ולא ‘הרשעה’.

נקודת המוצא ההיסטורית הריאלית היתה הכרח שלא ישובח אך גם לא יגונה, אנו נושאים עין אל עתיד מתוקן יותר שבו תחדלנה גם ‘המלחמות שכנגד המלחמות’. כך דומני עולה מדברי הרב:

הנבואה הצופה ברוח אלהים חיים אל נשמת גוי ואדם. העידה על גזע עמלק. שנגודו לאור ישראל הוא נגוד עצמי. שתרופה אין לו כי אם מחות זכרו. כדי לישר את הדרך של התולדה הישראלית מאבן המכשול היותר גדול. זאת הנבואה בעצמה היא הצופיה הליכות האדם אל אושר השלום ועדנת האהבה היותר בהירה כשיבוא יום והאנושיות לא תמצא לה כל צורך בשום מפעל של שנאה. בטוחים אנו שאז זכר עמלק כבר כלה ואינו.(מאמרי הראיה / חלק ב / חליפת מכתבים / על דעת ד’ ומלחמות ד’)

נספח לבעלי עצבים חזקים – מדרש ישראלי ומדרש עמלקי

 פסיקתא רבתי פרשה יג ד”ה שרשם בעמלק
מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק (שופטים ה יד)
זש”ה: וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ (משלי א לא).

מה ראה הקב”ה לנהוג עם עמלק במדת אכזריות –
תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה יט); עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שמואל א טו ג)?

אלא אמר הקב”ה: אקדים לו ממה שעתיד לעשותה,
גלוי וצפוי לפני היאך הוא עתיד לגזור:
לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד (אסתר ג יג)

לכך, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק (שמואל א טו), תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק (דברים כה),

למה? וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם.
הוא שכתוב: כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם: וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ – לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה – אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ (אסתר ט כד-כה)

איזה ספר? וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות יז יד)

למה? וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ (משלי א לא) – ממה שיעצו וחשבו עלינו.

מדרש עמלק רבא פרשה יג ד”ה וישטם
וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב (בראשית כז מא)
זש”ה: וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ (משלי א לא).

מה ראה אבינו עשו לנהוג עם ישראל במידת אכזריות – וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי (בראשית כז מא); וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: (שמות יז ח); אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ (דברים כה יח)?

אלא אמר עשו: אקדים לו ממה שעתיד לעשותה,
גלוי וצפוי לפני היאך הוא עתיד לגזור:
תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: (דברים כה יט); עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שמואל א טו ג)

לכך, וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי: (אסתר פרק ג ו)

למה? וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם
הוא שכתוב: וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות יז יד).

איזה ספר? אמר עשו, עם הספר תשוב מחשבתם הרעה על ראשם – וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז: (אסתר ג יג)

למה? וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ (משלי א לא) – ממה שיעצו וחשבו עלינו.