סיפורים על אמונה, כלים ולבושים
סיפורים של אמונה
האמונה היא פיל ענק. העיוורים הממששים אותה סִפְּרוּ, מספרים ועוד יספרו, סיפורים רבים עליה. כולם נכונים, כולם אמתיים, כולם צודקים… כולם חלקיים. ‘אין לו לעיוור, אלא מה שידיו ממששות’. אין לו לאדם אלא את המפגש שלו עם האלוקים, את אמונתו שלו, שאותם הוא מבטא בשפותיו השונות. אף אחת מהן בפני עצמה לא תמצה את חוויתו האישית, החלקית, האינסופית. גם על מכלול חוויותיו והבעותיהן לא יגיה האור. ‘איזנו עשיר, השמח בחלקו’ – המודע לחלקיותו המשולשת, כאדם, כיחיד מיוחד וכנמצא בעיצומו של מסע הפרשנות היוצרת של המימוש עצמי, ושמח בה, כי עם כל חלקיותה, ריח גן עדן של אור אינסוף ממלא אותה ועולה ממנה.
הסיפור השכיח של ‘להיות אדם מאמין’ טווי כמו כל טקסט מ’שְתִי וָעֵרֶב’. ה’שְתִי’ הוא ה’ידיעה’ (אני מאמין שיש אלוהים) וה’עֵרֶב’ היא ה’נאמנות’ אליו (אני מאמין באלוהים), קבלת עול מלכות שמים תורה ומצוות.
יש כאמור עוד סיפורי אמונה רבים. ברצוני לספר לכם סיפור של אמונה פחות מוכר ומקובל. ככל סיפור הוא יהיה חלקי ואישי, ככל סיפור גם הוא יהיה טווי ‘שְתִי וערב’. וכן, זהו סיפור חביב עלי. כדי להקל את הצגתו, אתחיל מסופו – ‘להיות אדם מאמין’ זה כמו ‘להיות אדם אתי’.
האדם האתי מוצא את ה’טוב’ בקרבו, כנטייה עמוקה ועזה להיות טוב ולהיטיב. הוא מאמין שנטייה זו ניתנת למימוש, רואה במימושה ברכה גדולה לעצמו ולחברה ולכך הוא מכוון את חייו ופועל.
האדם המאמין מוצא את ‘אלוקים’ בקרבו, כזיקה אל האינסופיות של ההוויה והחיים, כנטייה עמוקה ועזה לקדושה, לאינטימיות ודבקות, לנביעה והשראה. הוא מאמין שנטייה זו ניתנת למימוש ורואה במימושה ברכה גדולה לעצמו ולחברה ולכך הוא מכוון את חייו.
כמו שהטוב הוא הרצוי ולא המצוי, הוא פוטנציאלי ולא אקטואלי, כך גם הקדושה. ה’שתי’ הוא הטוב והקדושה, כאפשרויות שהאדם מזהה ומזדהה איתם. ה’ערב’ הוא רצונו ומעשהו למען מימושם. האדם האתי והאדם המאמין מתעודדים מאוד כשהם מזהים את הנטייה האתית וה’דתית’ שוכנת, מפעמת ומתממשת בזולת, בכל אדם, בכל מקום וזמן. זו ערובה לכך שאכן מימוש נטיות אלה, יביא לביטוי מלא ושלם יותר את האנושיות, לטובה ולברכה, לשמחה ועונג. זו גם ערובה לכך שהתקווה שאפשרויות אלו יתממשו, ריאלית. תקוה זו עשויה להפוך לאמונה אם המבט האישי וההיסטורי לאחור מגלה התקדמות.
אם כן, ‘אדם מאמין’ הוא מי שיש משהו שהוא רוצה בו וחותר אליו, מתוך זיהוי, הזדהות והערכה. ה’משהו’ הזה יכול להיות האסתטי, האתי או הדתי, אם לנקוט בחלוקתו של קירקגור. המושא של כל אמונה, הוא אפשרות שהאדם מוצא בקרבו, כזיקה, כנטייה, כתשוקה. אפשרות זו שהוא מוצא אותה, מקננת ומפעמת בקרבו, ממלאת אותו בטחון וודאות (גם אם לא מוחלטים, גם אם נחלשים לעתים) ומכוננת את ההתכוונות והתנועה של האמונה, את העבודה של הוצאה מכח לפועל, של לידה טיפוח ופיתוח.
אובייקטיבי סובייקטיבי ופוטנציאלי
בניסוח מושגי יותר. ה’מציאות הרוחנית’ כולה, הפסיכולוגית (הנשמה, העצמי העמוק), האתית (הטוב והיושר) והדתית (אלוהים, קדושה), היא אמתית וממשית לחלוטין, אלא שאינה ‘אובייקטיבית’ וגם לא ‘סובייקטיבית’, אלא, פוטנציאלית. המציאות הפוטנציאלית והחוקיות הפוטנציאלית, הן כאלה שיש לממשן, שהאדם הוא המופקד על כך. האמונה ביפה, בטוב ובאלוהים, היא האמונה שהיפה, הטוב והקדושה, הן איכויות שניתן וכדאי לממשן בחיי היחיד והחברה בעמל תיאורטי ופרקטי. העמל הפורה הוא העמל המתמיד. מההגדרה של העצמיות, היופי, הטוב והקדושה, כפוטנציאל, נגזר שהם מעשה בראשית שיש לממשם בטוּבֵנוּ בכל יום תמיד… מחוויית העומק האינסופי (האלוקי) שלהן, נגזר, שהעמל של גילוין, הוא אינסופי…
לעומת זאת, השיח המטאפיזי – האונטולוגי על אלוהים כ’ישות’ (הכולל גם את אלוהים כ’אידיאה אפלטונית’) עלול להשפיל את אלוהים ואת רוח האדם למרחב הטבעי העובדתי. השיח הדתי העממי האינטואיטיבי על אלוהים כ’אישיות’, אף הוא עלול לכך, גם אם פגיעתו רעה פחות. שיח אמוני, דתי, קיומי הבנוי כדוגמת השיח האתי העוסק ב’רצוי’, המבוסס על חווית ה’בכח’ האינסופית שלמעלה מכל ‘בפועל’, נראה לי ‘אפשרות’ טובה. הסיפור הזה של האמונה, מצטרף לסיפורים הרבים שלה ואפשר שיש ‘עיוו’ המצפה דווקא לו…
קדושה ומוסר, אור וכלים, גוף ולבוש
מהו הקשר בין הנטייה המוסרית לזיקה לקדושה? איני מתכוון בכך לשאלת ‘הדת והמוסר’. שאלה חשובה ומשמעותית, שניתנו לה תשובות רבות וידועות[1]. כאן, אבקש להתייחס לטיב עצם הקשר שבין הזיקה והנטייה לטוב וליושר שהאדם מוצא בקרבו לבין הזיקה והנטייה שלו אל האינסופי והמוחלט. אעשה זאת באמצעות שני דימויים הלקוחים מעולמה ושפתה של הקבלה. כוונתי ל’אור וכלים’ ו’גוף ולבושים’.
‘אור וכלים’ – האנרגיה המקורית של הקדושה היא אינסופית, כלומר ריקה מתוכן. בהתגלותה הראשונית, הישירה בנפש, היא חוויה של התעצמות עזה, אך אפלה, ריקה מתוכן או כיוון. על מנת שהיא תתגלה כתוכן וערך במרחב האנושי הסופי, היא חייבת להיות ניצוקת אל תוך ‘כלים’ כלומר תבניות, צורות. היא חייבת לחדור אל אופק התודעה האנושי, להיתרגם לשפה האנושית, להתבטא בדימוייה ומושגיה. רק בכך תקבל האנרגיה הטהורה הזו, הבניה, הצרנה והכוונה, כיוון ומשמעות.
‘גוף ולבושים’ – הקדושה המקורית האינסופית היא מופשטת וערטילאית, כלומר, לא ניתנת למפגש ולתפיסה. בהתגלותה הראשונית הישירה בנפש, היא מאירה באור גדול, סתום והיולי. על מנת להיפגש עמה ולכונן אתה מערכת יחסים קבועה, היא חייבת להיות מולבשת בבגדים שיכסו את אורה המסנוור, אך גם יגלו אלינו באמצעותם ‘טפח’ ממנו.
יצירת הכלים לאור אינסוף ותפירת הלבושים לגוף (עצם) הקודש, הם באחריותו הבלעדית של האדם. האדם הוא הנותן לאינסופיות האלוקית תוכן ומשמעות, מבון ופשר, באופן שבו הוא מצרין ומבנה אותם. מדרש יוצר זה הוא ביטוי לאיכות העצמית של האדם (היחיד או החברה). במידה רבה, הוא ביטוי כפוי, טרנספורמציה ספונטנית של ‘אנרגיה’ ל’צורה וחומר’.
כלי ישראלי
במקומות רבים מלמד הראי”ה קוק שיחודו של עם ישראל הוא בכך שהכלי, הלבוש, השפה הישראליים לקדושה האינסופית, היא המוסריות[2]. הנטייה המוסרית (יחד עם תאומתה, התבונה), היא המלבישה בישראל את האור הבוהק של האינסופיות האלוקית, מעניקה לו תוכן וכיוון. אמונת ישראל בנויה על זיהוי האינסופיות עם הטוב המוחלט[3], אך לא פחות מכך על זיהוי האינסופיות של המוסריות[4]. תורת ישראל מדריכה לקדושה של צדקה ומשפט, טוב ויושר. ‘סגולת ישראל’, התכונה העצמית של ישראל, באה לידי ביטוי ביציקת ‘אורות דתוהו לכלים דתיקון’, בהלבשת עצם הקדושה בלבושי החסד, הדין והרחמים. כנסת ישראל, השכינה, המלכות, היא הלבנה המקבלת את אור החמה אל קרבה, הורה ויולדת אותו כ’טוב ויושר’ אינסופיים, המצווה את בניה לשמור את דרך ד’ – לעשות צדקה ומשפט.
לא מיותר יהיה להביא כאן משהו מהדרשה המופלאה של הזוהר:
וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם. מַאי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם? כֵּיוָן דְּאָמַר תֵּלֵכוּ וְתִשְׁמְרוּ, אֲמַאי וַעֲשִׂיתֶם? אֶלָּא, מַאן דְּעָבִיד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְאָזִיל בְּאוֹרְחוֹי, כִּבְיָכוֹל כְּאִלּוּ עֲבִיד לֵיהּ לְעֵילָּא. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּאִלּוּ עַשָׂאָנִי! […] כְּגַוְונָא דָּא אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן: וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם (שמואל ב ח). וְכִי דָּוִד עֲבַד לֵיהּ? אֶלָּא בְּגִין דְּאָזִיל בְּאָרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא, וְעָבִיד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, וְאַנְהִיג מַלְכוּתָא כְּדְקָא יֵאוֹת, כִּבְיָכוֹל, עָשָׂה שֵׁם לְעֵילָּא. […] וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח). וְכִי כֵּיוָן דִּכְתִּיב וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ’, אֲמַאי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. אֶלָּא מַאן דְּנָטִיר אוֹרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא, כִּבְיָכוֹל הוּא עוֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. וּמַאי צְדָקָה וּמִשְׁפָּט? דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא! בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, דְּלָא יַדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן, מַאן עָבִיד שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל יוֹמָא? הֲוִי אֵימָא, מַאן דְּיָהִיב לֵיהּ צְדָקָה לְמִסְכְּנָא, הוּא עָבִיד לְעֵילָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא שְׁלִים כְּדְקָא יָאוּת. (זהר, בחקתי, חלק ג’ קיג א-ב)
קיום התורה בכלל ומתן צדקה לעני בפרט, הוא עושה את הקדוש ברוך הוא, הוא הנותן לו את שמו היאה לו!
זה כלל וכלל אינו הכרחי. זו אינה האפשרות היחידית. האדם יכול (ואף מימש את יכולתו זו) להלביש את הקדושה הערטילאית בלבושים אחרים, אסתטיים (יותר או פחות מעודנים), רומנטיים (יותר או פחות נרקיסיסטים) או אף כוחניים ואלימים. בעצם כל נטייה אנושית באה בחשבון להיות ‘קדושה’. את האור האינסופי ניתן לצקת לכלים מכלים שונים. מה שקובע בפועל את ההלבשה, הוא מה נחשב בעיני האדם ל’אמת וטוב’. מה שנחשב אצלו, הוא הביטוי של המהות העצמית של האדם. זה מתגלה באיכות הדומיננטית של האישיות ואומר החיים של האדם או החברה. זה מה שקובע לאיזה כלים הם יוצרים את האור האינסופי, באיזה בגדים הם מלבישים את עצם הקדושה, באיזה מלים הם מדובבים וממללים את דומייתה האפלה. מושג האלוהים והקדושה של כל אדם ודת, הם עֵדֵי האופי הנאמנים ביותר שלו. וכדברי הפתגם ‘אמור לי מי הוא אלוהיך ומהי קדושה בעיניך, ואומר לך מי אתה’.
וזה מסביר את המלחמה המרה של התורה בעבודה זרה. זו אינה מלחמה תיאלוגית, אלא מלחמה בהלבשות ובתרגומים הלא תבוניים והלא מוסריים של האינסופיות האלוקית ולא בזיקה אליה, שהיא גרעין הפנימי המשותף של כל הדתות. אי אפשר לבסס את אמתה וצדקתה של אמונת ישראל על שום אמת מידה חיצונית, ‘ארכימדית’. זו ‘מלחמת חינם’ הנובעת מ’אהבת חינם’ של הטוב, כלומר מהזדהות עצמית אתו, ומ’שנאת חינם’ של הרע, כלומר מניגוד עצמי אליו.
ג. ומה היום?
האם היהדות של היום נאמנה לשפתה המקורית? האם הלבושים העכשוויים שלה הם בגדי ‘כבוד ותפארת’? האם כליה הם ‘כלי הקודש’? זו כמובן שאלה רטורית. ברור שכן, וברור שלא מספיק. ברור שחלק ניכר מבגדיה הם עדיין ‘בגדי אבל וכלא’ ולא מעט מכליה הם ‘כלי גולה’.
כלי הגולה, היא תורת חוץ לארץ. תורה הפונה אל היחיד ולא אל העם ומתמקדת בשימור זיקתו לאלוקי ישראל ותורת ישראל ובשמירת זהותו כבן לעם ישראל. תורה שלמען ההישרדות, השהתה את הלוז המקורי שלה היקר לה מכל – תיקון עולם אתי ופוליטי במלכות שדי, והתרכזה בתורה ועבודה וגמילות חסדים שיעניקו לה רגעים ספורים של קורת רוח ושיביאוה מהפרוזדור אל הטרקלין – העולם הבא, וברקע, ציפית ישועה דמועה ופסיבית. אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבת חייו, בוז יבוזו לו?
אמנם, משהתקיים בנו, אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד (תהילים קב יד), מששבנו לארצנו והתקרבנו לאדמתנו והקמנו את מדינתנו, הגיע הזמן להסיר את הבגדים הצואים. משהוסרו בגדי הקדרות וכסות השק שלבשו השמיים, קרואים אף אנו להתיר את שק החורבן והאבל, של הדתיות הגלותית וללבוש את ‘בגדי הקודש’ של האמונה והקדושה של מקומנו – ארץ ישראל, ועתנו – עת דודים[5], להחליף את ‘כלי הגולה’ ב’כלי גאולה’, את ‘תורת חוץ לארץ’ ב’תורת ארץ ישראל’[6].
נבואת ישעיה וחזון הראי”ה
בכך נגשים את חזונו של הראי”ה קוק:
כָּל אוֹתָהּ הַפְּרָטִיּוּת, הַמַּעֲשִׂית – שֶׁל שְׁמִירַת תּוֹרָה וּמִצְווֹת וְדִקְדּוּקֵיהֶן הַפְּרָטִיִּים, וְהָעִיּוּנִית – שֶׁל הַדֵּעוֹת וְהָאֱמוּנוֹת עַל-דְּבַר “צְרוֹר חַיֵּי-הַנֵּצַח” הָאִישִׁיִּים הַפְּרָטִיִּים וְ”קַבָּלַת-הַפְּרָס” שֶׁל הַיְחִידִים, אֲשֶׁר מִקּדֶם נִתְגַּלְּתָה וְנִתְקַיְּמָה בַּחַיִּים מִתּוֹךְ הוֹפָעַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בְּתוֹר נִשְׁמַת-הָאֻמָּה הַכְּלָלִית, וּכְלוּלָה הָיְתָה בְּאוֹצָרָהּ הָעֶלְיוֹן וְלֹא הָיְתָה נִכֶּרֶת וּבוֹלֶטֶת כְּלָל בִּפְנֵי אוֹרָהּ הַכְּלָלִי הַגָּדוֹל שֶׁל זוֹ – הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַיִּשְׂרְאֵלִית – כְּנֵר לִפְנֵי אֲבוּקָה וְכִשְׁרָגָא בְּטִיהָרָא, – הִיא הֵחֵלָּה עַתָּה, בְּסִלּוּקוֹ שֶׁל הָאוֹר הַכְּלָלִי הַגָּדוֹל בִּימֵי הַבַּיִת הַשֵּׁנִי, לְהִקָּבַע וּלְהִתְבַּלֵּט בְּאָפְיָהּ הַפְּרָטִי הַמְיֻחָד. אָז בָּאָה תַּחַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בְּעצֶם רוֹמְמוּתָהּ, וְעַל-יְדֵי גְּנִיזָתָהּ שֶׁל זוֹ, – תּוֹלַדְתָּהּ הָאִידֵאָה הַדָּתִית, בִּמְלֹא צִבְיוֹנָהּ וְהַרְחָבָתָהּ; מְשַׁמֶּשֶׁת הִיא זוֹ וּמַלְבֶּשֶׁת אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּלְעוֹלָם לֹא תִּתְנַכֵּר לְשׁרֶשׁ-נִשְׁמָתָהּ, שֶׁהוּא הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמְיֻחֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל, בְּתוֹר אֻמָּה הַמְסֻגֶּלֶת לָהּ מִצַּד נִשְׁמָתָהּ הַלְּאֻמִּית. הַמּוּסָר הָאִישִׁי הַפְּרָטִי, הַדְּאָגָה לְחַיֵּי-הַנֶּצַח הָאִישִׁיִּים הַפְּרָטִיִּים, הַדִּיּוּק הַפְּרָטִי שֶׁל כָּל מַעֲשֶׂה בּוֹדֵד הַמְקֻשָּׁר בָּרוּחַ הַכְּלָלִי, הִתְבַּסְּסוּ יָפֶה עַל-פִּי הַהוֹפָעָה הָאֱלֹהִית הַמֻּקְטֶנֶת הַמְיֻחֶדֶת לְצַד הַפְּרָטִיּוּת – הָאִידֵאָה הַדָּתִית. מַעֲמָדָם הַמְבֻצָּר בָּאֻמָּה נָתַן לָהּ כּחַ רַב וְהֵכִין לָהּ כַּלְכָּלָה רַבָּה, שֶׁתּוּכַל לָשֵׂאת אִתָּהּ גַּם בִּימֵי גָּלוּתָהּ וּנְדוֹדָהּ. גַּם הִכְשִׁיר לָהּ אֶת הַדֶּרֶךְ, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לָבוֹא בְּהַדְרָגָה, עַל-יְדֵי מַהֲלָךְ מְסֻבָּךְ וּמְסוֹבָב, אֶל הַמַּטָּרָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית תָּשׁוּב לְהוֹפִיעַ בְּקִרְבָּהּ בְּעצֶם עז גְּבוּרָתָהּ, אַחֲרֵי שֶׁיֻּכְשַׁר הָעָם אֶל שְׁאִיפָתוֹ הַבְּרוּרָה, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת. (למהלך האידיאות)
בכך גם נסייע להתגשמות חזון נבואת ישעיה:
(א) רוּחַ אֲדֹנָי יֱדֹוִד עָלָי יַעַן מָשַׁח יְדֹוָד אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ: (ב) לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַידֹוָד וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים: (ג) לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע יְדֹוָד לְהִתְפָּאֵר: (ד) וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר: (ה) וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם: (ו) וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי יְדֹוָד תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ: (ז) תַּחַת בָּשְׁתְּכֶם מִשְׁנֶה וּכְלִמָּה יָרֹנּוּ חֶלְקָם לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם: (ח) כִּי אֲנִי יְדֹוָד אֹהֵב מִשְׁפָּט שׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם: (ט) וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְדֹוָד: (י) שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּידֹוָד תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: (יא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲדֹנָי יֱדֹוִד יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם: (ישעיה סא)
[1] ראה למשל עבודתם היסודית של שגיא וסטטמן בספרים ‘דת ומוסר’ ו’יהדות – בין דת למוסר’.
[2] ראה למשל אורות, אורות ישראל פרק א’ ד – ז
[3] ראה למשל אורות, אורות התחיה א’
[4] בכך סרה הטענה שזו רדוקציה מוסרית של הדת, הראי”ה קוק הוא אחד הנאשמים בה. את טענת הרדוקציה, ראה למשל, משה הלברטל, ‘מהפכות פרשנות בהתהוותן’, פרק ראשון, עמ’ 28 – 30. והנ”ל ב ‘ישעיהו ליבוביץ”: בין הגות דתית לביקורת חברתית’, ב’ישעיהו ליבוביץ’; עולמו והגותו’ בעריכת אבי שגיא. ירושלים: כתר, 1995 עמ’ 221-227. בשני המקומות ליבוביץ’ מובא כלוחם הגדול ברדוקציה המוסרית ובכל רדוקציה של הדת. אקווה להתייחס לנושא זה של הרדוקציה של הדת, באופן רציני יותר אי”ה.
[5] אורות, למהלך האידיאות, עמ’ קי. ראה שם פרק ה’ כולו.
[6] על תורת חו”ל ותורת א”י כתבי לא מעט. ראו למשל צמד המאמרים האחרון בנושא באתר זה. פרשת חיי שרה תש”פ – ‘תורת ארץ ישראל’ – תכל’ס, מה זה? חלק א’, פרשת חיי שרה תש”פ – ‘תורת ארץ ישראל’ – תכל’ס, מה זה? חלק ב’
השאר תגובה