פרשת שלח – חטא התבונה האוטונומית

שלא  היה מאמין באביו

אע”פ שאמר הקב”ה למשה: שלח לך אנשים, לא היתה מן הקב”ה שילכו, למה? שכבר אמר להם הקב”ה שבחה של ארץ ישראל, שנאמר: (דברים ח) כי ה’ אלהיך מביאך אל ארץ טובה. והם אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א)? אלא שלא האמינו [בתורתו].

רבי יהושע אומר:  משל למה היו ישראל דומין

למלך שזימן לבנו אשה נאה בת טובים ועשירה שאין כמותה בעולם

אמר ליה המלך: זימנתי לך אשה נאה בת טובים ועשירה שאין כמותה בעולם

אמר לו הבן: אלך ואראה אותה

שלא היה מאמין באביו

מיד הוקשה הדבר והרע לאביו

אמר אביו, מה אעשה?

אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו, הוא אומר כעורה היא, לפיכך לא רצה להראותה

לסוף אמר ליה: ראה אותה ותדע שלא כזבתי לך

ובשביל שלא האמנת בי, קונם שאין אתה רואה אותה בביתך, אלא לבנך אני נותנה.

וכך הקב”ה אמר לישראל, טובה הארץ, ולא האמינו, אלא אמרו נשלחה אנשים לפנינו. אמר הקב”ה, אם מעכב אני עליהם, הם אומרים לא טובה הארץ ולכך לא הראה אותה לנו, אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה אלא לבניהם.

(תנחומא [ורשא] פרשת שלח סימן ה)

מה הוא חטאו של הבן? מה יותר הגיוני מלרצות לפגוש את הרעיה העתידית ולהתרשם ממנה לפני כריתת הברית איתה? למה לקרוא לכך חוסר אמונה? איך להבין את עלבונו העמוק של האב ואת תגובתו הקשה והמרה?

להשתחרר ממועקת האמונה

הפחד מהסתימות, הערפל והשרירות של האמונה, הרתיעה מהמועקה של ההכרח וה’ככה’אוּת שבה, הם העומדים ביסוד סרובו של האדם להאמין, לתת אמון באמונתו. האדם אינו מוכן לסמוך על האינטואיציות שלו, על תחושות הבטן שלו. הוא מבקש להנהיר ולהמשיג אותן, לבסס ולהצדיק אותן באופן לוגי, לשבץ אותן בתפיסת עולמו התבונית באופן קוהרנטי. האדם מבקש לחיות את חייו מתוך תבונה ומודעות ולקבל את ההחלטות החשובות, על בסיס נתונים ושיקול דעת.

בדרך כלל זוהי מדיניות נבונה, אבל רק בדרך כלל. יש ואנו נקראים להאמין במובן הרדיקלי. להכריע ולהיות מוכרעים על ידי הכרעתנו. לכרות ברית ולהתמסר כליל, מתוך אמון באמונתנו ובאהבתנו. אלה הן ההכרעות המכוננות של חיינו. כך הוא ביחס לבנין הבית המשפחתי של איש ואישה, וכך בבנין הבית הלאומי של עם ישראל בארץ ישראל.

כך אני מבין גם את המשל של רבי יהושע. ברור שהבן אינו חושד שאביו האוהב והאהוב משקר לו ומנסה להפילו בפח. הוא מאמין לגמרי לדברי אב, אלא שהוא אינו מאמין בעצמו ובאמונתו. הבן חפץ לראות את הכלה ולבחון את התאמתם זה לזו. הוא מבקש לקדש את כלתו על סמך ידיעה ובחירה חופשית, שמתוך ראיה ברורה ושיקול דעת רציונלי וריאלי, מפוכח וביקורתי. מחד, אין לך גישה נבונה מזו ובקשה מוצדקת מזו. אלא שבכך מחמיץ האדם את החופש שלמעלה מהבחירה החופשית, את החופש שביצירה החופשית. הבחירה כפופה סוף סוף למציאות ולאפשרויותיה אך היצירה בוראת ומחדשת אפשרות חדשה…

לא במקרה נמשלת ארץ ישראל במדרש לאישה, ולא לנחלה, אחוזה, ארמון וכיו”ב. ארץ ישראל אינה קנין חיצוני, כשם שאשה אינה קנין חיצוני, אלא קנין פנימי – כריתת ברית וכינון האינטימיות והיחוד. ארץ ישראל היא הרעיה, היא הבית, היא הביתיות. ההכרעה הזו, במיטבה, אינה מסקנה מתחייבת של שיקול דעת, היא אינה סכום של פרמטרים, וגם לא תוצאה של שקלול מתוחכם שלהם. המחשבה שזו הכרעה רגילה, מפקיעה מאיתנו את ההכרעה כביטוי של העצמי העמוק שלנו, כאמירה צלולה : ‘ככה אני’.

להאמין ולהאמין באמונה

ההתגלות וההארה של עצם האהבה, ועצם האמונה, אינה תנועה אקטיבית ויצירתית של בחירה חופשית, אלא חסד והשראה (שבעקבות הלימוד או גם לפניו) המתאפשרים מתוך הרפיה ושיחרור, מתוך רגישות והקשבה. הן יכולות להתגלות כאינטואיציה עמוקה, קול פנימי, כוודאות פנימית, תחושת בטן וכיו”ב. לא תמיד תהיה ההתגלות בהירה וודאית, ‘אספקלריא המאירה’. לעתים היא תהיה מעורפלת ועמומה, ‘אספקלריא דלא נהירא’, ואף על פי כן…

‘עיקר האמונה היא בגדולת שלמות א”ס’, היא הפתיחות והקשב לניגון הפנימי העז והעדין, המופלא והמפליא, היא היכולת לראות את אור הנֹגה של הרז. האמונה באמונה, האמונה באהבה, למעלה מטעם ודעת, ‘למעלה מכל חשבון כי אם באהבה גמורה’ המקלקלת את השורה. האמונה העליונה, ‘מהימנותא שלימתא’, ‘רזא דמהימנותא’, היא אמון ובטחון בד’, והיא היא הבטחון של האדם בעצמו, באינטואיציות העמוקות שלו, בכיסופים ובגעגועים שלו, גם אם המציאות החיצונית ואף שיקול הדעת, סותרים אותם.

עצם האמונה היא האמון באמת הנוקבת של ‘חוש’ האמונה, וביכולת ואף בהכרח לבנות את החיים עליה ומתוכה. החשבונות הרבים יבואו אחר כך. הם שייכים לתהליך הארוך של העבודה של המימוש, הפיתוח והשכלול של האמונה והאהבה.

הראי”ה ורצי”ה על אהבת ארץ ישראל

לאור האמור לעיל אפשר להבין (גם אם באופן לא ממצה) את דברי הראי”ה על ארץ ישראל:

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּה דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקַת קִיּוּמָהּ הַחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר-חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלּוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ. וּמִתּוֹךְ כָּךְ אִי-אֶפְשָׁר לַעֲמד עַל הַתּכֶן שֶׁל סְגֻלַּת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וּלְהוֹצִיא לַפּעַל אֶת עמֶק חִבָּתָהּ, בְּשׁוּם הַשְׂכָּלָה רַצְיוֹנָלִית אֱנוֹשִׁית, כִּי-אִם בְּרוּחַ ד’ אֲשֶׁר עַל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, בַּהַטְבָּעָה הַטִּבְעִית הָרוּחָנִית אֲשֶׁר בְּנִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא שֶׁשּׁוֹלַחַת אֶת קַוֶּיהָ בִּצְבָעִים טִבְעִיִּים, בְּכָל הָאֳרָחוֹת שֶׁל הַהַרְגָּשָׁה הַבְּרִיאָה [של רבבות עמך בית ישראל], וּמַזְרַחַת הִיא אֶת זְרִיחָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה עַל-פִּי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁל רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, הַמְמַלֵּאת חַיִּים וְנעַם עֶלְיוֹן אֶת לְבַב קְדוֹשֵׁי הָרַעְיוֹן וַעֲמֻקֵּי הַמַּחֲשָׁבָה הַיִּשְׂרְאֵלִית. (הראי”ה קוק, אורות, ארץ-ישראל א)

הסיפור הבא הוא מעין תרגום עממי של הדברים הגבוהים שב’אורות’:

פעם ביקרה בארץ קבוצת יהודים מפולין, אנשי כלכלה ומסחר, ולפני יציאתם-שובם נפגשו עם מרן הרב זצ”ל. על שאלתו של הרב מדוע לא יעלו ארצה ובכספם יבססו כאן את מצבם, ואף יסייעו לאחרים בתעסוקה ? השיבו לו אנשי העסקים, שהם כבר חישבו חשבונות וכו’, ונתברר להם לפי חשבונם שאין א”י יכולה לתת להם אותם רווחים שיש להם עכשיו בחו”ל. הגיב הרב ואמר: אבותינו הקדומים, לפני כניסתם לא”י היתה להם מלחמה עם סיחון מלך חשבון והם התגברו עליו ונצחו אותו, וזה בא ללמדנו שבדרך לארץ ישראל צריכים להתגבר על כל החשבונות, וגם אם החשבון הנראה לעין, מטה את הדעת להעדיף את הישיבה בחו”ל, צריכים לדעת שארץ ישראל היא למעלה מהחשבונות הרגילים של בני האדם. (הרב משה צבי נריה, מועדי הראיה, פרק י)

איני יודע מה קדם למה, הסיפור שלעיל או הפיסקה הבאה, אך בכל אופן, מתברר שזה לא היה ‘וורט’ גרידא:

“בואו חשבון” אמרו המושלים. מעבר לירדן לפני כניסתם לא”י, מקום קדושת ציון ומזבח ד’, “אשר לעולם זאת על ישראל”, אז יש מקום לחשבונו של עולם, אבל בארץ ישראל עצמה, היא למעלה מכל חשבון כי אם מאהבה גמורה. (פנקס ראשון ליפו קד)

בכך הלך הראי”ה בעקבות רבו, הנצי”ב:

הגיע יהודי מארץ ישראל, והוריק לשון הרע בפני הנצי”ב על הארץ ויושביה. הנצי”ב התרגז מאוד ואמר לו: אתה מהנשמות של המרגלים. אמר לו: אני נשבע שאני אומר אמת. אמר לו הנצי”ב: גם המרגלים אמרו אמת. (הרצי”ה, מתוך התורה הגואלת, ב, מוצש”ק פרשת שלח, התשל”ז)

---

ארץ ישראל – אהבה מקלקלת את השורה

קדמו לראי”ה שנים מגדולי ישראל, ה’שפת אמת’ [1]  וה’פרי צדיק’ [2] שהיה להם יחס מיוחד לארץ ישראל ולהעפלה אליה ואמרו מפורשות שהמרגלים צדקו בהערכתם שם ישראל לא בשל עדיין להכנס לארץ. העליה לארץ היתה תמיד לא הגיונית ואף לא אפשרית, ‘אגדה וחלום’. המפעל הציוני הונע בכח האימרה המכוננת ‘אם תאצו אין זו אגדה’

זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. כאז ביציאת מצרים, כן בימינו, לולא הכרעת אמונה נאדרה בקודש זו של חלוצי יסוד המעלה ופתח תקוה, לולא אהבתם העזה ממוות והתמסרותם אליה עד כלות הנפש ועד בכלל, לא היינו זוכים להתנחל בארץ, לבנות ולהבנות בה.

כאז, כן היום, מי שאינו מאמין באהבתו או באמונתו, ומבקש ‘לראותה’ ב’עינים’, עלול למצוא את עצמו משרך דרכו כנווד ותייר מנוכר, כמרגל לוטש עינים, גר ולא תושב, החי מחוץ ל’בית’, ‘רווק’ נצחי שהסבריו המעמיקים והמשכנעים לרווקותו, הם הם מכונניה ומנציחֶיהָ….

אומרים ישנה ארץ

השיר הבא ושירי ארץ ישראל רבים, הם בעיני תולדת רוּחַ ד’ אֲשֶׁר עַל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ‘ השּׁוֹלַחַת אֶת קַוֶּיהָ בִּצְבָעִים טִבְעִיִּים, בְּכָל הָאֳרָחוֹת שֶׁל הַהַרְגָּשָׁה הַבְּרִיאָה…

ארץ שנאהב

    היא לנו אם ואב

        ארץ של העם

            ארץ לעולם

                ארץ בה נולדנו

                     ארץ בה נחיה

                            יהיה מה שיהיה.

(מלים: אילן גולדהירש / לחן: שיקה פייקוב)

[1] שפת אמת – שלח – [תרס”ד]: במדרש יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום אעפ”י שמתו האבות נתן השי”ת לבנ”י ארץ כנען כו’. כבר כתבתי בזה כי בודאי ראו המרגלים כי לא הי’ הזמן לכנוס לא”י עפ”י דרך הטבע. אבל אם היו נמשכין אחר הנהגה עליונה היו נכנסין עפ”י דרך התורה שלמעלה מן הטבע כמו שהי’ בקבלת התורה שאמרו חז”ל שנמשלו ישראל לתפוח שפריו קודם לעליו. פי’ דרך הטבע העלין קודמין והוא הכנה אל הפרי. אבל התורה שהיא פנימיות הכל. בא הפרי מיד בלי הכנות הטבע. וז”ש עד אנה לא יאמינו להיות נמשך אחר הנהגה שלי בכל האותות אשר עשיתי. כי הנסים והנפלאות אשר עשה השי”ת עם דור המדבר הי’ להראות להם כי הנהגתם למעלה מן הטבע. וע”ז כתיב ותפרעו כל עצתי. והנה כתיב יום לשנה יום לשנה תשאו כו’. וכי כך מדתו של הקב”ה להוסיף עונש שנה על יום. הלא מדה טובה מרובה. רק הרמז כי הגם שהי’ לזמן כניסה עוד מ’ שנה אבל אם היו נאמנים בשליחותם היו אלה המ’ יום במקום מ’ שנה יום לשנה. ועתה שקלקלו צריכין לכנוס בזמן הקצוב להם מ’ שנה: שפת אמת ספר במדבר – פרשת שלח [תרמ”ד]: בפסוק ויהס כלב את העם אל משה כו’ עלה נעלה כו’. פרש”י ז”ל מהמדרש אפילו אומר לנו עשו סולמות ועלו לרקיע כו’. הענין הוא כי בודאי המרגלים הבינו וראו כי לא הגיע העת לרשת את הארץ, כאשר באמת כך הי’ צריך, להיות עוד מ’ שנה במדבר. אכן כתבתי במ”א ע”פ הפסוק לכל זמן ועת כו’ תחת כל השמים, אבל למעלה בשמים, כמו שהיו דור המדבר נמשכין אחר הנהגת מרע”ה שהוריד להם תורה מן השמים, והנהגה זו הוא למעלה מהטבע והתחלקות העתים והזמנים, לכן הכל אמת, כי עפ”י הטבע, לא הגיע העת, ובמדריגת מרע”ה, היו יכולין לכנוס, והיו מתעלין ומתרוממין מן הטבע. וז”ש ויהס כו’ אל משה. עלה נעלה, הגם כמו שאנחנו עתה אין בנו יכולת, אבל הקב”ה יעלה אותנו למעלה מן הטבע. וז”ש עשו סולמות כו’, וכל השליחות הי’ רק מצד בחי’ מרע”ה, כמ”ש שלח לך כו’, ואם היו נכנסין באמת באופן זה, בכחו של מרע”ה, לא הי’ עוד גלות, כמו התורה שנתן לנו מרע”ה שנשאר לדורות, כמ”ש לא תשכח מפי זרעו. וז”ש חז”ל שע”י המרגלים נקבע בכי’ לדורות בט’ באב. הרמז כנ”ל, שלולי חטאם לא הי’ נחרב המקדש כנ”ל:

[2] פרי צדיק – שלח לך א: שלח לך אנשים וגו’ ראשי בני ישראל המה. ובמדרש רבה (פרשה זו) בני אדם גדולים היו אלא שעשו עצמן כסילים עליהם אמר משה כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם שנבחרו מכל ישראל מפי הקדוש ברוך הוא ומפי משה שכן כתיב וייטב וגו’ מכאן שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה כו’ שנמלך בהקדוש ברוך הוא על כל אחד ואחד ואמר לו ראוים הם ומנין כו’ על פי ה’ ואחר כך לסוף מ’ יום נהפכו וכו’. וצריך להבין שאנשים גדולים כאלו שהיו צדיקים בפני ישראל ובפני משה והקדוש ברוך הוא אמר שהם ראוים, איך יוציאו דבה ויאמרו שקר? ובזוהר הקדוש (קנ”ח א’) אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלהוי רישין וימני משה רישין אחרנין וכו’ אבל בארעא לא נזכי וכו’. וצריך להבין מנא ידעי שבארץ ישראל לא יהיו ראשים? גם איך יתכן שאנשים צדיקים כמותם ישקרו מפני נגיעה כזו שבארץ ישראל לא יהיו ראשים? אך הענין שהננו רואים שאחר מ’ שנה שהיו במדבר שאכלו מן ושתו מי באר כדי שיבלע דברי תורה בתוך מעיהם, כמו שאמרו (מד”ת פרשת בשלח), וכך הוא בזוהר הקדוש (בשלח ס”ב ב’), וכדין מתברך במעוי וכו’ ואסתכי בחכמה עלאה וע”ד אקרון דור דעה וכו’. ועם כל זה כתיב לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים וגו’ ולמען הקים את הדבר וגו’, והנה מרגלים שידעו שהם ראשי בני ישראל וכשבאו לארץ ישראל והרגישו שבצדקתם אינם כדאי לרשת את הגויים, ומזה דנו קל וחומר לשאר ישראל, שבודאי אינם כדאי. ורשעת הגוים גם כן עדיין לא שלם עון האמורי שלא נתמלא סאתם עדיין. לכן לפי סברתם זו אמרו שאי אפשר לכנוס לארץ מיד. אבל זה היה החסרון, שהיה חסר להם האמונה בשלימות. ועל זה נאמר בנים לא אמון בם, וכתיב וינסו אותי זה עשר פעמים, וזה היה נסיון עשירי, ומספר עשר הם כנגד עשר מדות הקדושות, והנסיון זה היה כנגד מדת כתר עליון, דאיהו כתר מלכות, מגיד מראשית אחרית, והוא בחינת מהימנותא שלימתא, כמו שאמר בזוהר הקדוש (יתרו פ”ח א’) דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתיקא קדישא ובזעיר אנפין ובחקלא דתפוחין, והוא כל קו האמצעי, כתי”מ דגוף וברית כחד חשבינן (זח”ג רמ”ב ב’). ובאברהם כתיב והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה, ופירש רש”י שזה שהאמין חשבה השם יתברך לו לצדקה, וכתרגום אונקלוס: וחשבה ליה לזכו. והרמב”ן ז”ל הקשה מה זה זכות לנביא שהאמין במה ששמע מפורש מהשם יתברך. אך יתכן על פי מה שאמרו (מגילה ט”ז.) משולה ככוכבים וכו’, כשהן עולין עולין עד לכוכבים, והשם יתברך אמר אז לאברהם אבינו ע”ה וספור הכוכבים וגו’ כה יהיה זרעך. והיינו שיהיו אנשים גדולים במעלה ככוכבי השמים וזה ידע אברהם אבינו ע”ה שבעולם הזה יש בחירה, ואיך יתכן הבטחה זו, והלא הבחירה ביד האדם, וכבר ידוע מה שכתב הרמב”ם ז”ל בזה, ומה שהשיג הראב”ד ז”ל, וכדברי הרמב”ם מפורש בזוהר חדש ובהאר”י ז”ל, ז”ל: שיש מקום שאין בחירה, והיינו במדת עתיקא קדישא, למעלה מתפיסת אדם ושכלנו, והוא נעלם מכל רעיון. ועל זה נאמר והאמין בה’, שיוכל להיות ידיעה שיהיו ככוכבי השמים אף על פי שיש בחירה, והוא נקרא מהימנותא שלימתא דתליא בהני תלת כנ”ל. ועל זה נאמר ויחשבה לו צדקה, שאמונה זו חשבה לו לצדקה, וכן נדרש (שמו”ר פ’ כ”ג) תשורו מראש אמנה, בשביל אמונה שהאמין אברהם להקב”ה זכו ישראל לומר שירה וכו’. ונקרא זאת ראש אמנה, היינו מהימנותא דלעילא כאמור. וכן גם בישראל כתיב ויאמינו בה’ ואיתא (שם) בזכות האמנה שרתה עליהם שכינה ואמרו שירה, והיינו שהאמינו שאף שהיו אז בכלל הקטרוג הללו עובדי עבודה זרה והללו כו’ מכל מקום היה יכולת ביד הקדוש ברוך הוא להעלותם למדריגה שראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים מה שלא ראה יחזקאל, כמו שנאמר בזוהר הקדוש דקריעת ים סוף בעתיקא תליא. אבל להמרגלים היה חסר האמונה זו, שלא הבינו איך אפשר שיכנסו לארץ ישראל מאחר שהרגישו בעצמם שאף הם אינם ראוים לרשת בצדקתם. רק יהושע וכלב עמדו בנסיון והאמינו בזה.