[1].

במשך השנים שבה והתעוררה מידי פעם ‘שאלת התרבות’ (או ‘מי הוא יהודי’) ומיד הושתקה והורדמה שוב. הַלַּבָּה הלכה והצטברה במשך השנים בתחתית הר הגעש הרדום של ‘שאלת הקולטורה’. והנה ההר התפרץ בימים אלה והוא פולט אש וגופרית כבר כחודשיים. ל’שאלת התרבות’ נמאס להמשיך ולדור בדירת המסתור של ‘הסטטוס קוו’ ולהמתין לעתיד מעורפל והיא התפרצה אל כיכר השוק.

היה איש אחד שלא נטל חלק בשמחה. הראי”ה קוק. הוא שלל באופן נחרץ את אמירתו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון: ‘הציונות דבר אין לה עם הדת’. ‘החוק האלילי ש’הציונות דבר אין לה עם הדת’, תועבה היא לישראל…’ (אגרות הראי”ה ב’, עמ’ קלה). היה ברור לו שסוגית התרבות חייבת להיות חלק מסדר היום הציוני ולא להידחות. הוא אף התרה על כך, שעל דחיה זו נשלם מחיר כבד.

מאז היוסדה של מדינת ישראל שבה ועלתה מידי פעם שאלת התרבות בניסוח: ‘מי הוא יהודי’, חוללה סערות ששככו מהרה אל מול חוסר האפשרות להכריע.

הציבור הדתי החרדי וחלק של הדתי-לאומי (או הציוני-דתי) כלל ‘לא מבין’ את השאלה. תשובתו ברורה ונחרצת: מבחינה הלכתית, יהודי הוא בן לאמא יהודייה או מי שעבר גיור אורתודוקסי (כמובן כל ‘בית מדרש’ ו’חצר’ לשיטתו). לציבור החילוני יש קריטריונים רחבים ומכילים יותר, אך הוא עומד חסר אונים מול ההגמוניה שיש לממסד הדתי. מבחינה ערכית: יהודי ‘כשר’ הוא יהודי המקבל על עצמו עול מלכות שמים תורה ומצוות בסגנון האורתודוקסי (כל ‘בית מדרש’ ו’חצר’ לשיטתו). כל ורסיה אחרת של יהדות, חילונית מסורתית מאמינה, חילונית של יהדות כתרבות, רפורמית או קונסרבטיבית, הינה במקרה הטוב יהדות סוג ב’ ובמקרה ה’רע’ יהדות פסולה. כל מי שאינו’ דתי’ כמו שצריך (=כמוני) הוא לכל היותר מועמד להחזרה בתשובה. דווקא האתאיסט החילוני האדוק הוא באופן פרדוכסלי החביב ביותר על המחנה הדתי כיוון שאינו אלא ‘תינוק שנשבה’ וגדל ב’עגלה ריקה’ ועוד לא אפסה התקווה להחזירו למוטב.

הציבור החילוני מקבל את הפטרונות של הדתיים על היהדות. הסיבה העיקרית לכך, היא, חוסר ההיכרות הרחב והמעמיק של הציבור החילוני עם המקורות הרוחניים וההלכתיים המכוננים של היהדות. הבורות מביאה לניכור ולפחד. הציבור החילוני חש מבועת אל כל מול ניסיון לשלב תוכן יהודי במערכות החינוך ורואה בו ניסיון מניפולטיבי להדתה (יודופוביה…). מה שמעמיק עוד את הבורות וחוזר חלילה. התוצאה החמורה יותר של הבורות החילונית, היא דמוניזציה של היהדות והיהודים בסגנון ותוכן שלעתים מזכיר את הימים האפלים של האנטישמיות בגלות.

חוסר ההבנה והתקשורת ההדדית בין שני המחנות, הבורות ההדדית בשני המחנות באשר למחנה האחר, חוסר ההיכרות האישית (שפעם היה תולדת החינוך הנפרד והיום גם של הדיור הנפרד ושאר ‘הפרדות’ ו’ניכורים’…), מביא לחרדה, איבה ודמוניזציה הדדית של האחר ושל דעותיו ודרך חייו.

מן העבר האחד – בלתי נסבל שהקבוצה שאינה מכירה בלגיטימיות של היהדות הלא הלכתית, משתמשת באופן ציני בציבור הלא הלכתי ובמיסיו ככספומט המתקצב ומממן את תפיסותיה ומוסדותיה המתבדלים, ויחד עם זאת, היא, כאידיאולוגיה, אינה נושאת בעול (הצבאי, הכלכלי) של תיחזוקה וצמיחתה של החברה והמדינה. בלתי נסבל שהקבוצה הזו מנסה (ומצליחה) לכפות את יהדותה בכח הפוליטי שיש בידה (כלשון מאזנים) על הקבוצה השנייה.

מן העבר השני – בלתי נסבל הבוז למסורת העתיקה והזלזול במי שחי על פיה. בלתי נסבל הניסיון של הקבוצה השנייה לכפות את ערכיה על ידי התערבות כוחנית בחינוך המבקשת להחליף את לימודי הליבה המסורתיים – ‘התורה הקדושה’, ללימודי הליבה המודרניים – ‘חמש יחידות במ”מ’ וכיו”ב. (זה בא לידי ביטוי במחזה המביש של קיתונות של בוז שנשפכו על מי ששפת הקודש האנגלית אינה שגורה על פיו, על ידי המחנה שההודאה של ‘גיבור העל’ שלו, שאינו מצוי בארון הספרים היהודי, לא רק שלא הרעישה אותו, אלא לא ‘הזיזה’ לו.). בלתי נסבל שקשר עמוק ומחויב לאוצרות הרוח העתיקים שלנו, נתפס כפרימיטיבי. שקשר עמוק ומחויב לאורח החיים המסורתי, בנתפס כקיצוניות. שקשר העמוק לארץ ישראל, לעם ישראל ותחייתו בארצו, נתפס כמשיחיות פנאטית.

מצב עניינים זה הביא את שני המחנות לקצה גבול הסיבולת. אין טעם לנסות ולהטליא שוב את ה’סטטוס קוו’ המקרטע. אי אפשר עוד לדחות את הדיון בשאלת התרבות. ציבור רחב כבר אינו מוכן להמשיך בהסדר הקיים, ועל כן יש לפתוח בדיון עומק ולחשוב על ‘מה כן?’, הכרחי ליצור שיח חדש, מכבד ומעמיק, שיתקן את המצב הבלתי נסבל של היום. לא רק שאין לנו עדיין חוקה שתהיה הקרקע המוצקה תחת רגלינו, אלא שאין לנו חזון וייעוד שיהיה כיפת השמים שלנו.

הבעיה והפתרון נמצאים במשפט הבא מה’סטטוס קוו’: ‘כל פלג יעסוק בתכנים תרבותיים ובתכנים חינוכיים בנפרד על פי השקפת עולמו ואיש לא יכפה את רעיונותיו על הזולת’. יש להתחיל ב’סור מרע’ ולהחליף את ה’בנפרד’ ל’ביחד’ ולהמשיך ב’עשה טוב’ ולהתחיל דיון רחב ומעמיק וכמובן לא קצר שיפתח וישכלל, ידייק ויפרט את משפט הקצר הזה ויתרגם אותו למצב הריאלי העכשווי של החברה הישראלית.

ראשית חכמה, יש לדייק את השאלה שעל הפרק. הניסוח הנכון של שאלת התרבות היום, אינו, ‘מי הוא (והיה) יהודי’, אלא ‘מיהו היהודי הישראלי’ מהי ‘היהדות ישראלית’ שנוצרו בכור התחיה והתקומה של עם ישראל?! אולי זכינו להארת פנים חדשות ורעננות של יהדות ושל יהודים? אולי ‘היהדות החדשה’ ו’היהודי החדש’ וליתר דיוק ‘היהודים החדשים’ שנולדו כאן בארץ חמדת אבות, ימשיכו ללבלב ולשגשג מתוך הדיאלוג בין הישן לחדש, מתוך השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם?!

כבסיס לדיון נכון להשתמש במפת המחנות העיקריים שבעם ישראל, שאותה שרטט הרב קוק לפני כמאה שנה, אך היא עדיין נכונה באופן כללי. שלושה מחנות הם: המחנה הדתי (עול מלכות שמים, תורה ומצוות), המחנה הלאומי (עם ישראל, ממלכתיות, ארץ ישראל) והמחנה הליברלי (השכלה, מוסר, אוניברסליות). הרב קוק ראה בהם ביטוי לשלושת הכוחות הטבעיים של כל עם בכלל ושל עם ישראל בפרט. אלה הם בעצם שלושת השורשים מהם יונק וגדל ונותן פירות עץ החיים הישראלי. שלושת העמודים עליהם שרק על שלושתם עומד ומתייצב העולם הישראלי. ובפועל אלה הם שלושת הדרכים האותנטיות העיקריות להיות יהודי.

כאן אומר את דעתי והצעתי:

כבר בנקודת הפתיחה של הדיון, יש לומר בקול רם וצלול! אין שום יתרון עקרוני ב’יהדות’ של יהודי דתי, על פני יהודי ליברלי, או על פני יהודי לאומי! זה כמובן נכון לכל הכיוונים. כל אחת משלושת הדרכים הללו היא אמיתית ונכונה, אך חלקית. כל אחת מהדרכים הללו היא חלקית אך אמיתית ונכונה. כל אחת מהדרכים הללו היא במיטבה, כשהיא נובעת מתוך שאר רוח, כשהיא מקבלת את השראתה מתוך זיקה עמוקה להוויה כולה, לסודה ופלאיותה. שלשת הצדדים האלה נצרכים להופעה השלמה של עם ישראל, כאברים שונים בגוף חי אחד. חסרון של כל אחד מהם הוא מום המחסר ופוגם את השלמות הכללית. החיבור בין שלושת הדרכים הללו ושלל צירופיהם השונים, יביא לכך שעם ישראל יזכה למלא את ייעודו – מימוש צלם אלוקים של האדם, ביחיד, בעם ובאנושות כולה. ‘היהודי השלם’ הוא זה שמתוך אמונתו העמוקה מתעצבת אישיותו התבונית – המוסרית – התורנית – הדתית – הלאומית – האוניברסלית. אמנם, השלמות, אינה נחלת שום יחיד ומחנה, האור של השלמות נוֹגֵהַ על המכלול, על תפארת עם ישראל כולו לדורותיו.

אסיים בפרפרזה על דבריו של רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות (שער חמישי, פרקה): ואמרו על חסיד, שפגע אנשים שָבִים ממלחמת אויבים, וְשָלְלוּ שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה! אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו. (רבנו בחיי, חובות הלבבות, השער החמישי, פרק ה)

לאחר ששבנו מן ‘המלחמה הקטנה’ – המחלוקת על הרפורמה המשפטית, הבה נפנה אל ‘המלחמה הגדולה’ (והלא נגמרת…) – שאלת הקולטורה. עתה שזכינו להפוגה מהמחלוקת על הרפורמה, אנו, כולנו, חייבים להתחיל (ורצוי מאוד ביחד, בחברותא) לעסוק ביסודיות ב’שיח הזהות’! השיח הזה, אינו רק אמצעי למטרה של מציאת הזהות, אלא במידה רבה, הוא הזהות שלנו – ‘זהות של שיח’.

---

[1] נתונים היסטוריים אלה לקוחים מתוך מאמרו של ד”ר עשהאל אבלמן ‘על דבר הקולטורה’