פרשת עקב תשע”ז – וּלְדָבְקָה־בוֹ 

דברים של דבקות

בפרשה הקודמת (ואתחנן), מופיע בתורה בפעם הראשונה השורש דב”ק ביחס לקב”ה: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: (דברים ד ד)

בפרשתנו (עקב), מופיעה לראשונה הדבקות בד’ כציווי:

אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: (דברים י כ)

כִּי אִם־שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת־ יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה־בוֹ: (דברים יא כב).

ולאחריה עוד פעמיים בספר דברים:

אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן: (פרשת ראה, דברים יג ה);

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת־יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: […] הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת־יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה־בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל־ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם: (פרשת ניצבים, דברים ל טו – טז, יט – כ)

אומרים יש דבקות בעולם מהי הדבקות?

תשובות רבות ניתנו לשאלה זו – אופני דבקות הרבה ישנן. דור דור ודורשיו, דור דור ודבקותו, וכשם שפרצופיהם ודעותיהם שונים, שונה דבקותם. הדבקות היא מסכת שאותה יש לגלות ולארוג, ועוד חזון למועד.

מסורת בידינו שהמופע הראשון של מילה בתורה, צופן בתוכו את מובנה ומשמעותה העצמיים. בדברים הבאים נצעד צעד אחד במסע אל העולם הגדול והקסום של הדבקות, בהתבוננות בפעם הראשונה בה מופיע השורש דב”ק בתורה, בפרשת בראשית:

לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ

(יח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (יט) וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (כא) וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: (כב) וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: (כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: (כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: (בראשית ב)

לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. להיות ‘אדם לבד’, זה לא טוב. כלומר, זה רע. זה כמו ללכת על רגל אחת, או לדבר עם עצמך, זה כמו להיות (על אי) בודד, זה כמו להיות בן יחיד…

הֱיוֹת. ה’בעיה’ אינה במישור הפונקציונלי של ‘טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם: כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ: גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם: וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק: (קהלת ד ט – יב). לפעול ולעשות לבד, אמנם קשה, אך אפשרי ואף טוב לעתים, אבל להיות, להתקיים, לחיות, זה לא!

עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. עזרה, לא הגנה ולא ישועה (מלך עוזר ומושיע ומגן). מערכת יחסים הדדית ולא חד צדדית, מסייעת ומעצימה ולא מכלילה ומבטלת. כנגדו, מערכת יחסים של ‘אני – אתה’, ולא של ‘אני – לז’. כנגדו, כלומר, מולו. לב אל לב, פנים אל פנים, עין בעין, פה אל פה. כנגדו ולא לצידו. כנגדו ולא לאחריו. כנגדו ולא בתוכו. באופן כזה, הוא תמיד הולך אליה, היא תמיד הולכת אליו, ושניהם הולכים זה אל זה. וגם אם מידי פעם יפגשו בפועל, יתחלף מיד המגע בגעגוע.

אֶעֱשֶׂה לּוֹ. התורה אינה מנוקדת, ובכל זאת לא עלה על דעתו של איש לקרוא, ‘אֶעֳשֶה לו’. הבורא (בניגוד לכמה וכמה מברואיו לאורך ההסטוריה ועד היום), אינו רואה את עצמו כפתרון לבדידות האנושית. האדם, יגאל מבדידותו, רק על ידי נברא כמוהו. הבורא נחלץ לעשות לאדם עזר כנגדו, אבל מסתבר שזה לא כל כך פשוט והניסיון הראשון לא עולה יפה.

וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. בשביל האדם הבודד, יוצר הקב”ה את כל הברואים, ואליו הוא מביא אותם, את כל אלה, שכמותו, נוצרו אף הם מן האדמה, את כל בניה של אמא אדמה, את כל ‘בני האדמה’, את כל ‘נֶפֶשׁ חַיָּה’. והקב”ה עומד ‘לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ’. האם יקרא האדם לאחד מהם בשמו שלו? האם יקרא לאחד מהם לבוא ולהצטרף אליו?

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. האדם אמנם קורא לכולם שמות, מזהה – מכונן את ערכם ביחס אליו[1], אך זהו ערך אינסטרומנטלי ולא עצמי (או גם ‘מקיף’ ולא ‘פנימי’). הוא אינו רואה במערכת היחסים איתם את היציאה מן הלבדיות אל היחד, מן הבדידות אל האינטימיות, מן הניכור אל הברית. וּלְאָדָם (באשר הוא אדם) לֹא מָצָא (אלוהים? האדם?) עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בכל ממלכת החי).

בניסיון הראשון שלא צלח, התברר שהאדם אמנם נברא מן האדמה, והוא ‘נפש חיה’, כשאר בעלי החיים, אך את בדידותו הקיומית לא ירצה ולא יוכל להפיג בצוותא שיכונן איתם, הוגנת וידידותית ככל שתהיה. המדרש מביא זאת לידי ביטוי חריף: ‘אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב, זאת הפעם? מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שעה שנזדווגה לו חוה. (ילקוט שמעוני בראשית, פרק ב, רמז כד). האדם יכול לקיים עם בעלי החיים מערכות יחסים קרובות, הם בהחלט יכולים להיות עזר לו, פיזית וגם נפשית, אך זה עדיין לא ‘כנגדו’! זה לא מה שהוא חפץ ומבקש מעומק אישיותו, זה לא מה שיגאל אותו מבדידותו וייטיב לו ואותו.

וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. בשלב זה ‘מבין’ הקב”ה שהאדם יוכל להתחבר רק עם אדם כמוהו, ובעצם רק עם עצמו ובשרו (!) ולכן הוא ניגש לבצע את הניתוח הראשון בהיסטוריה. הוא מרדים את האדם, חותך ממנו ‘פיסה’ ובונה אותה כאישה, כלומר, כמי שלוקחה מאיש, ומביאה אל האדם.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. האדם נאנח לרווחה (אפשר לשמוע אותה בקריאה קשובה ל’זאת הפעם’). לאחר כל המפגשים המתסכלים עם ‘אחרים’ מכל מיני סוגים, הוא מזהה סוף סוף שזו ‘האחת’, שזו האישה אליה ציפה, הגם שלא ידע לבטא זאת אלא על דרך השלילה. הוא מזהה שהיא בשר מבשרו, שהרי ממנו לוקחה, ולכן היא גם עצם מעצמו, במובן עמוק יותר, מרגש ומעורר תשוקה. הוא קורא לה בשם ‘אישה’, ובכך גם קורא לעצמו שם חדש – ‘איש’. המעבר מ’אדם’ ומ’אדמה’ (?), לאיש ואישה, הוא המעבר מאנונימיות ל’שם’, מחוסר עצמיות, לעצמיות ואישיות יחודית. המפגש עם הרֵעַ, האחר שהוא כמוך, הוא המכונן את העצמיות.

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. בשביל הדבקות באישה, מוכן האדם ורוצה לנתק את הדבקות הטבעית שלו באביו ואימו (שאינה גואלת אותו מבדידותו הקיומית, כי הגם שהיא דבקות במי שהוא בשר מבשרם ועצם מעצמם, הינה דבקות ביולוגית ואינסטינקטיבית, הכפויה עליו ועליהם, ועם כל גילוייה המלבבים, משותפת לאדם ולבעלי החיים). הוא עוזב אותם, כדי להתדבק באשתו (שהיא ה’אחר’ שבה בחר להיות חברתו ואשת בריתו), עד שיהיו, לבשר אחד ממש. התברר שמה שהאדם מבקש היא דבקות בחירית ולא דבקות טבעית, אהבה חופשית ולא תודה כפויה, מערכת יחסים אינטימית של חברות וברית. התברר עוד, שאת ה’עזר כנגדו’ מוצא האדם מתוך האומץ לעזוב את ‘ארצו מולדתו ובית אביו’ וללכת אל הלא נודע. ההליכה הזו מביאה ל’דבקות’, ששיאה ‘אחדות’ – והיו לבשר אחד!

יַעֲזָב – וְדָבַק – אֶחָד

הדבקות, על פי הסיפור הראשון שאותו היא ה’הפיאנד’ שלו, הינה, ראשית, הטוב שהינו ההיפך של ה’לא טוב’ שבלבדיות. הטוב שבעצם היציאה מהבדידות של ‘היות לבדו’, אל היחד של מערכת יחסים של קירבה בין סובייקטיבית.

מערכת יחסים מודעת ובחירית, ולא טבעית וכפויה.

מערכת יחסים של פנים אל פנים, ולא של אחור אל אחור, כלומר, של ‘אני – אתה’, ולא של ‘אני – לז’, של אינטימיות ולא של ניכור, של ברית ולא של הסכמה זמנית ורופפת.

מערכת יחסים המכוננת את האישיות העצמית של כל אחד מהדבקים.

מערכת יחסים הדדית של עזרה והעצמה.

הדבקות ראשיתה באומץ לקום ולעזוב את הדבקות הטבעית (בעולם בכלל ובבית בפרט), הֶמשכה בתנועה של התדבקות, סופה, בהגעה אל הנחלה של הדבקות ושיאה באחדות המוחלטת.

על פי המסורת שהבאתי בראש דברי, כל המרכיבים הללו של הדבקות בין האדם לאשתו, תקפים גם בין האדם לאלוהיו, כמובן, עם ההתאמות הנדרשות…

לאחר לימוד פסוקי הציווי עם פירושי ומדרשי חז”ל והראשונים, יש לנסות להבין איך כל אלה קשורים ל’עלי שושנת הדבקות’, כלומר למילות המפתח השבות וחוזרות בספר דברים[2] בהקשר של המצוה לדבוק בד’ – אהבה, יראה, שמיעה בקול ד’, שמירת מצוותיו, עבודתו, הליכה בדרכיו, והמילה ‘חיים’ (המופיעה כ’שכר’ הדבקות).

וזוהי רק ההתחלה של ‘מסכת דבקות’.

[1] ע”פ המהר”ל ב’תפארת ישראל’ פרק לג ובעוד כמה מקומות.

[2] וכך גם בספר יהושע: רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת־הַמִּצְוָה וְאֶת־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד־יְקֹוָק לְאַהֲבָה אֶת־יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה־בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְכָל־ נַפְשְׁכֶם: (יהושע כב ה)