פרשת תרומה – סיפור על אהבה ועל אב ואם שנעלמו

את הסיפור זה כתבתי (לפני לא מעט שנים) בהשראת שתי דרשות של חז”ל לפרשת תרומה. בשתי הדרשות מובאים משלים מקסימים המתארים דינמיקות מפתיעות במערכת יחסים של אב עם ‘בת יחידה’ ואהובה עד מאוד שלו. במשל הראשון האב מצטרף לבתו וחתנה הטרי ל’ירח הדבש’ ובכלל. במשל השני האב משתעשע ומתענג על אהבתו את בתו ב’משחק כיסאות’ יצירתי. הסיפור הזה אינו פירוש או ביאור, אלא סיפור ותו לא. אפשר שזה ‘לא כזה’ סיפור, ואפשר שזה כלל לא סיפור. בכל אופן זו הזדמנות להודות מקרב לב לחכמינו זכרונם לברכה ולשפעה, להשראה ולנביעה.

ההלך הישיש פרק את צרורו מעל שכמו, והניחו בזהירות על האדמה. הוציא מטפחת מקופלת מכיסו, ומחה בה את הזיעה הניגרת על מצחו. הודה לי במאור עיניים וחיוך, לקח את הכד מידי, הניפו אל על ושתה ממנו בעצימת עיניים מלוא לוגמיו, שהה קמעא, ושוב לגם. כשסיים לשתות פקח את עיניו, אור מלבב ומקסים ריצד בהם, אורו של סיפור. תליתי עיני בו, מתחנן ללא מילים, לספרו לי, בשכרי. והוא הביט אלי בעיניו הטובות, הבין ללבי, והנהן בראשו בהסכמה, התיישב לו על בול העץ המחורץ והמפותל, ורמז לי להצטרף אליו. התיישבתי למרגלותיו והמתנתי. אחרי שתיקה לא ארוכה, פתח:

היה היה פעם בארץ רחוקה בלב יער קסום, בית קטן. ובבית איש ואישה, זוג אוהבים, והם מוקפים באהבתם וטובלים בה. ארכו הימים, מאד, אך לבסוף התמלא הבית אורה, נולדה הילדה, פרי אהבתם, שכה ציפו לו. נולדה, ינקה, נגמלה, ותהי לילדה, ולנערה, ולבחורה, והנה הגיעה לפרקה. הלכו הורֶיה האוהבים לאן שהלכו, ועשו מה שעשו, ויום אחד התדפק על דלת הבית בחור צעיר נבוך ומלבב, והאב הזמינו אל הבית, ויתן לו את בתו יחידתו אשר אהב לאישה. שמחה הבת בחתנהּ אליו התגעגעה זה כבר, שמח האיש בכלתו הנעימה, והיתה אהבה גדולה שורה בינהם.

בתום שבעת ימי המשתה, בקשו בני הזוג ללכת להם למקומם, ולבנות להם את ביתם, ויבאו ליטול ברכת שלום מאבי הכלה. הביט בהם האב בחיבה גדולה, ועיניו זהרו באור בהיר. ודאי, ודאי, רעים האהובים, כגן עדן מקדם, לכו לכם לשלום, בֵרכָם. נפלו איש על צואר רעהו, התחבקו והתנשקו, והבטיחו מה שהבטיחו, ובכו, ומחו דמעה, ופנו ללכת.

אז, שמעו את האב מכחכח בגרונו, משהפכו פניהם אליו, ראו והנה הועם מעט האור בעיניו. עמדו וציפו והקשיבו. אמר האב לחתנו היקר: בתי שנתתי לך, יחידה היא לנו, לפרוש ממנה אינינו יכולים, שאוהבים אנו אותה עד כלות הנפש, לומר לך, אל תיטלה, אינינו יכולים, לפי שהיא רעייתך, וגם אותך בננו, אוהבים אנו מאד. שמא זו טובה תעשו לנו, שלכל מקום שאתם הולכים, קחונו עמכם, וקיטון אחד עשו לנו שנדור אצלכם ונהיה עמכם ואִתכם…

הביטו החתן והכלה זה בפני זו, ויחדו הנהנו בראשם, בודאי אבא ואמא, בֹאו אתנו. הלכו להם ביער, כמה שהלכו, ועבר עליהם מה שעבר, והגיעו למקומם, התנחלו בנחלתם ובנו את ביתם, ובחצר בית קטן להורים. אבא הקים משק ביתי לתפארת, ודאג לכל מחסור הבית, ואמא בשלה ואפתה תפרה ורקמה, ונר היה דלוק בבית תמיד, וריחות טובים ריחפו בו, והברכה שורה בו. המועקה שריחפה באוויר כמעט ולא הורגשה… והזוג הצעיר התמסר לבנין ביתם בגשמיות וברוחניות, וזכו שתשרה השכינה בינהם.

חלפו הימים, משהחלו אבא ואמא להזדקן, פינו להם בניהם אוהביהם, חדר בתוך הבית, כדי להיות קרובים יותר אליהם, ליהנות מהם עצה, אך גם לעזור ולסייע להם, לפי הצורך, שהלך וגדל. ארכו הימים, אבא ואמא הלכו והזדקנו עוד, גיוום שחח וכחם הלך ותש, מתוך שבֹֹשו ליפול למעמסה על בניהם, נסתפקו במועט שבמועט, הלכו ונצטמצמו, הלכו ונצטמקו להם. מיום ליום נהיו קטנים יותר, הלכו והתכווצו, מיום ליום נהיו שקטים וחרישיים, שפלי ברך וביישנים. מדי פעם נעלמו לזמן מה, ושבו.

יום אחד קמו בני הזוג בבקר, ונגשו כהרגלם, לברך בברכת בקר אור ויום טוב את הוריהם הישישים, ונדהמו לראות שהחדר מסודר, המיטה מוצעת, אך ההורים אינם בחדרם. משהחשיך היום והם לא שבו, נתקפו בני הזוג אימה וחרדה, והתרגשות לא מוכרת צמררה את כל גופם, וידליקו אבוקות של אור, ויחלו לחפש בכל מקום אפשרי. בתחילה מחוץ לבית, ואחר כך בחצר, ואחר כך בתוך הבית, וההורים אינם.

הבקר בא, רצוצים ותשושים התיישבו לפוש קמעא בחדר ההורים, על מיטתם, מנסים להרגיע את לבם ההולם בחזקה, ומבטיהם משוטטים להם שלא לרצונם אנה ואנה בחדר, אולי יופיעו לפתע ההורים האבודים שהעדרם הלך והפך ליותר ויותר ממשי, והסיוט יחלוף. ואז, קרה הדבר. עיניהם המשוטטות בחדר אילך ואילך, נפגשו ונעצרו בנקודה אחת, ויקומו שניהם בפליאה, ויפסעו אליה בהשתאות ובתקוה, שפתותיהם רוחשות: אבא, אמא, ומשהגיעו קרוב קרוב אליה, והנה זו המראה העתיקה והגדולה שבחדר (החפץ היחיד שהביאו עמם ההורים מביתם הראשון), הביטו בה, נאנחו, הביטו זה בזו, עין בעין, פנים בפנים, אז פחד ורחב לבבם, פתחו פיהם לומר דבר, וויתרו באחת, חייכו בהשלמה, ושבו להם.

השתתק לו ההלך הישיש, נאנח, שמט ראשו לאחור ומחה בזהירות דמעה גדולה. קם, התנודד, התייצב, אפשר שחייך ואפשר שלא, עמס את צרורו, נופף לי בידו, והלך לו לדרכו, ואני נותרתי לבדי, כד המים בידי, דמות נשקפת אלי בו, רוטטת ומתאבכת, הייתי כחולם.

והנה הדרשות שמתוכן צמח הסיפור בתוכי.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (שמות כה ב, ח)
זהו שכתוב: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ: (משלי ד ב)
אל תעזובו את המקח שנתתי לכם…
ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו?
אמר הקב”ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר: ויקחו לי תרומה.
משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו, וליטול לאשתו.
אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תִטְלה, איני יכול, לפי שהיא אשתך,
אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי.
כך אמר הקב”ה לישראל: נתתי לכם את התורה.
לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה, איני יכול.
אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

(מדרש רבה שמות פרשה לג פסקה א)

צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ:

אמר רבי חנינא בר יצחק: חזרנו על כל המקרא כולה, ולא מצינו שעשתה בת שבע עטרה לשלמה בנה,
ואת אמרת, בעטרה שעטרה לו אמו?
אלא, מה עטרה הזו מקובעת באבנים טובות ומרגליות,
כך היה אהל מועד מצויין בתכלת וארגמן ובתולעת השני ובשש.

א”ר יוחנן: שאל רשב”י את רבי אלעזר ברבי יוסי, אמר לו, אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו?
אמר לו: הן, אמר לו: היאך?
אמר לו: למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מחבבה יותר מדאי, והיה קורא אותה בתי,
ולא זז מחבבה, עד שקרא אותה אחותי,
ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי,
כך היה מחבב יותר מדאי הקב”ה לישראל,
וקראן בתי, זהו שכתוב: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ: (תהילים מה יא)
ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר: אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: (שיר השירים ה ב)
ולא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר: הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ: (ישעיה נא ד), ולאמי כתיב.
עמד רשב”י ונשקו על ראשו, ואמר: אִילו לא באתי לעולם אלא לשמוע מפיך הטעם הזה, דיי.

(מדרש רבה שיר השירים פרשה ג פסקה כה)