אֹמר ואש – אור חדש על ההתגלות במשנת פרנץ רוזנצווייג
מילות פתיחה
על המפגש המפתיע והמרגש שלי עם הספר ‘אמר ואש’ של אהוד נאמן ז”ל סיפרתי בבלוג שלי לפני כשנה. לפני כחודש הוזמנתי על ידי משפחתו להשתתף באזכרה ביום השנה השלישי לפטירתו. פתחתי שוב את הספר ולמדתי בו. דבריו של אהוד על ההתגלות של רוזנצוויג האירו את עיני ויִשבו את דעתי ואת לבי בקושי שהתעורר כל אימת שנפגשתי עם הגותו של רוזנצוויג, וצינן את התלהבותי ממנה. כוונתי ל’התגלות’ שהיא ליבו של ‘כוכב הגאולה’ ולב אמונתו של רוזנצוויג.
השבוע התקיימה האזכרה ולמדנו בה את דבריו של אהוד על ההתגלות כמכוננת אמונה אצל רוזנצווייג. הדברים היו משמעותיים מאוד עבורי וראיתי לנכון לשתף בהם. מאמר זה הינו תעוד של הלימוד ועיקרו דבריו המאלפים והבהירים של אהוד נאמן המדברים בעד עצמם , בליווי של ‘קטעי קישור’ קצרים שלי.
התגלות ואמונה במשנת רוזנצווייג – עיון חוזר
נהוג לומר שהחלטתו של רוזנצוויג לא להתנצר ולשוב אל אמונתו היהודית, היתה תולדה של חווית התגלות אישית עזה שזכה לה ביום הכיפורים בשטיבל חסידי. התגלות זו היתה הארוע המכונן שסיכל את כוונתו להתנצר והשיב אותו לחיק יהדותו. אהוד נאמן מפנה את תשומת לבנו לכך שחווית ההתגלות האישית של רוזנצווייג נותרה מעורפלת ועלומה (ולהערכתו בכוונה), אבל תהליך צמיחתה הבשלתה שהביא אותו בפועל לשיבה אל חיק האמונה היהודית – המפגש עם היהדות המזרח אירופית השורשית והחמה (עם דגש מיוחד על הילדים…), שהחל בימי המלחמה במקדוניה ופולין והמשיך גם לאחר מכן – הוא בהיר וגלוי לחלוטין ומתואר בהרחבה בכתביו השונים. דיונו בסוגיה זו, מאיר באור חדש ומדויק יותר את הסיפור השלם של ההתגלות שבה ראה רוזנצווייג את המקור והשורש לאמונתו.
במבוא לשער השני של הספר, ‘התגלות’ מקדים אהוד הערה חשובה על המתח בין הסובייקטיבי והאובייקטיבי, האישי והכללי, הנוצרי והיהודי, באשר להתגלות.
נראה כי תיאורי ‘היפוך לב’ כמו אלו תופסים מקום מרכזי יותר בעולם הנוצרי מאשר אצל היהודים. כפי שנראה בשערים הבאים העוסקים בעם היהודי, רוזנצווייג הוא שעמד על הבחנה זו והסביר את עומק משמעותה. אני מעיר הערה זו כאן כדי להימנע מן ההבנה השגויה לפיה הגותו של רוזנצווייג מיוסדת רק על חווייתו האישית. הבנה כזו מרתיעה רבים, שכן היא עלולה לשוות להגותו אופי נוצרי (על פי הגדרתו שלו), ואף להפוך אותה ללא רלוונטית עבור מי שלא זכו לגילוי והארה. רוזנצווייג בפירוש ראה הבנה כזאת של הגותו כסילוף, שכן הוא הציע דרך מיוחדת המשלבת את האישי והסובייקטיבי עם הידע האובייקטיבי המקוים משכבר. כדי להעמיד את הדיון בחוויית ההתגלות של רוזנצווייג בהקשרו הנכון, יש להדגיש כאן את העובדה עליה נעמוד בהרחבה בשער הרביעי: ההארה לה זכה לא הובילה אותו לדרך חדשה, אלא גילתה לו את משמעות היותו בן לעם היהודי. חווית ההתגלות אותה הוא מתאר משלבת אם כן בין הפרטי והלאומי, העבר והווה. (אמר ואש עמ’ 78)
בפרק א’ של השער הרביעי ‘ כבשון החיים היהודיים’ (עמ’ 218 – 229. כל הציטוטין מ’אמר ואש’ שלהלן הם מפרק זה. הציטוטים מרוזנצווייג יובאו באות נטויה ובציון מקורם) פורע אהוד את השטר. הוא פותח בהבחנה בהבדל שבין הגותו של רוזנצווייג להגותו של ריה”ל (שעל גבי המכנה המשותף, ה’אנטי פילוסופי’ שלהם).
‘כריה”ל גם רוזנצווייג נלחם בפילוסופיה המשלה את עצמה כי ביכולתה לגעת באמת בכוח הגיונה. גם רוזנצווייג רואה בהתגלות הבאה מעבר לאדם את מקור האמת, התגלות שמכוחה מקבל העולם את ישותו כנברא. עם זאת, נראה לכאורה כי ישנו הבדל יסודי ביניהם: בשונה מריה”ל [שאצלו ההתגלות המכוננת היא ציבורית (מעמד הר סיני)], אצל רוזנצווייג התגלות זו פונה אל הנפש הפרטית. ראשית, נראה כי הוודאות שזכה לה רוזנצווייג בחייו הפרטיים, וודאות אשר השיבה אותו אל עמו, מקורה בחוויה שכל–כולה שייכת לתחום הפרט. בנוסף לכך, כפי שראינו תיאורי ההתגלות שבחלק השני של הכוכב עוסקים בנפתולי הנפש האהובה עם אלוהיה, ונושאים אופי אישי מובהק.
המשמעות של ההבדל הזה היא דרמטית. הלא חוויתו האישית של רוזנצווייג אינה יכולה להתוות דרך לאחרים. ההתגלות היא חסד אלוקי שאינו תלוי באדם! מה יעשה מי שלא זכה להתגלות אישית? מה יעשה מי שזכה להתגלות החי בקרב ‘מחוסרי השם’, כלומר, אלו שאלוקים לא התגלה אליהם ולא קרא להם בשמם?
כאן עלולה להיווצר מבוכה אצל לומדי הכוכב, לפחות אצל מי מהם שלא זכה להתגלות אישית ולהארת פניו של אלוהים. כיצד יכולה חווייתו הפרטית של רוזנצווייג להתוות דרך לאחרים? חוויה אישית יכולה לכל היותר לחייב את החווה, אך כיצד ניתן למסור אותה הלאה? בנוסף לכך, רוזנצווייג שב ומדגיש כי ההתגלות היא פרי יוזמתו החופשית של אלוהים ואסור לה להיות תלויה באדם ובמעשיו; אבל אם כך מתחדדת השאלה – מה מוטל על האדם לעשות לאחר שלמד את הכוכב והתפעל מהחוויות שספר זה מתאר? ועוד, האדם היחיד שזכה להיות נאהב – כיצד עליו לתפקד בסביבה שאיננה שותפה לחווייתו? הנפש שנקראה בשמה, מה לה ולמחוסרי השם?
התשובה לשאלות אלו, על רגל אחת, היא:
רוזנצווייג אינו מסתפק בחווייתה הפרטית של הנפש, אלא הולך בדרכו של ריה”ל ונועץ אותה בהוויית העם’.
והוא ממשיך ומפרט ומביא את לשונו של רוזנצווייג:
דין הוא שהרגע המכריע, הרגע של לידתו השנייה, של הולדתו מחדש, יהא מונח אצלו מעבר לגבולות אישיותו, קודם לחייו שלו. לידתו השנייה של היהודי… אינה לידתו–השנייה האישית, אלא בריאתו השנייה של עמו לחירות, בברית אל של ההתגלות. העם והוא בתוכו, לא הוא באופן אישי כאדם יחיד, חווה אותה שעה את לידתו השנייה. אברהם אבינו, וכל יהודי כיחיד, רק באשר אברהם נשא אותו בחלציו, שמע את קול אלוהים הקורא והשיב ב’הנני’ שלו. מאז והלאה היחיד נולד יהודי ושוב איננו צריך להיות ליהודי ברגע מכריע כלשהו של בחיי–יחיד שלו. הרגע המכריע, ה’עתה’ הגדול, נס ההולדת מחדש, מונח קודם לחיי היחיד (כוכב הגאולה, עמ’ 411).
רוזנצווייג הבחין בין הלידה הראשונה של האדם – לידתו הפיזית, לבין לידתו השניה – לידתו הרוחנית, האמונית – ההתגלות. אמנם אצל היהודי ‘הלידה השניה’ קדמה ל’לידה הראשונה’, כיוון שכבר בלידתו הראשונה הוא נושא בתוכו את חווית ‘הלידה השניה’ של עם ישראל – ההתגלות הנבואית במעמד הר סיני.
ההבדל בין הנוצרי ליהודי ודרכם אל האמונה
ההתגלות בשביל היהודי היא מאורע שהתרחש לעמו, והוא נוטל בה חלק באשר הוא איבר של העם. מעמד הר סיני, או הקריאה בשמו של אברהם, נישאים בעורקיו של העם ומועברים מדור לדור. הנוצרי לעומת זאת אינו חלק מעם, ועל כן למען נס הולדתו השנייה וזיקתו להתגלות הוא זקוק לחוויה אישית. עמדה זו של רוזנצווייג, התופסת מקום מרכזי בכוכב הגאולה, באה לידי ביטוי גם בהדרכה שהעניק לידידיו ותלמידיו שביקשו לחזור אל היהדות והאמונה. כך הוא כותב לידיד שהתלבט לגבי הכוונה במצוות ומקומם של הרגש והחוויה בחיי היהודי:
העניין היהודי אינו עניין של רגש. יש בכך משום בלבול עם העניין הנוצרי. הנצרות היא אכן עניין של רגש. ה’רגש’ שלנו הוא בתוך ‘הדם’. אל כל שאר הדברים יש קודם כל להתייחס לגמרי בלי רומאנטיות, באופן מפוכח ביותר. גם החסיד שלך לא התחיל עם ה’כוונה’. זו באה אמנם בלי ספק ביום מן הימים. אך לרצות להתחיל בכך, כפי שאנו משלים את עצמנו להאמין שאנו חייבים לנהוג, זה לגמרי לא יהודי. מה שאתה מכנה ‘הצטרפות לכנסת ישראל’, זו ההתחלה. אם אינך מסוגל לכך, עליך להתחיל במשהו אחר, מפוכח לגמרי, מודע לגמרי. ‘תלמד’, תעסוק ב…’, ‘תתעניין’… ‘התעניין’ ולא חשוב במה. מה שנקרא בפיהם של הנוצרים ‘חוויה’ ומה שנראה, ובדין, חשוב כל כך בעיניהם, אותה החוויה האישית של היחיד – בה אין לנו צורך. אותה חוויה מיוחלת, שהנוצרי מצפה לה ביום מן הימים, היא נחלתנו כבר מלידה, היא בדמנו.
מזה עלינו ללמוד מה עלינו לעשות – לא לחכות שהחוויה תתעורר בקרבנו, אלא נדרשת שיבה אל החוויה שכבר נחוותה בדמנו. ובכן בלי כל סנטימנטאליות! בלי דאגה לטהרת החוויה – כל זה נוצרי הוא. הנוצרי מוכרח להתחיל בכוונה, אנו מתחילים באופן לא סנטימנטאלי לחלוטין – במצווה, היינו בתלמוד תורה בצורה כלשהי, וסוף הכוונה לבוא (אגרות, עמ’ 164-163. ההדגשות במקור).
ניתן לטעות בהבנת אגרת זו, ולפרש את ההבדל בין היהדות לנצרות בכך שהנצרות היא דת של רגש שהחוויה עומדת במרכזה, ואילו היהדות היא דת של מעשה. אך בשום אופן אין זה פירוש הדברים, וכפי שנראה להלן אחת ממטרותיו של החלק השלישי בכוכב היא להוציא ממחשבה זו. חוויית ההתגלות והאהבה עומדת ביסודן של שתי הדתות; ההבדל המהותי הוא שהבחירה–האהבה בנצרות היא אישית, ואילו היהודי נבחר כחלק מעמו. עם ישראל, ובתוכו היחיד המצטרף לעמו, חי בדו–שיח של ההתגלות. ההתגלות עבור היהודי מצויה קודם להולדתו, כמציאות שלתוכה הוא נולד, ואילו הנוצרי נולד לעם אלילי חסר התגלות ועל כן הוא זקוק לחוויה אישית ולכניסה מחודשת לעולמה.
היהודי מצוי באופן טבעי בעולם של זיקה לאלוהים; לכן את היהודים שאיבדו את טבעיותם ותמימותם הראשונה ומשתוקקים לחזור לעולם האמונה, מלמד רוזנצווייג כי עליהם להתחבר לעם היהודי הנושא בדמו את דבר אלוהים ולא לחפש חוויות אישיות. “סוף הכוונה לבוא”, גם החוויה האישית תגיע, אך ההתחלה חייבת להיות צנועה וסולידית. “הצטרפות לכנסת ישראל זו ההתחלה”, ומי שלא מסוגל לכך יקבל על עצמו ‘משהו’, מצווה, תלמוד תורה, שיהווה חוט דק של קשר עם העם ומורשתו. זהו גם העיקרון שהנחה את רוזנצווייג בהקימו את בית המדרש החופשי: תנאי הכניסה היחיד לבית המדרש הוא רצון לקיים קשר עם העולם היהודי. לא השקפה מסוימת מכשירה את שיבתו של היהודי, אלא נקודה של רצון כן לשוב ולהתחבר אל העם. זיקה כלשהי, ולו הקלושה ביותר, יש בה כדי לאפשר את ההתערות מחדש בהווי היהודי. היהודי לא ישוב אל עמו כשהוא חמוש בעקרונות, השקפות ודוקטרינות, אלא ברצון פשוט, בתנועה כלפי החיים היהודיים, בהתעניינות פשוטה.
את שברומו של עולם אין לתכנן. לגביו הכול הוא: היות נכון, מוכן ומזומן. רק בכך נוכל להקביל את פני האדם היהודי שבנו. היות נכון, היינו זיע כלשהו של רצון – ואף מלה זאת ‘רצון’ כמעט שהיא חזקה מדי; לא יותר מאותו זיע כלשהו שאנו זעים שעה שבתוך עולם של תהפוכות אנו מבטאים בשפתיים בלאט: ‘אנו היהודים’, ובאמירה זו מקבלים על עצמנו בפעם הראשונה אותה ערבות אין קץ שלפי מימרת חז”ל נושא כל יהודי כלפי חבירו. כל מה שנדרש הוא ההחלטה הפשוטה לומר פעם: “שום דבר יהודי אינו זר לי” (נהריים, עמ’ 184-183).
רוזנצווייג רואה בזיקה ליהדות רק את הצעד הראשון, ולא סוף פסוק. את הסוף אי אפשר לדעת, אך ישנו ביטחון בכך שהדרך תוביל אל המלאות, השלמות והאחדות אותן נושא העם.
רוזנצווייג – נאה דורש ונאה מקיים
לא אכפת לי כלל אם תהיה לאשתי השקפה כשלי על משמעות היות יהודי או לא. השקפתי איננה חשובה! מצידי היא יכולה להיות ציונית או כל השקפה אחרת, בתנאי שהיא יהודיה. נישואים אינם בין שתי ‘השקפות’, אלא בין שני בני אדם. אגב, אפילו היהודייה האדישה ביותר, היא יהודייה יותר ממה שיכולה נוצריה להיות לעולם. ואפילו אין היא יודעת מכל היהדות אלא את המלה ‘רשעות’ (כלומר – אנטישמיות). למעשה מכילה המלה הזאת בתמציתה את ‘השקפתי’ כולה. אך כיצד תוכל נוצריה מלידה להוציאה מפיה? (אגרות, עמ’ 178. ההדגשה במקור).
רונצווייג וריה”ל
סוד היהדות הוא אכן בכך שערכי–הסגולה שלה, עוברים רק בירושה. בזאת יכולים להיות דורות שלמים שדילגו עליהם. כלומר, לדלג מצד תודעת הקניין על ערכי הסגולה, ובכל זאת לא לדלג בתורשה הבלתי מודעת מכוח הדם. על כך מלמד אותנו כבר יהודה הלוי בכוזרי על פי דוגמתו של אברהם, שהיה אמנם מצאצאי אדם הראשון, שת, נוח, שם, אך היה בנו של תרח (אגרות, עמ’ 296).
רוזנצווייג וילדי ישראל
בעקבות הדברים הללו ניתן להבין את התרגשותו של רוזנצווייג בפגישתו עם ילדי מזרח אירופה. האמונה התמימה שביטאו הייתה הדבר אותו חיפש – חיוניות של אמונה שאינה נובעת מהתעמקות מחשבתית או מחוויה מיוחדת, אלא משייכות לעם היהודי. האמונה העוברת בתורשה, שהייתה רדומה בסביבתו הקרובה של רוזנצווייג, הייתה שם ערה וחיונית. בדומה לכך, גם פילוסופיה מעמיקה של יהודי כהרמן כהן נזקפת בסופו של דבר לזכות אביו מולידו, וכפי שראינו לעיל, נדמה שגם את שיבתו שלו ליהדות תולה רוזנצווייג בסופו של דבר לא בהכרעה הגיונית ולא בחוויה אישית אלא בהוויית הילדות ובחוט המסורת הדק שנמסר לו על ידי דודו שאר בשרו.
אכן מפי עוללים ויונקים הִתְיָסֵד עוז האמונה של רוזנצווייג. אשריהם ואשרי כל יהודי שנולד בבית יהודי שורשי וחם! יהודי כזה אינו זקוק להתגלות אישית. בו מתקיימת במובן העמוק אמירתו של ריה”ל על המסורת שהיא ‘כראיית העיינים’ לא רק ולא בעיקר במובן של ‘האמינות של מערכת התקשורת’ בין אבות לבנים בעם ישראל, אלא במובן שהמסורת היא השייכות אל היהדות השורשית שבדופק ליבה הטבעי מהדהדת ההתגלות של אלוקים לעם ישראל מאז מעמד הר סיני ועד היום (עם דגש על היום!). תשתיתה ועצמותה של המסורת, היא הלידה אל מרחב של אמונה ממשית חיה מחממת ומאירה, אל בית שאמונת ישראל היא עצמותו ואותה יונק הילד עם חלב אימו.
היהודי נולד אל תוך ההתגלות, ואינו זקוק להפיכת הלב כדי להתקשר אליה. מי שקורא לאברהם ‘אבינו’ אינו זקוק להארה פתאומית כמו זו שחווה פסקל כדי לדעת את ההבדל בין אלוהיו לאלוהי אריסטו. אמנם היהודי הוא גם אדם העומד כיחיד מול אביו שבשמים, וגם הוא יכול לזכות בהארה בלתי–אמצעית; אך דרך המלך העומדת בפניו היא להיות חלק מעולמה של היהדות. ייתכן שגם חוויה אישית תבוא בעקבות כך, אבל אין היא נקודת ההתחלה.
דווקא היהודי שלא זכה להיוולד ולגדול בבית יהודי שורשי שכזה, הוא הזקוק נואשות להתגלות אישית, אך גם הוא ייטיב לעשות אם ישקיע את מאמציו בהתחברות לעם ישראל ולא בפנטזיות על התגלות אישית.
חתימה
נאים הדברים למי שכתב את המלים המרגשות הבאות:
‘שמי היה צריך אפוא להיות יהודה בן שמואל. ובכן, שמי זהה בדיוק עם שמו של האיש הגדול שאני איני אלא גלגול בינוני שלו על דרך העיבור: יהודה הלוי.’ (פרנץ רוזנצוויג, מבחר אגרות וקטעי יומן, עמ’ 379 מובא בראש הספר אמר ואש).
נאים הדברים גם לאיש המיוחד, אהוד נאמן, שידע להבעיר את האש של יהודה בן שמואל הלוי (רוזנצווייג) ולא פחות מכך להנהיר את האֹמר שלו. יהי זכרו ברוך!
יפה ומעניין