פרשת עקב תשע”ט – הציבי לך ציונים חדלי לך מן הציונים

אומרים הציוֹנים: חדלי לך מן הציוּנים

היו ועדיין יש כאלה הסבורים שלאחר ששבנו לארצנו, אפשר להרפות מעט (או אף הרבה) מאחיזתנו העיקשת באורח החיים היהודי המסורתי של תורה ומצוות. אמת, המצוות שמרו עלינו במציאות האנומלית של הגלות הארוכה, אבל משהיא הסתיימה ואנו שוב בבית, אין בהן כבר את אותו ההכרח והצורך וגם לא את הברכה והתועלת שהיו להן, ואדרבה הן הופכות לנטל מיותר, מעיק ומדכא. החיים שלנו ביחד כעם וחברה בביתנו הלאומי, בארץ ישראל, הם שישמרו עלינו, לא פחות ואף יותר (בכמות ובאיכות) מהתורה והמצוות. ובלשון ישירה ובוטה: ‘השבת, ששמרה על ישראל יותר ממה שהם שמרו עליה, עשתה את שלה ועתה היא יכולה ללכת…’

עמדה זו מושתתת על ההנחה שחיי תורה ומצוות בסגנון הדתי בסגנון הרווח היום, הם חידוש שהתחדש לקראת חורבן בית שני והיציאה לגלות הארוכה והמרה כשמיעה לעצה הנבואית: ‘עשי לך כלי גולה’. תכליתה של ‘התורה חדשה’ הזו, הייתה להבטיח את ההישרדות ה’בלתי אפשרית’ של עם ישראל בגלות. לשם כך ‘תורגמה’ התורה הישראלית המקורית של המקרא, למה שנקרא ‘הדת היהודית’ – מרחב חיים עשיר ואינטנסיבי, המעניק חווית חיים של מלאות, אך תחום ב’ד’ אמות של הלכה’. מתחם מבוצר ומוגן המבדל את היהודים בגלות מהסביבה הזרה ומהשפעותיה, כמו גם מכל מרחבי החולין והטבע של ‘טומאת ארץ העמים’.

המחיר של סגנון חיים זה היה כבד. חלקים רבים מהאישיות של כל יחיד וממערכת זיקותיו, קופחו ודוכאו. ההצדקה שלו הייתה נעוצה בכך שהוא היה הכרחי להשגת המטרה – ההישרדות של עם ישראל כ’עם ישראל’, וההכרח גם אם לא ישובח, לא יגונה. אלא שמאז, ידענו וציפינו שכשתסתיים הגלות הארוכה והמרה הזו, נחזור הביתה ונשוב לחיים נורמליים גם כעם וגם כיחידים. למרבית הפלא, זה אכן קרה והנה כאן בבית, ואם כן הגיע העת להשיל את שריון הגלות הכבד והמחניק ולחיות חיי חופש חיי דרור בארצנו. חיים של צמיחה והתחדשות ולא רק של שימור והישרדות.

מקורות רבים, הסטורים ותורנים, יכולים לתמוך בַּתֶמָה הזו, אבל ההיגיון שבה חזק וצוהר יותר מכל ראיה והוכחה. האמנם כה פשוטים הדברים?!

להלן, אביא שני מקורות ממדרש האגדה של חז”ל, העוסקים בתורה ובמצוות שבארץ ישראל ביחס לתורה ולמצוות שבחו”ל. אנסה להראות שהם אכן תומכים בַּתֶמָה הזו, אך גם מדייקים ומזקקים אותה.

התורה רפואה ליצר הרע

המטפורה של התורה כ’תיק תרופות’ לריפוי האדם מתחלואי היצר הרע, ידועה ומוכרת. מחד, זה נהדר, בעזרתה נזכה להיות גיבורים הכובשים את יצרם. מאידך, זו גישה מינימליסטית וצנועה למדי ואולי מִדַי… האם זה כל ענינה ותכליתה של התורה?

המקור הקדום של דרשת חז”ל המדמה את התורה לתרופה המנטרלת את הארס של היצר הרע, הוא, מדרש התנאים ‘ספרי’ על ספר דברים.  בעיון שני בו, שמתי לב ל’משהו’ שהפתיע אותי ואולי יש בכך גם מענה לתמיהה על כך שזו כל תכלית התורה.

וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְקֹוָק נֹתֵן לָכֶם:

וְשַׂמְתֶּם אֶת־דְּבָרַי אֵלֶּה עַל־לְבַבְכֶם וְעַל־נַפְשְׁכֶם – מגיד שנמשלו דברי תורה בסם חיים

משל למלך שכעס על בנו והכהו מכה רעה [נ”א: מכה גדולה], ונתן רטיה (תחבושת שבה סממנים רפואיים) על גבי מכתו. ואמר לו: בני כל זמן שרטיה זו על גבי מכתך, אכול מה שהנאתך, ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה ניזוק כלום, אבל אם הגבהת אותה, מיד היא מעלה נומי (המכה תזדהם וכו’).

כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, כל זמן שאתם עוסקין בה אין יצר הרע שולט בכם שנאמר הלוא אם תיטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בה אתם נמסרין בידו שנאמר ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ (הרהטתי את הנוסח ע”פ קדושין ל/ב וילקוט שמעוני עקב תתע)]

ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מה

ההבנה הרגילה של דרשה זו, היא שהתורה כרפואה ליצר הרע, היא אמת ‘מטאפיזית’. הקב”ה ברא אדם עם יצר רע, וברא גם תורה, שעל ידה יוכל האדם להתגבר עליו. זו המהות של התורה – רפואה לאדם החולה מטבע בריאתו. זו בהחלט ההבנה המתבקשת מהדרשה במסכת קידושין[1], המובאת שם בהקשר של דרשות על התורה, ערכה ולימודה. אמנם כשלומדים את הדרשה במקורה – ב’ספרי’, ובהקשרה – וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים… וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה… וְשַׂמְתֶּם אֶת־דְּבָרַי אֵלֶּה עַל־לְבַבְכֶם, מתברר שלא מדובר על אמת על זמנית ומהותית אלא על אמת תלוית הקשר מאוד מסוים – החורבן והגלות שבעקבות הפרת הברית. התורה היא רטייה לחולי ולחולשה של עם ישראל שבחורבן והגלות,  ולא לסכנות היצר הרע, שכבר התממשו בתבוסה בפניו. ואבדתם מארצכם – ושמתם! (זה מזכיר לי את כשל ההבנה של דרשת חז”ל נוספת: ‘אין לו לקב”ה אלא ד’ אמות של הלכה’ הנאמרת פעמים רבות ללא הרישא שלה: ‘משחרב בית המקדש’…) אם כך, התורה כרפואה לאנושיות החולה, כרסן לפראות העיוורת של האדם, היא תורת הגלות ולא תורת הגאולה, תורת חו”ל ולא תורת ארץ ישראל…

הנה מצאנו ראיה לכך שלעם ישראל הבריא, אין צורך בתורה ובמצוות בסגנונם הגלותי (שהוא הסגנון הרווח בציבור הדתי). עם ישראל הבריא השוכן בביתו מבקש להתפתח ולא רק לשרוד ואם לומר זאת בהקשר של יצר הרע – להעלות אותו ולא רק לכובשו. זה רציונל אחר שתורת חו”ל אינה מסייעת לו ואף מכשילה אותו. האם המסקנה המתחייבת היא להזדכות על החבילה הזו של ‘תורה ומצוות’? ממש לא! הייתה תורה גם לפני החורבן והגלות והיא זו (עם ההתאמות המתחייבות מ’כמה דברים’ שהשתנו באלפיים שנות גלות) שאליה אנו קרואים לשוב. לתורה זו קוראים ‘תורת ארץ ישראל’, התורה של עם ישראל החי בארצו.

הציבי לך ציונים

לאור הבנה זו, מקבלת גם הדרשה הקודמת לה, בספרי, המוכרת אף היא, שגם היא עוסקת בתורת הגלות, תורת חו”ל, לעומת תורת ארץ ישראל, משמעות חדשה. הנה הדרשה (ששיבצתי בה ליתר הבהרה את הפסוקים הרלוונטיים):

וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְקֹוָק נֹתֵן לָכֶם – אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ.

וְשַׂמְתֶּם אֶת־דְּבָרַי אֵלֶּה עַל־לְבַבְכֶם וְעַל־נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל־יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת־בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּכְתַבְתָּם עַל־מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ – היו מצוינים במצות (גם בחו”ל).

לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ – שכשתחזרו לארץ, לא יהו עליכם חדשים.

ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מג

‘אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצוינים במצוות’ – בהתבטאות זו מובהר ש’מעיקר הדין’, התורה והמצוות הם תורת עם ישראל בארצו. שם מקומם וקיומם, ולא בחו”ל. מכל מקום ואף על פי כן, אנחנו מתבקשים להמשיך לחיות חיי תורה ומצוות גם בחו”ל. הטעם המפורש הוא, שימור הידע והפרקטיקה, כדי שכשנשוב לארץ ישראל לא נצטרך להתחיל מ’אפס’[2]. אפשר להוסיף לכך גם הערך של שימור הזיקה לתרבות הישראלית המקורית, הישמרות מייאוש מן הגאולה[3], ומהשפעה זרה שתביא לשכחת הזהות ולהתבוללות חלילה[4].

למי שלא זיהה את ה’עוקץ’, בא המשל וטופח על פניו.

משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה (שלחה ל) בבית אביה אמר לה הוי מקושטת [נ”א: מתקשטת] בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים

כך אמר הקב”ה לישראל: בני היו מצוינים [בפסיקתא זוטרתא: רגילים] במצות, שכשתחזרו, לא יהו עליכם חדשים.

הוא שירמיהו אומר: הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ירמיהו לא כ), אלו המצות שישראל מצוינים בהם.

המשך ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מג

המלך מגרש את המלכה לבית אביה. בהחלט לא נעים. יחד עם זאת הוא מבקש ממנה שגם שם תמשיך להתנהג בכל גינוני המלוכה כמו בארמון, כדי שכשתחזור (לא ‘אם’ אלא ‘כש’) לא תצטרך לסגלם מחדש[5]. אפשר היה לומר שעיקר המסר של המלך למלכה, הוא שהמצב האנומלי שהוא משלח אותה אליו בשל כעסו עליה, הינו זמני בלבד ולא קבוע חלילה. היא הייתה ותהיה תמיד מלכה והיא עוד תשוב לבית אישהּ.

אמנם רוב מפרשי הדרשה, ראו כעיקר את המסר של השייכות המהותית של התורה לארץ ישראל [6]. כשם שיש משהו נלעג (גם אם נוגע ללב) במלכה שהוגלתה מהארמון וממשיכה לנהוג בכל גינוני המלכות ולדקדק אף בפרטי פרטיהם, כך יש משהו נלעג ומגוחך בחיי התורה בחו”ל (רבים הם מאמרי חז”ל ה’מגחיכים’ את חיי האמונה, התורה והעבודה של היהודיים בחו”ל – משגלו ישראל מעל אדמתן אין לך ביטול תורה גדול מזה; ישראל בחו”ל עובדי עבודה זרה בטהרה, ועוד ועוד). מהדרשה הזו עולה שהתורה והמצוות של הגלות, אינם אלא צללים חיוורים של התורה והמצוות שבארץ ישראל. ציוני ותמרורי דרך ולא הדרך עצמה, ‘כאילו’ ולא ‘ממש’. וגם מתוך כך אפשר להבין שהתורה לה הורגלנו בגלות (ושבדרכה מהלך הציבור הדתי גם היום), אינה התורה של ארץ ישראל. הנה ראיה נוספת לכך שעם השיבה הביתה עלינו לפרוק את עול התורה והמצוות הגלותיים.

אלא שגם כאן ברור שהחלופה לתורת הגלות, אינה פריקה מוחלטת של עול תורה ומצוות, אלא אדרבא החזרת עטרת התורה והמצוות לקדמותה הארץ ישראלית. השיבה מחו”ל לא”י אמורה לחולל גם את השיבה אל תורת ארץ ישראל. שיבה מתורת יבנה לתורת ירושלים מתורת הגלות לתורת הגאולה! כשם שיצאנו מהגלות עלינו להוציאה מתוכנו, לפשוט את מלבושי הגלות וללבוש את בגדי החמודות של ארץ ישראל. הניסיון להמשיך את הסגנון הגלותי של התורה גם בארץ ישראל הוא טעות קשה ומרה, היא סרבנות והחמצה, עיוורון וכפיות תודה. אי אפשר להתווכח עם חלק כה גדול של עם ישראל שהצביע ומצביע ברגלים ומדיר עצמו מהיהדות הגלותית. הוא אמנם שופך את התינוק עם מי האמבטיה אבל זה מפני שהוא אינו רואה שום תינוק באמבטיה, רק מים מעופשים…

הבשורה של תורת ארץ ישראל, היא זו החייבת להתברר בבית המדרש ולהאיר באור חדש על ציון. ראשית הכל במהפכה תודעתית, נפשית ורוחנית שתביא לא רק להבנה שאי אפשר להמשיך ולהפטיר כדאשתקד, אלא לחוסר רצון ויכולת להמשיך כך. רק חוויה קיומית עזה כזו, תכריח אותנו לצאת ולחפש (על ידי ‘חוט אריאדנה’ של ציוני הדרך ותמרוריה, את המוצא מן המערה ואת המבוא והשער אל העיר….

חתימה

הדרשה ב’ספרי’ ופירוש רש”י והרמב”ן (ורוב המפרשים) עליה, מציגים לפנינו תובנת יסוד – התורה היא תורת עם ישראל בארצו. התורה והמצוות משוללים מערכם העצמי, ואינם אלא אמצעי לשמר את הקשר והגעגוע לארץ ולתורה ולמנוע שכחה, יאושש ובחו”ל – התבוללות. רק בשיבה לארץ ישראל ישוב להם ערכם העצמי הפוזיטיבי כסם החיים לפריחה ולנתינת פירות, וכדברי ריה”ל במשל הגפן. תובנה זו היא נקודת האמת בהתנערות מן התורה המצוות והאמונה, עם השיבה לארץ. התנערות שהראי”ה קוק שקד ללמדנו שהיא מבטאת כמיהה לתורת ארץ ישראל, למצוות של ארץ ישראל, לאמונה של ארץ ישראל. החולה שהבריא אינו מוכן להמשיך לקחת את הסמים המרים. הוא מבקש לשוב לאורח חיים ההולם אדם בריא שאינו עסוק בהישרדות אלא בהתפתחות, יצירה וחידוש, אלא שהוא טועה ועושה זאת באופן פראי ורדיקלי. לעומתו ניצב מחנה גדול של רופאים מדופלמים שאינם שמים אל ליבם שהחולה הבריא וממשיכים להתנהג אליו ולהנהיג אותו כחולה לכל דבר וענין. אף הרופאים פתוחי הלב ופקוחי העין, חוששים מהמעבר המאתגר הזה. ויש כאלה שממש חרדים ממנו חרדה גדולה ומצמיתה… החולה והרופאים טועים. טוב שיש ‘ראש מחלקה’ הרואה נכונה ומאיר את עיניהם: עלינו לעבור בתבונה ובהדרגה מתרופות למזון, ממנוחה לפעילות, מפסיביות לאקטיביות וכך הלאה…

נסיים בשלושה ציטוטים מהנחיותיו של ‘ראש המלקה’ לרופאים ולחולים ולנו…

אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר ו(הארה) (ב)הקשבת האמונה, איננה עדיין תחיה אמתית. …אבל ברור הוא שתחיתנו הלאומית תחיה שלמה היא, ברור הוא שנצניה הראשונים, כבר הם, באים מתוך הלשד היותר רטוב שבחיי עולמים. על כן ברור הוא שתחדור התחיה לכל הלבבות. ברור הוא שתחדש הארה בכל החוגים הרוחניים. בכל ערכי הקודש, בכל הגיוני הנשמה.^[8]

אַחֲרֵי הַמִּגְרָעוֹת הָרַבּוֹת, שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּדַרְכֵי חַיֵּינוּ הַכְּלָלִיִּים בְּדוֹרֵנוּ בִּכְלָל וּבְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט, הִנְנוּ מֻכְרָחִים לְהַרְגִּישׁ שֶׁאָנוּ נוֹלָדִים מֵחָדָשׁ, מִתַּחְתִּית הַמַּדְרֵגָה הִנְנוּ הוֹלְכִים וְנוֹצָרִים עוֹד הַפַּעַם כְּיָמִים מִקֶּדֶם. כָּל הָרְכוּשׁ הָרוּחָנִי שֶׁל הֶעָבָר הוֹלֵךְ וְנִבְלָע לִכְאוֹרָה בִּמְקוֹרוֹ, וְיוֹצֵא הוּא בְּפָנִים חֲדָשׁוֹת, מְקֻטָּנוֹת הַרְבֵּה בְּכַמּוּתָן, אֲבָל רַעֲנַנּוֹת מְאד וַעֲלוּלוֹת לִצְמִיחָה גְּדוֹלָה, מְלֵאָה חַיִּים עַזִּיזִים, בְּאֵיכוּתָן. הִנְנוּ קְרוּאִים לְעוֹלָם חָדָשׁ מְלֵא זהַר עֶלְיוֹן, לִתְקוּפָה חֲדָשָׁה שֶׁתַּעֲלֶה בְּחָסְנָהּ עַל כָּל הַתְּקוּפוֹת גְּדוֹלוֹת-הָעֵרֶךְ שֶׁקָּדְמוּ לָהּ.^[9]

“וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב, אֵין תּוֹרָה כְּתוֹרַת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל” (מדרש רבה) בְּכָל דּוֹר הָיִינוּ צְרִיכִים לְחַבֵּב הַרְבֵּה תּוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבְיוֹתֵר אָנוּ צְרִיכִים לָזֶה בְּדוֹרֵנוּ, דּוֹר הַנְּבִילָה-וְהַתְּחִיָּה, בֶּן הַזְּמַן שֶׁל הָאֲפֵלָה-וְהָאוֹרָה, הַיֵּאוּשׁ-וְהַגְּבוּרָה. בִּשְׁבִילוֹ אָנוּ צְרִיכִים סַם חַיִּים – דַּוְקָא מִתּוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָנוּ צְרִיכִים לְהַרְאוֹת לוֹ אֶת הָאֱמֶת וְהַבְּהִירוּת שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹצָרֵנוּ הָאֱלֹהִי, בְּדֵעוֹתֶיהָ וְהֶגְיוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרַת אֱמֶת, וְאֶת הַיָּפֶה וְהַנִּשְׂגָּב, הַנּעַם וְהַהוֹד שֶׁיֵּשׁ בְּמִצְווֹתֶיהָ הַמַּעֲשִׂיּוֹת, וּבְתֵאוּר הֲלִיכוֹת הַחַיִּים כֻּלָּם שֶׁעַל פִּיהָ וּבְתוֹכָהּ, כַּמָּה הִיא תּוֹרַת אֱמֶת וְתוֹרַת חַיִּים גַּם יַחַד. לָזֶה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לִטְעם וּלְהַטְעִים טַעֲמָהּ שֶׁל תּוֹרָה מֵעָמְקָהּ וִיסוֹדָהּ, וְזֶה לֹא אֶפְשָׁר לָחוּשׁ, לְהַשִּׂיג וּלְהַרְגִּישׁ, כִּי-אִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל[10].

[1] וכך גם במסכת בבא בתרא דף טז/א: אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות בראת גן עדן בראת גיהנם בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך ומאי אהדרו ליה חבריה [דאיוב] אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין

[2] לאחר כל זאת מתברר שלא מדובר כאן במדרש אלא בפשט: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: (יז) וְחָרָה אַף־יְקֹוָק בָּכֶם וְעָצַר אֶת־הַשָּׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת־יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְקֹוָק נֹתֵן לָכֶם: אך, גם בחוץ לארץ – (יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת־דְּבָרַי אֵלֶּה עַל־לְבַבְכֶם וְעַל־נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל־יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: (יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת־בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: (כ) וּכְתַבְתָּם עַל־מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: כדי שכשתשובו לארץ ישראל (כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ: ס

[3] הכתב והקבלה דברים פרשת עקב: (יח) ושמתם את דברי. אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות הניחו תפלין עשו מזוזה כדי שלא יהו לכם חדשים כשתחזרו וכ”ה אומר הציבי לך ציונים (ירמי’ ל”א) כ”כ רש”י […] אמנם ראיתי לרמב”ן ולרב”ח שהעתיקו ג”כ לשון רש”י כמו שהוא לפנינו; וסיים הרמב”ן יש בענין זה סוד עמוק. ע”ש. ואני בעניי לא זכיתי להיות מאנשי הסוד, אמנם נפקחו עיני מעט כאשר הסתכלתי בדרז”ל בספרי שאמרו בזה וז”ל משל למלך שכעס על אשתו וחזרה בבית אבי’ אמר לה אבי’ הוי מקושטת בתכשיטיך כשתחזורי לא יהו עליך חדשים, כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני היו מצויינים במצות שכשאתם חוזרים לא יהו עליכם חדשים. ע”כ. כמה גדולים דברי רז”ל במשל זה, כי הודיעונו בזה גודל חיוב מצות התלויות בגוף אף בח”ל, כמו שהאשה מחוייבת להתקשט לכבוד בעלה המלך אף כשהיא מרוחקת מביתו ויושבת בבית אבי’, כי אם אז תפרוק עדיה מעליה ותסיר תכשיטי’ הנה היא משפלת כבוד בעלה, כאלו היא מתיאשת ממנו לעולם שלא תחזור אליו עוד, אמנם אם גם בעת רחוקה תתקשט בתכשיטי’ כמו בבית בעלה, הנה היא מראה בזה גודל דבקות אהבתה אליו ותשוקתה למצוא חן בעיניו להחזירה ולשוב אל ביתו כמקדם, ככה בקיום מצות חובת הגוף בח”ל יראה לעיני כל שאין כאן יאוש מן הגאולה, אבל יש תקוה ותוחלת לשוב מהרה אל בית מלך עולמים כבימי קדם.

[4] בדרשה לו בספרי דברים, משמע גם שההתקשטות של המלכה היא כדי שהיא תהיה רצויה למלך…

[5] עולת ראיה / הקדמה: בראש ברכות המצוות וההנאות, המסודרות אחרי תפלת שחרית, – סדר הפרשת תרומות ומעשרות, ברכותיה ודיניה, המסודר מאת אאמו”ר מרא דארעא דישראל זצ”ל, שהיא גם צריכה לגופה כאן, בהיות עיקר חיובה וקיומה קודם במציאותו לרובן ככולן של אותן הברכות, וגם צריכה חזוק ובסוס רב לדור ולדורות של חזרה ישראל לארץ ירושתו, והמצוות התלויות בה “נראות כחדשות” לו, ומצות תרו”מ יתרה בזה על כולן, בחומר חיובה ומסירותו לכל יחיד ויחיד (וע’ שבת ל”ב). […] נתינת-הענף ונשיאת-הפרי של הארץ הטובה לישראל, הקרבים לבא, שזכינו לה בישע ד’ בדורותינו, עם השיבה מתוך כך אל התקימותן של המצות התלויות בה בפרט, ואל התורה והיהדות בכלל, וכל מעשה ד’ הנורא הזה, המופיע דרך כל מעקשי ונפתולי כל אלה מבית ומחוץ, הלא הוא חוזר וקובע את הלמוד ואת העובדה, שכשם ש”כיון שגלו ישראל ממקומם אין לך בטול תורה גדול מזה” (חגיגה עמוד ט ה’:) כן כיון שחזרו ישראל למקומם אין לך קיום תורה גדול מזה, “הביאו את כל המעשר – כי תהיו אתם ארץ חפץ, אמר ד’ צבאות”.

[6] (יח) ושמתם את דברי – אף לאחר שתגלו [מזרחי: דאם לא כן, מה ענין זה אצל גלותם], היו מצויינים במצות. הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים: רש”י דברים פרשת עקב – ראה פרק יא

(כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ – החמיר הכתוב בעריות, בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות. והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, אבל סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו’ כי חלק ה’ עמו וגו’. והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע […] וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם […] והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה’ מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו,

[…] ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב מג), ואבדתם מהרה (דברים יא יז), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם:

והנה הכתוב שאמר (דברים יא יז) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו’, אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה’. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ), וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, וכך הוא בתוספתא דע”ז (פ”ה ה”ב). וזו היא מחשבת הרשעים (סנהדרין קה א) שהיו אומרים ליחזקאל, רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו יש עליו כלום, שנאמר (יחזקאל כ לב) והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן: (רמב”ן עה”ת, ויקרא פרק יח)

וזהו מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני אכזרי על בנותי, לפי שרצוני להיות […] בחיק אמי. (רמב”ן, דרשה לראש השנה)

וכך גם הרא”ה קוק: א. יְסוֹד קִיּוּם כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, מִצַּד עִנְיָנָן הַפְּנִימִי וְהַתַּכְלִיתִי, הוּא רַק בָּאָרֶץ. וּלְפִי זֶה, הַמִּצְווֹת שֶׁאֵינָן תְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ, הַנּוֹהֲגוֹת גַּם בְּחוּץ-לָאָרֶץ, אֵינָן מְכֻוָּנוֹת לְתַכְלִיתָן בְּחוּץ-לָאָרֶץ, כִּי-אִם מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְבִיאִים אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, וְהֵם מְשַׁמְּרִים אֶת קְדֻשָּׁתָם, שֶׁבְּשׁוּבָם לָאָרֶץ לֹא יִהְיוּ צְרִיכִים לְהַתְחִיל אֶת סִדְרֵי הַחַיִּים מֵחָדָשׁ כְּעַם צָעִיר אֲשֶׁר מִקָּרוֹב בָּא עַל בָּמַת הַחַיִּים, אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה דַּרְכָּם בַּחַיִּים, – בְּחַיֵּי עוֹלָם וְחַיֵּי שָׁעָה, – נָכוֹן לִפְנֵיהֶם, כָּרָאוּי לְגוֹי אֵיתָן וְעַם עַתִּיק יוֹמִין, אֲשֶׁר מוֹצְאוֹתָיו מִקֶּדֶם, מִימֵי עוֹלָם. (ארץ חפץ / פרק ג – המצות התלויות בארץ).

[8] הראי”ה קוק, מאמרי הראיה ב לתחית הקודש ו

[9] הראי”ה קוק, אורות התחיה  כו

[10] הראי”ה קוק, אורות התורה, פרק יג ב