שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת…

המדרש ואני – סיפור אהבה

אני אוהב מאוד ללמוד מדרשי אגדה של חז”ל. הם מעוררים אותי לחיים ולחשיבה ומעניקים לי מתנות יקרות ערך. אבל, פעמים רבות, אני חש ויודע, בצער ובכאב, שאיני מבין את חכמינו דרשני האגדה, שדבריהם נובעים ממקום אחר לגמרי משלי, וששפתם לא רק שאינה ‘שפת האם’ שלי, אלא היא ממש שפה ‘זרה’ לי. ברגעים כאלה אני מוצא את עצמי אומר לעצמי: ‘מה לא הייתי נותן כדי ליסוע במכונת הזמן אל תקופתם לשהות במחציתם ללמוד מהם ולשמשם, כדי לחוש ולהרגיש את חייהם, כדי להבין מבפנים את דבריהם, כדי להתחבר אל המקור של יצירתם ולדעת את תכליתה’. ובכן, עדיין לא שמעתי מתחת לחלוני את צפירתה המזמינה אותי לנסיעה…

כשאיני מבין דבר, זהו כאב נסבל, דווקא כשכן ‘הבנתי משהו’ משמעותי, ואף הצלחתי למלל אותו בעל פה או בכתב, הכאב חזק ומתסכל יותר, כי ברור לי שמה שהבנתי הינו ‘תרגום’ במובן הלא מוצלח של המלה, תרגום שבמהלכו אבד הקשר העמוק עם המקור.

להפוך את המדרש לסיפור

עם הזמן למדתי שהמזור לכאבי בא או מהרפיה ושחרור (למד לשונך לומר, לא ידעתי), או בהתעקשות ללמוד את המדרש שוב, שלעתים מניבה פירות, ובמידה שלא, עדיין יש לי את זכות השמיטה. עם הזמן גיליתי עוד אפשרות של הפגת הכאב והתיסכול, אפשרות שלא רק הפיגה אותם אלא הפכה אותם לעונג ולשמחה.

האפשרות הזו מתבקשת יותר במדרשי אגדה סיפוריים וככל שהסיפוריות שלהם עשירה, עסיסית, פנטסטית ומיתית, כך היא היא הופכת מ’אפשרות’ ל’אפרות הנכונה’.

זו אפשרות ‘קלה’ שאינה דורשת מאמץ לימודי והתעצמות אינטלקטואלית. אדרבא היא מבקשת להפסיק ללמוד לימוד למדני בוחן ומעיין מדקדק ומבקר, אלא לעבור להלך רוח פואטי ולהתארגן מחדש כלקראת קריאת סיפור או מחזה, צפיה בסרט, האזנה למוזיקה. ואז לקרוא את המדרש בקול רם בנחת ובהטעמה ספרותית ואף תיאטרלית כמה פעמים. בשלב מסוים כשמרגישים שנכנסנו לתוך הסיפור, אפשר ורצוי לקרוא – להקריא – לספר אותו בחירות יצירתית ולעבות אותו כסיפור, כלומר להוסיף לו – לשזור בו עוד ועוד פרטים, תיאורים וקטעי עלילה כיד הדמיון הטובה עלינו, אבל בכיוון ההפוך מפרשנות, כלומר בכיוון המעצים את הסיפוריות החיה והממשית הדינמית והצבעונית. ואז שוב לקרוא את המדרש לאט לאט ככתבו וכלשונו, לעצום עיניים ולתת למילותיו – תמונותיו – צליליו – לשוקע בתוכנו. ואפשר שנחוש אז שהבנו את המדרש בבינת הלב, שאינה ניתנת לביטוי ממצה ולהנחלה במלים, כשם שלא ניתן למצות במלים, ‘טעם’.

טעמו וראו כי טוב

המדרש הבא (איכה רבה (וילנא) פתיחתא כד) הוא דוגמא לכך. הנה הוא לפניכם עם ‘קריאות ביניים’ לימודיות. אני מציע ללמוד את המדרש עם ההערות שלאורכו ואחר כך אם תרצו, ‘לטעום’ אותו ואולי גם ‘לראות כי טוב’.

וַיִּקְרָא ה’ אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָּׂק (ישעיהו כב יב)
בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר: כָּל זְמָן שֶׁאֲנִי בְּתוֹכוֹ אֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם נוֹגְעִין בּוֹ,
אֶלָּא אַכְבִּישׁ אֶת עֵינַי מִמֶּנּוּ וְאֶשָּׁבַע שֶׁלֹּא אֶזָּקֵק לוֹ עַד עֵת קֵץ, וְיָבוֹאוּ הָאוֹיְבִים וְיַחֲרִיבוּ אוֹתוֹ.
מִיָּד נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּימִינוֹ וְהֶחֱזִירָהּ אֲחוֹרָיו, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב. (איכה ב ג)

לא חטאי ישראל הם המחריבים את המקדש וגם לא כוחה ועוצם ידה של רומי, אלא הקב”ה. הקב”ה מבקש להחריבו ולשם כך מסלק ממנו את שכינתו, מצמם את עצמו ממנו ומותיר בו חלל פנוי המקדם את פני האויב… חורבן בית המקדש אינו רק הנהגת המשפט אלא גם ובעיקר הנהגת היחוד – ‘ביקש הקב”ה’, ‘הכביש עיניו’, ‘נשבע’, ‘השיב אחור את ימינו’. ההבנה התכליתית של חורבן בית המקדש, המחליפה את ההבנה הסיבתית שלו, משחררת מעט מכובד האחריות של עם ישראל, מגכיחה את היהירות הרומית, אך בעיקר מלמדת שיש לחורבן תכלית והיא אכן תתגלה ב’עֵת קֵץ’…

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ אוֹיְבִים לַהֵיכָל וּשְּׂרָפוּהוּ.
וְכֵיוָן שֶׁנִּשְּׂרַף, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוּב אֵין לִי מוֹשָׁב בָּאָרֶץ, אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן,
הָדָא הוּא דִּכְתִיב: אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְני. (הושע ה טו)

אל החלל הפנוי של בית המקדש, פרצה הרשעה וחיללה אף את החלל, לא הותירה ‘מקום’. משאין ‘מקום’ אין אפשרות של שכינה אלוהית בארץ, בארץ ישראל, בעולם כולו, והיא מסתלקת אל מקום עליון, ולא תשוב לארץ עד נשחרו נבקש פניו מתוך תודעת אשמה וצרה..

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר: אוֹי לִי מֶה עָשִּׂיתִי, הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָתִי לְמַטָּה בִּשְׁבִיל יִשְּׂרָאֵל,
וְעַכְשָׁו שֶׁחָטְאוּ חָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן, חָס וְשָׁלוֹם שֶׁהָיִיתִי שְּׂחוֹק לַגּוֹיִם וְלַעַג לַבְּרִיּוֹת.

הבכי (כמו הצחוק, כמו האלם) הוא ביטוי לטראומה, נשברו הכלים, הכל שב אל התהו (מקומי הראשון…). בראשית ברא אלוהים – בשביל ישראל ברא אלוהים את העולם, וכדי להביאו לתכליתו, השרה שכינתו בתוכם. ועתה בחטאי ישראל קרס הכל והבריאה איבדה את זכות קיומה, ואלוהים והאמונה הפכו לשחוק ולעג.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מְטַטְרוֹן וְנָפַל עַל פָּנָיו וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִּבְכֶּה.
אָמַר לוֹ: אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת עַכְשָׁו אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִכָּנֵס וְאֶבְכֶּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה־נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְקֹוָק: (ירמיהו יג יז)

השבר הוא נורא אך ביטויו הנחרץ והנוקב – הבכי האלוהי, הינו בלתי נסבל, אך אין שום אפשרות למתקו, אדרבא הוא הולך ומתכנס אל בתי הגוואי, אל המעמקים והמיסתרים הנובעים את הדמעות, מתעצם בהם ועלול להציף את התהום על הארץ ויושביה.

עד כאן, מה שקורה בשמים מהדהד ברוח הקשובה של האדם. מכאן ואילך, מה שאמור לקרות בארץ, מה שאמור להשתקף בלב הדווי ובאנחות המרות של האדם, לבוא לידי ביטוי בכל נפש הומיה של כל יהודי. עד כאן הבכי האלוהי הפנימי, מכאן ואילך הבכי של אבות האומה, ושל בניהם, שלנו.

אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: בּוֹאוּ וְנֵלֵךְ אֲנִי וְאַתֶּם וְנִרְאֶה בְּבֵיתִי מֶה עָשּׂוּ אוֹיְבִים בּוֹ.
מִיָּד הָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְיִרְמְיָה לְפָנָיו.
וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר: בְּוַדַּאי זֶהוּ בֵּיתִי וְזֶהוּ מְנוּחָתִי שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וְעָשּׂוּ בּוֹ כִּרְצוֹנָם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר: אוֹי לִי עַל בֵּיתִי, בָּנַי הֵיכָן אַתֶּם, כֹּהֲנַי הֵיכָן אַתֶּם, אוֹהֲבַי הֵיכָן אַתֶּם,
מָה אֶעֱשֶּׂה לָכֶם, הִתְרֵיתִי בָּכֶם וְלֹא חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה.

אינה דומה צפיה מלמעלה לראיה מבפנים. כבודם של המחשבות העמוקות והחשבונות עליונים, במקומו מונח, אבל המחיר המיידי יקר ומר. חורבן בית המקדש, הוא סיפור של בית שנחרב ונינטש, של משפחה שגרה בו ונפוצה, של שממה ועזובה. ההצדקה שבהתראות החוזרות ונישנות והכתובת שהיתה על הקיר, אינה מקהה את האבל והסבל, הבדידות והעלבון של האב ושל הבנים.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה: אֲנִי דּוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי, וְעָשָּׂה לוֹ חֻפָּה, וּמֵת בְּתוֹךְ חֻפָּתוֹ,
וְאֵין לְךָ כְּאֵב לֹא עָלַי וְלֹא עַל בָּנַי,
לֵךְ וּקְרָא לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּמשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ עֲמֹד עַל שְּׂפַת הַיַּרְדֵּן וַהֲרֵם קוֹלְךָ וּקְרָא,
בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמֹד וּרְאֵה צֹאנְךָ שֶׁבְּלָעוּם אוֹיְבִים.
מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם: עִמְדוּ, שֶׁהִגִּיעַ זְמָן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְשִׁין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה?
אָמַר לָהֶם: אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, בְּיָמֶיךָ הָיְתָה לְבָנֵינוּ זֹאת.
הִנִּיחָן יִרְמְיָה וְעָמַד עַל שְּׂפַת הַיַּרְדֵּן וְקָרָא: בֶּן עַמְרָם, בֶּן עַמְרָם, עֲמֹד, הִגִּיעַ זְמָן שֶׁאַתָּה מְבֻקָּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אָמַר לוֹ: מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם שֶׁאֲנִי מְבֻקָּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא?
אָמַר לוֹ יִרְמְיָה: אֵינִי יוֹדֵעַ.
הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָן מִשְּׁעַת מַתַּן תּוֹרָה,
אָמַר לָהֶם: מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹנִים כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא?
אָמְרוּ לוֹ: בֶּן עַמְרָם אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרַב וְיִשְּׂרָאֵל גָּלוּ.

וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַד שֶׁהִגִּיעַ לַאֲבוֹת הָעוֹלָם,
מִיָּד אַף הֵם קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִין עַד שַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד, וַיִּקְרָא ה’ אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָּׂק. (ישעיהו כב יב)
וְאִלְמָלֵא מִקְרָא שֶׁכָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ.

הכאב נורא ואיום. המלאכים אינם יודעים לבכות. ירמיה נאלם דום. לאחר כל נבואתו וקינותיו, הוא אינו מסוגל לבכות. האב השכול המבכה את בנו שמת מתחת לחופתו מבקש חברים שיוֹדְעִים לִבְכּוֹת. והם באים מרחוק, עולים ממעמקים. האבות – אברהם יצחק ויעקב, והרועה הנאמן – משה, קורעים את בגדיהם, מניחים ידיהם על ראשם הולכים ובוכים ובאים אל שרי בית המקדש – בית האבל. האב השכול מצטרף אליהם וקורא את כולנו לבכי ולמיספד.

וְהָיוּ בּוֹכִין וְהוֹלְכִין מִשַּׁעַר זֶה לְשַׁעַר זֶה כְּאָדָם שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו.
וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפֵד וְאוֹמֵר: אוֹי לוֹ לְמֶלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנוּתוֹ לֹא הִצְלִיח.

האב וחביריו נודדים בין שערי הבית שנחרב שהמו פעם אדם ובוכים. בכיים אינו בכי האבל אלא בכי האונן – מי שמתו מוטל לפניו, מי שעולמו חרב אליו, מי שהוא ב’פוסט טראומה’. האונן, כל זמן שמתו מוטל לפניו, הריהו בכאבו חשוב כשוטה ואף כמת, פטור מכל המצוות, אין לנחמו כי אין לו מנחם ונחמה. אין לא אלא דכדוך ועצב ויאוש גדול. במר רוחו מכריז האב השכול על כשלונו… ואין לו מנחם…

פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי

אבות האומה ומשה הולכים יחדיו ובוכים, כמי שמתו מוטל לפניו ועולמו חרב עליו ובכאבו המר חשוב הוא כמת הפטור מכל המצוות. האב סופד לבנו האהוב ומיצר על כשלונו. ואין שם אלא דכדוך ועצב ויאוש גדול. ואין שם אפילו משהו של נחמה. ואנו, האם חשים אנו את ‘צער השכינה’? האם מקשיבים אנו את קול בכייה ובכי אבותינו עימה? האם אנחנו יודעים לבכות? ביום החורבן, בתשעה באב, קורא לנו המדרש להקשיב ולשמוע ולבכות על חורבן הבית, על זקנותנו שביישה את ילדותנו, על מתנו המוטל לפנינו….