מעמד הר סיני – התגלות ודיבור
אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ ּ שָׁמָעְתִּי
(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: (יז) וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר: (יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהֹוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: (יט) וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל: […] (א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: (ב) אָנֹכִי יְהֹוָה… (שמות יט)
(ב) יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: (ג) לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהֹוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: (ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (ה) אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְהֹוָה וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְהֹוָה כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: (ו) אָנֹכִי יְהֹוָה… (דברים ה)
במעמד הר סיני, מעמד ההתגלות המכונן של אמונת ישראל, נפתחו שערי השמים, ניתנה התורה מן השמים והחלה להתקבל ולרדת אל הארץ – נאמרו למשה ועם ישראל ‘עשרת הדברות’. הלוחות הראשונים הם עצמן הביטוי המובהק ביותר של החיבור בין שמים לארץ בהיות לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. גם הלוחות השניים מבטאים זאת, גם אם באופן שונה.
אך טבעי הוא שעשרת הדברות נתפסו מאז מקדם, כיסוד ושורש התורה כולה, ככללה של התורה, ואף כ’עשרת עיקרי האמונה’ של עם ישראל. תארים כגון ה’לב’, ה’תמצית’, ה’ראשית’, ה’ברית’, הדנ”א’ – של התורה, הן מעט ממושגים ודימויים רבים המביעים את היחס האינטואיטיבי העמוק אליהן, ומבקשים לתת ביטוי מדויק למעמדן המיוחד של עשרת הדברות ביחס לכל התורה כולה. מדרשי אגדה רבים עוסקים בתוכן, בצורה ובמבנה של הלוחות כמבוא לסודם וכך גם ראשונים ואחרונים, פילוסופים, מקובלים וחסידים. אחד הביטויים החזקים לכך הוא ראית עשרת הדברות כתיקון של עשרת המכות, כהמשך של עשרת מאמרות בראשית וכהשתקפות של עשרת הספירות.
ובעצם למה לנקוט ביחס לעשרת הדברות לשון ‘סוד’? הלא הן דברים פשוטים וברורים כל כך?! התשובה היא: בדיוק בשל כך. לאחר כל הדברים הללו, יש משהו מתמיה בכך שעשרת הדברות הן כל מה שהיה לקב”ה לומר לעם ישראל במעמד המכונן האדיר והנורא של מתן התורה בהר סיני. שנים רבות הלכתי עם השאלה הזאת, אבל לא העזתי להיות הילד התמים האומר: ‘המלך הוא ערום’! עד שפגשתי בדברי האדמו”ר הזקן הבאים ו’רווח’ לי.
שאלת חכם
צריך מתחלה להבין ענין מתן תורה. 1. והלא כבר קיים אברהם אבינו ע”ה את כל התורה עד שלא ניתנה, כמ”ש: וישמור משמרתי מצוותי חוקותיי ותורתי… וכמ”ש: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְדֹוָד לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְפָט… והרי היתה התורה ירושה להם מאבותיהם. 2. וגם להבין ענין ירידת ה’ על הר סיני בקולות וברקים בעשרת הדברות, ועל כל דבור ודבור פרחה נשמתן, ומה כתיב בהון? לא תרצח לא תנאף וגו’. שהם דברים פשוטים שגם שכל אנושי מחייבן. (האדמו”ר הזקן, ליקוטי תורה, פרשת במדבר יב ג)
שתי השאלות בלשון פשוטה: 1. לשם מה היה צורך במתן תורה, הרי היא כבר נמסרה מהאבות לבני ישראל? 2. יש פער ענק ובלתי מובן בין עצם ההתגלות (‘ירידת ד’ על הר סיני’) ועוצמתה (בקולות וברקים) לבין התוכן הטריוויאלי שהתגלה (עשרת הדברות – דברים פשוטים שגם שכל אנושי מחייבן). בדברי הבאים אתייחס לשאלה השנייה.
מדיום ותוכן
יש אפשרות של התגלות ללא דיבור. התגלות שבשתיקה, צליל או אור. יש לכך עדויות רבות. יש אפשרות של דיבור ללא התגלות, על כך אין צורך להרחיב… בסיני הייתה התגלות והיה דיבור. אין שום טעם להתעלם מאחד משני צדי מטבע סינַי זאת. כן יש מקום לדון מה עיקר מה טפל? אם העיקר היה ה’מדיום’ – ההתגלות, השאלה על פשטותן היתרה והמובנות מאליהן של עשרת הדברות אינה כה מטרידה. אם העיקר הוא ה’תוכן’ – הדיבור האלוהי המגלה לאדם את רצון ד’ ומורה לו ערך תכלית ודרך, מקבלת השאלה משנה תוקף. ואכן שני קולות אלו ביחס להתגלות בסיני, מהדהדים בבית המדרש מקדמת דנא.
אפשר ששני כיווני התשובה הללו לשאלה, נמצאים בשני הביטויים: ‘מעמד הר סיני’ ו’מתן תורה’. מי שקורא לאירוע המכונן הזה ‘מעמד הר סיני’, בא לומר שעיקרו הייתה ההתגלות וכריתת ברית, ואילו התוכן, הדיבור ומתן התורה, היה טפל לה. ולהיפך, מי שמעדיף לקרוא לאירוע מכונן זה ‘מתן תורה’, בא לומר שהעיקר היה הדיבור המכונן ערכים ומורה דרך חיים, וההתגלות הייתה טפלה לו. אפשר אולי גם לומר שהדגש בפרשת ‘יתרו’ הוא על ההתגלות ולכן התורה מאריכה שם בתיאור המעמד, וב’ואתחנן’, הדגש על הדיבור ולכן התורה מתמקדת בהגדה ודיבור.
קשה שלא להיזכר בהקשר זה בפיוט המלבב מההגדה של פסח:
אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי דַּיֵּנוּ: / אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה דַּיֵּנוּ: אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל דַּיֵּנוּ:
ראשית, מלמד אותנו הפיוט הזה שאכן היו שני חלקים / מרכיבים לאירוע בסיני – הקירוב אל לפני ההר ונתינת התורה. בנוסף לכך, מלמד אותנו הפיוט מחד, את ערכה העצמי של כל פעימת חיים לכשעצמה ומאידך, את ערכה כחלק של תהליך ומכלול. לשון אחרת: כל אמצעי, הוא גם תכלית בעלת ערך עצמי, וכל תכלית היא גם אמצעי הפותח שער לאופק חדש. בלשון אחד ממורי הזן: ‘כל תרגול הוא הארה וכל הארה היא תרגול’. ומהסיפא למדים אנו ש’האור נוגה על המכלול’ (ויטגנשטיין).
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ. שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם. וְעָשָֹה בָהֶם שְׁפָטִים. וְעָשָֹה בֵאלֹהֵיהֶם. וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם. וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם. וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם. וְהֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה. וְשִׁקַּע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ. וְסִפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן. וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת. וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי. וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל. וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ:
אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, שלא רק שעמדנו לפני הר סיני וזכינו לנבואה להתגלות, אלא אף קבלנו את התורה. בסיני זכינו להתגלות שיש עמה דיבור, לדיבור של התגלות. לכן נראה לי ששאלת העיקר והטפל היא משנית. השאלה החשובה יותר, היא מהו הערך המוסף של החיבור הזה של ‘התגלות ודיבור’?
פָּנִים בְּפָנִים – המדיום – התגלות
וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ / וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב / וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ / וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב (לאה גולדברג)
לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל / מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן / פֶּן יִבְלַע עָנָן / אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי / שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע / אֵין לִי קִיּוּם / בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת / שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי. (זלדה)
המקורות הבאים – מדרש האגדה של חז”ל והמדרש החסידי של ה’שפת אמת’, בהבדלי שפה וגם תוכן, רואים את ההתגלות כעיקר, והדברים די מדברים בעד עצמם. על ההתגלות בסיני ובכלל כתבתי בבלוג זה: פרשת יתרו – וירד ד’ על הר סיני – הרהורים על ההתגלות
ר”ח ב”פ אמר משל למלך שהיה הוא ואוהבו בטרקלין וביניהם וילון, כשהיה מדבר עם אוהבו, מקפל את הווילון עד שרואהו פנים אל פנים, ומדבר עמו, אבל לאחרים אינו עושה כן, אלא מדבר עמהם ומחיצת הווילון פרוסה, ואינן רואין אותו. (ויקרא רבה (וילנא) פרשה א ד”ה יג מה בין)
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַידֹוָד בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: (במדבר כח כו). כי באורייתא ברא קוב”ה עלמא. נמצא חיות פנימיות של כל הנבראים הוא כח הראשית שמהתורה. כמ”ש בשביל התורה שנקראת ראשית, וכמ”ש כח מעשיו הגיד, שתורה הוא כח מעשה בראשית. אך כי נברא להיות נעלם הפנימיות, אבל ביום מתן תורה, נתגלה זה, ונדבק הכל בהשורש. וזהו שכתוב פנים בפנים דיבר ה’ עמכם… שאז נתגלה ונמשך חיות התורה לכל הנבראים. ועשרת הדיברות נגד עשרה מאמרות… שאז נתגלה שכח התורה מחיה הכל ומושל על הכל. ועיקר קבלת התורה הוא ההתגלות. זהו שאמר בתרגום וירד ה’ על הר סיני ואתגלי כו’. כי הקב”ה מלא כל הארץ כבודו רק שמקודם הי’ נסתר כנ”ל. ולכך נק’ יום הביכורים שנדבק עתה הכל בבחינת הראשית ונתחדש על ידי זה. וכמו כן, מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ופירשו רז”ל בטובו, בהתורה, שפנימיות חיות מעשה בראשית מהתורה. ובכל יום מתחדש גם כן מעשה בראשית בדרך נסתר. ובשבועות נתגלה יותר… שבשעת קבלת התורה נתבטל כל החיות לשורשו עד שבאמת יצאתה נשמתן. והוא ביטול כל חיות ורצון שבז’ מדות שכוללין כל האדם… (שפת אמת לשבועות במדבר [תרל”א])
דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם – התוכן – עשרת הדברות
מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ / כְּיָמָא רָבָא / מה הים הזה / בין גל גדול לגל גדול / גלים קטנים / כך בין כל דִיבּר וְדִיבֵּר / דקדוקיה ואותיותיה של תורה (ירושלמי, שקלים)
אנוכי אש אוכלה, ונוהרת מכל הנוהרות / ודברי כאש, וניצוציה הרבה מצוות בכל דיבור זוהרות / בחכמתי כללתי בעשרת דיברות / שש מאות ושלוש עשרה מצוות להורות / אמרותיה ‘אמרות טהורות’ (רס”ג)
המקורות הבאים (שהם מעט מהרבה), מתייחסים לדיבור שבהתגלות ורואים אותו כמשמעותי ביותר, כל אחד בדרכו שלו.
אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה, בָּרְכוּ בְרָכָה אַחַת, וְהֵן בֵּרֵכוּ. קָרְאוּ עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, שְׁמַע, וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, וַיֹּאמֶר, בֵּרְכוּ אֶת הָעָם שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, אֱמֶת וְיַצִּיב, וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. וּבַשַּׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לְמִשְׁמָר הַיּוֹצֵא: (תמיד פרק ה משנה א)
רמב”ם פירוש המשניות: ומה שאמרו קראו עשרת הדברות בכל יום לפי שהם עיקר הדת וראשיתו.
המשנה במסכת תמיד מלמדת אותנו שבמקדש קראו בכל יום את עשרת הדברות. הגמרא בברכות מלמד אותנו שביטלו קריאה זו בשל ‘תרעומת המינים’,. איך שלא יהיה ברור שזה אומר שעשרת הדברות כיסוד (כפירוש הרמב”ם) או תמצית או תכלית כל התורה כולה ומכל מקום כבעלות מעמד מיוחד במינו ביחס לכל התורה.
הָנֵי עֶשֶׂר אֲמִירָן דְּאוֹרַיְיתָא, אִינּוּן כְּלָלָא דְּכָל פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, כְּלָלָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, כְּלָלָא דְּכָל עֶשֶׂר אֲמִירָן דִּבְרֵאשִׁית. אִלֵּין אִתְחְקָקוּ עַל לוּחֵי אֲבָנִין, וְכָל גִּנְזִין דַּהֲווֹ בְּהוּ, אִתְחָזוּן לְעֵינֵיהוֹן דְּכֹלָּא, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּרָזָא דְּתרי”ג פִּקּוּדִין דְּאוֹרַיְיתָא דִּכְלִילָן בְּהוּ, כֹּלָּא אִתְחָזֵי לְעַיְינִין, כֹּלָּא אִיהוּ בְּסָכְלְתָנוּ, לְאִסְתַּכְּלָא בְּלִבָּא דְּיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ, וְכֹלָּא הֲוָה נָהִיר לְעֵינַיְיהוּ: (זוהר חלק ב דף צג/ב)
הזוהר רואה בעשרת הדברות את הכלל של כל התורה, שממנו נמשכים כל פרטיה. יתרה מזאת, לא רק שהתורה כולה מקופלת בהם, אלא הן כוללות את עשר מאמרות בראשית, ואת עשר הספירות העליונות וכו’. בנתינתם במעמד הר סיני, נגלו מבעדן, לעיני לבם של ישראל כל סודות תרי”ג מצוות הגנוזות בעשרת הדברות.
“אמר החבר: אכן שרש החכמה הלא הוא עשרת הדברות מופקד בארון אשר הוא במדרגת הלב ושלוחותיו הן דברי ספר התורה שהושם בצד הארון ככתוב ושמתם אותו מצד ארון ברית ה’ אלוהיכם. (ספר הכוזרי, מאמר שני אות כ”ח)
ריה”ל רואה את עשרת הדברות ביחס לתורה כולה כ’לב באיברים’ (!)
גם המהר”ל בלשונו המיוחדת רואה את עשרת הדברות ככלל היסודי של התורה כולה (והוא גם נאה מקיים, ובספרו ‘תפארת ישראל’ הוא מקדיש פרק שלם לכל דיבר):
שהם בכלל כל מצות התורה שלמות האדם, ולכך היו אלו עשרת הדברים נכתבים בתורה עם שאר מצות, ונכתבו על הלוחות בפני עצמם. […] ומפני זה עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד להורות על התורה שהיא אחת וסדר אחד מקושר, כי מן עשרת הדברות יוצאים כל המצות כי תרי”ג מצות נכללים בי’ הדברות וי’ הדברות הם נאמרו בדבור אחד מורה כי התורה היא אחת לגמרי כאשר ראוי לדבר שהוא סדר אחד. (מהר”ל, תפארת ישראל פרק לד)
אך הוא מקדים ורואה בהם את עצם הברית בין הקב”ה לעם ישראל:
שאלו עשרת דברים הם מיוחדים, שהם בלבד, במה שיש מצוה וגזרה מן השם יתברך אל האדם שהיא העלול והוא הברית והחבור שיש לעלה עם העלול, שדבר זה שייך דווקא בעשרת הדברים. (שם)
עשרת הדיברות הם עצם כריתת הברית בין הקב”ה לישראל. אפשר אולי לדמותן לאומר הקידושין: ‘הרי את מקודשת לי’, המכוננים את הברית בין איש לאשה.
רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, נכדו של הבעש”ט, מוסיף עוד ומלמד שכל התורה שבע”פ כולה – שרק על ידה נשלמת קבלת התורה שבכתב ומקבלת מובן ומשמעות – כלולה בעשרת הדברות.
וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל: (דברים פרק ט י) […] שתורה שבכתב בלי תורה שבעל פה, אינו תורה שלימה כלל, רק על ידי רבנן שדרשו בדרשותיהם על התורה. וגם בכל דור ודור, מה שתלמיד ותיק מחדש בתורה, על ידם נשלם התורה יותר ויותר. כי הכל כלול בתורה, רק הם המגלים צפונות ורזין בהופעת רוח קדשם עליהם… והוא שמרמז הפסוק ועליהם – היינו מה שהצדיקים אומרים ומחדשים חידושי תורה על עשרת הדברות ועל כל התורה, שהיא כלולה בעשרת הדברות, היא ממש, כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם, היינו ממש שווה כמו אותן הדברים שיצא מפי ה’ ממש, כי הם יגידו נעלמים ברוח אלוקים, אשר דבר בם. ומקום הניח האדון ברוך הוא לחדש בתורה, איש איש על עבודתו ואור נשמתו, שהם ישלימו התורה. (דגל מחנה אפרים, פרשת עקב ד”ה ועליהם)
סיכום עד כאן
על פי המקורות הנ”ל, אפשר לראות את עשרת הדברות כראשית וכתכלית, ככלל וכתמצי1. כלל – עשה”ד כוללות כל התרי”ג מצוות בתמציתיות. הן הדנ”א של התורה. הם הקוד, הצופן שכל התורה כלולה בו (רס”ג, זהר, רשב”ג ‘אזהרות’ ועוד)
1. תמצית – עשה”ד הם עשרה עקרונות יסוד עמוקים גם אם הן מנוסחות באופן פשוט. זה נושא למאמר בפני עצמו. התחלות צנועות בכיוון אפשר לראות בבלוג זה: פרשת ‘יתרו’ תשע”ט – עשרת הדברות – זה כנגד זה; שבועות תשע”ז – עשרת הדברות שלי (וכאמור במהר”ל, תפארת פרקים לד – מד; וראו ‘עשרת הדברות – החוקה הישראלית / מאיר דמסקי) ראו גם הספר ‘עשרת הדברות בראי הדורות’ בערכית משה ויינפלד, בו יש מאמרים על עשרת הדברות מכיוונים שונים. ראו גם דניאל שליט, ‘ספר הקניון’ התבוננות עומק מדיטטיבית בעשרת הדברות.
2. הראשית – אין הכי נמי, העיקר הוא היסוד הפשוט שטבע האדם לשכחו ולהתעלם ממנו. דרך ארץ שקדמה לתורה. אם אין דרך ארץ אין תורה! עשה”ד לא באו לחדש אלא להזכיר את הנשכח – נרמס בטבע (וכדברי הרמח”ל בהקדמה למסילת ישרים).
3. התכלית – כשם שאם אין דרך ארץ אין תורה, כך אם אין תורה, אין דרך ארץ. יש דרך ארץ שלפני התורה ויש דרך ארץ שמתוך ובעקבת התורה. זוהי הקדושה והדבקות שבמוסריות שאינה רק נענית לצו המצפון אלא מהלכת מבקשת להדבק במידותיו של הקב”ה. זוהי עשית הצדקה והמשפט שהיא דרך ד’ שלמדנו אברהם. זוהי עשית החסד המשפט והצדקה שבה יתהלל המתהלל, כמו שלמדנו הרמב”ם בסוף מורה הנבוכים.
ועוד שתי תשובות שובבות
לאחר שהבאתי את המקורות המוכרים, אביא לפניכם שני מקורות לא ידועים הנותנים תשובה לשאלת הטריוויאליות של עשרת הדברות בלשון פשוטה, כמעט בוטה.
‘מעמד הר סיני נועד לפתור אחת ולתמיד את השאלה – מה אלוהים רוצה מאתנו ברמה הבסיסית? המענה לשאלה היה מאוד מפתיע, עד כדי כך שפרחה נשמתם… תכבדו הורים, תשמרו שבת, ואל תהיו נבלות. אבל היו כאלה שזה לא הספיק להם. וההמשך כבר ידוע’ ( הוגה פלוני).
‘דאיתא אינשיה דלא ניחא בעינייהו לילך בתר מה דחזו בעינייהו, דארגשו בליבהון ודסברו בבינתהון, דאמרי, הדא הוא מיליה דאנשא ולא מיליה דקב”ה ולכן, איבעי ליה לקוב”ה כד יהיב אורייתא קדישא לבני ישראל, לאכללא בה, מילי דפשיטא, דכל בר נש דשכלא ליה בקודקודו וליבא ליה בגופיה, ידע לון וארגיש לון. נחית ואתא עלייהון בקלי סיגיאין ובברקי נוראין על טורא דסיני לאודועי להון דרעותיה במילי דפשיטא, דייקא, במילי דשכלא דבר נש מחייב להו. ויתר על כך, דאיהו מקפיד עלייהו כבבת עיניה ומחייב לן לחייבא להון בחיובא סגיא ונורא. (חכם אלמוני)
תרגום: שיש אנשים שלא נראה לם ללכת אחר מה שרואים בעיניהם, מרגישים בלבם ומבינים בשכלם, שהם אומרים, אלה הם דברים אנושיים ולא אלוקיים, ולכן היה צריך הקב”ה כשנתן את התורה הקדושה לבני ישראל, לכלול בה דברים פשוטים, מורגשים ומובנים, דברים שהמצפון האנשוי והשכל האנושי מחייבים, ובא עליהם בקולות וברקים על הר סיני, להורות להם שרצונו יתברך מסכים עם השכל האנושי ולא רק מסכים אלא מקפיד עליהם הקפדה יתרה.
וכן כתב הנשר הגדול בספרו הקדוש:
יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצווה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. אשר הביא אותם לידי כך, הוא חולי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו, ואינם מצליחים להסבירו, והוא: שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה. אבל אם היה דבר שאין להשכיל לו עניין כלל, ואינו מביא לתועלת, הרי הוא בלי ספק מאת ה’, שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה. (רמב”ם, מורה נבוכים ח”ג פ”לא)
דומני שלשתי התשובות הללו, מכנה משותף. עשרת הדברות באו לתקף ולהעצים את המצפון ואת התבונה האנושיים. ללמד את האדם להאמין בעצמו, בלבו הטוב ובשכלו הישר.
פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם – לשם ‘יחוד’ המדיום והתוכן
לאחר שנפגשנו עם הערך של המדיום – ההתגלות ועם הערך של התוכן – עשרת הדברות, ננסה להבין את הערך של חיבורם יחדיו – במתן התורה שבמעמד הר סיני.
התגלות ללא תוכן עשויה להיות חוויה מכוננת, אך כוחה לעצב את חיי היום יום, מוגבל בשל היותה חסרת תוכן ורשמה העז הולך ומתפוגג והאדם שב להלך קדורנית. דיבור ללא התגלות, מותיר את הלב שומם ואדיש במקרה הטוב, ולעתים אף מעורר מועקה והתנגדות. דיבור של התגלות הוא דיבור היוצא מן הלב (לבו של העולם או לבו של האדם) ונשמע ומתקבל ומשמח ומענג ופועל ומניע וכו’ וכו’.
את הערך המוסף המיוחד של השילוב של התגלות ודיבור סיני, היטיב לבאר יחזקאל קויפמן:
‘החידוש שבחוקת סיני לא היה בתוכנה. משפטיה היו ברובם עתיקים ומקובלים [חוקי חמורבי, למשל]. החידוש היה בעצם המתן. בפעם הראשונה ניתן המוסר כגילוי נבואי, כביטוי לרצונו המוסרי של האל. לא תורת חכמים ולא פקודת מושלים כמו בעולם האלילי, אלא דבר נביא-שליח לשבטי מאמינים‘ (יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ד-ה, עמ’ 69-68).
הלקח החשוב ביותר של מתן תורה בסיני הוא האומר הברור של האחדות של המוסרי, המשפטי, הפוליטי והאלוהי. ‘תורה מן השמים’ פירושו ‘חיים מן השמיים’. חיים שלמים ומלאים, חיי פרט וחיי כלל, שנובעים מן המקור האלוקי של ההוויה והאדם ומפתחים את כל מרחביהם.
החלוקה לשני לוחות וההקבלה ביניהם, באה ללמדנו את אחדות הקדושה (הלוח הימני) והמוסר (הלוח השמאלי). ה’בין אדם למקום’ וה’בין אדם לחברו’ הם חוטי השתי והערב של הטקסט הנקרא ‘תורה’ ושל הטקסטורה הנקראת ‘חיים’. האחדות שלהם היא סוד האחדות והייחוד הישראלי. היא משמעותו העמוקה של ה’מונותאיזם’ העברי החדש. אם לומר זאת בלשון אחרת: הפיזי והרוחני, האסתטי, האתי, הפוליטי והדתי, כולם ממקור אחד באים ויחדיו לתכלית אחת מהלכים.
אשת חיל עטרת בעלה
במעמד הר סיני – ההתגלות, ניתנה התורה – הדיבור. זה עדיין לא מספיק. מה שהשלים את ההתרחשות היא ההקשבה, ההאזנה, השמיעה שחוללה את הקבלה של המתן. הגיבור הראשי בדרמה הזו היה כמובן, עם ישראל שפתח את לבו והקשיב ושמע וקיבל. שהרי בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה (אבות פרק ו משנה ב). התורה כפי שלמדנו רבי יהושע בן לוי ניתנת בכל יום מאז הבריאה ועד היום. החידוש של מעמד הר סיני היה האוזן הכרויה שהקשיבה ושמעה וקבלה. כנסת ישראל, הכלה הנאה והחסודה שהגישה את אצבעה אל הטבעת וגאלה בכך את התורה מעוצם עלבון הרווקות שלה. רק בכך נסגר המעגל והתממשה ההתגלות. כך אז וכך מאז ועד היום ועד בכלל, אם אין מקבל אין משמעות למתן וכדברי אור החיים הקדוש: ‘אם אין ישראל, אין תורה’..
תפלה לקראת החג
חז”ל תמצתו לנו את ענינו של כל רגל בתפלה. חג הפסח הוא ‘זמן חירותנו’. חג הסוכות הוא ‘זמן שמחתנו’. חג השבועות הוא ‘זמן מתן תורתנו’. לאור כל מה שראינו אפשר להבין זאת כך: ‘זמן מתן’ – מתנה, התגלות. ‘תורתנו’ – תוכן.
חג השבועות הוא יום שבו מתייחדים ומתאחדים שמים וארץ. יום חתונתו ושמחת לבו. זהו עיצומו של יום והארתו המיוחדת. יהי רצון שנזכה לאור באורו ולקבל בעוז ובענווה את המתנה הנהדרת, את החמדה הגנוזה, את ‘תורתו’, את התורה הקדושה ונזכה להורידה אל הארץ ולהפכה ל’תורתנו’.
ומילתא דבדיחותא לסיום
אפשר שהגישות השונות הללו ביחס למתן התורה, הן המקור להבדלי המנהגים בליל שבועות. ספרדים – תיקון (מדיום). אשכנזים – לימוד (תוכן). ‘עַמְךָ’ – שינה (דרך ארץ)….
השאר תגובה