שלום וברכה!
עבר כשבוע מאז שהאתר עלה לרשת. להפתעתי ולשמחתי היו כניסות רבות, לא מעט נרשמים וגם תגובות חמות. תודה!

כאמור, זה משמח, אך גם מחייב (ואפילו מעט מלחיץ). אני מקוה שאעמוד בציפיות, אך אנא מתנו אותן והתכוננו לדון אותי לכף זכות כשדברי לא ישאו חן בעיניכם. ‘האור’, אמר ויטגנשטיין, ‘נוגה על המכלול’, וזה נכון גם כאן.

חשוב לי שתדעו שאין לי שום מושג לאן זה ילך. הסיבה לכך אינה רק שאני לגמרי טירון בז’אנר, אלא שמבחינתי זה תלוי בעיקר בדינמיקה שתיווצר בינינו. אתם מוזמנים להרגיש בבית, ב’ריבוע’, ולהיות שותפים פעילים להמשך בנייתו, ריהוטו וקישוטו. אשמח כל הערה, הצעה ומשאלה בעניני תוכן וצורה ואתיחס אליהן ברצינות.

אני מעלה היום שלושה מאמרים.

האחד, ‘עוד לפני שמדברים על דתיות וחילוניות’ קשור באופן ישיר למאמר ‘אדם חדש – שפה חדשה – תורה חדשה’. במאמר אני מבקש לשים את האצבע על ה’סיבת הראשונה’ לכך שההסטוריה האנושית היתה והינה עקובה מדם. השורש לכך הוא לדעתי, השניות המטאפיזית של האדם, שהינו בו זמנית בורא ונברא, אלהים וחיה, נפש וגוף. תבוסתו החוזרת ונשנית של האדם ב’מלחמה הקשה’, מלחמת היצר, היא הסיבה לפרצופה העגום של ההסטוריה האנושית. טיפול השורש הנחוץ הוא איפה, שיקום יסודי של קומת האדם והחברה. לתורה, יש הרבה מה להציע ולסייע בכך.

המאמר התפרסם לפני כשנתים במוסף ‘שבת’ של ‘מקור ראשון’ ולקראת פרסומו באתר, תיקנתי, עיבדתי וערכתי אותו.

השני, התגלות, הסתתרות, הסתלקות ושיבה – הביוגרפיה של ההשגחה, מאמר לפרשתנו, ‘עקב’, העוסק בנושא האמוני הכבד (בעיני, הכי כבד) – ההשגחה – תורת הגמול, השכר והעונש. המאמר פותח בשאלה: איך להלום את חוסר ההלימה של הבשורה הגדולה וההבטחה המלהיבה של הגמול למציאות הריאלית? לאחר הצגתה, אני סוקר ביעף את התשובות העיקריות שניתנו לה בתורה שבכתב ובתורה שבע”פ, מחז”ל ועד היום. בסיומו, אני מביא כמה אופציות לאמונה ממשית בהשגחה, גם כיום, גם לנו.

המאמר חורג באופן פרוע מהמסגרת שהגדרתי לעצמי כמאמר ארוך באתר, ולכן חילקתי אותו לשניים (שגם הם חורגים בגודלם מ’תקנות הבטיחות’ של המשרד להגנת הקורא). החלק הראשון עולה היום והשני יעלה בשבוע הבא. אעז ואומר שמי שיצלח את כולו יבוא על שכרו (כלומר, כאן, תתפקד תורת הגמול כדבעי…)

השלישי, ‘השאלה, כלומר, ‘ה’ שאלה!, הוא גירסא קצרה ומרוכזת ועל כן חריפה (אולי מידי) של שני חלקי המאמר הקודם.

לסיום, אבקש לשתף אתכם בהתלבטות לא פתורה המוכרת לכל אחד מאיתנו ולמורים בפרט. יש נושאים, וסוגית ההשגחה בינהם, המעוררים מרבצם כאבים, מועקות, ספקות ואף כפירות. קשה שלא לגלוש בדיון עליהם לטונים גבוהים ולביטויים חריפים. ‘כשכואב צועקים’ ו’צעקה’ כך למדנו, היא לשון של תפילה! אמנם איפה עובר הגבול בין חריפות ונוקבות לבין ציניות ויאוש? מהו הצליל המכוון שאמנם יכאיב ויאתגר אך לא יצנן את התשוקה ואף יכבה את אש התמיד היוקדת על מזבחנו הפנימי? אין לי תשובה ברורה. אני מקוה שלא חציתי את הגבול ואם הדברים גורמים למישהו יאוש, חלילה, ידע שלא זאת כוונתי. כוונתי היא לפני ואחרי הכל לעצים את אמירת ה’הן’ לחיים ואת האמון בטובם ובטובנו.

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניכם!

חיים