מלך בישראל – ‘מלך אביון’[1]
פתיחה – על התימהון
כבר שנים ‘אני הולך’ עם אשכול של תמיהות הגורם לי מועקה די קבועה. המכנה המשותף של כל התמיהות שבאשכול, הוא הפער הלא יאומן והמפתיע כל פעם מחדש, בין מה שאנשים חושבים על ה’יהדות’ בכלל וביחס ל’דעתה’ בסוגיות יסודיות ומרכזיות, לבין מה ש’היא’ ומה ש’היא חושבת’…
ביסוד כל התמיהות עומדת שתי תמיהות כלליות.
האחת – התמיהה על המחשבה המופרכת שה’יהדות’ היא מִקְשָה רעיונית ומעשית אחת. מה ש’מצדיק’ את השאלה: ‘מה היהדות חושבת על…?’. משום מה אנחנו מצליחים לשכוח את האמת הפשוטה והגלויה ביותר ביחס ל’יהדות’. והיא, ש- א. אין שום נושא שיש עליו תמימות דעים בבית המדרש, אדרבא, על כל נושא בתורה, גדול כקטן, תיאורטי או מעשי, יש פירושים רבים ושונים ומחלוקות מקצה לקצה. ב. אין שום נושא שאינו ממשיך להתלבן ולהתברר מחדש בכל דור ודור וכמובן גם בדורנו, עד עצם היום הזה. כלומר היהדות אינה ‘אובייקט’ אלא ‘סובייקט’ חי ודינמי, העסוק בעיקר בלהתבונן וללמוד ולחקור שוב ושוב את עצמו, ולאתגר את תובנותיו ואף את הנחות היסוד שלו וכו’. והתורה, אינה גוף ידע סגור, שהמפגש עמה מתמצה ללמוד ולבצע, אלא מרחב של לימוד והשראה, של עיון ויצירה, של חקירה וחידוש. וכמו שאמר מאן דהוא: ‘בבית המדרש לומדים תורה, אך לא פחות מכך, ‘עושים’ תורה’!
השנייה – התמיהה על הביטחון המוחלט של כל בעל דעה (ומי אינו בעל דעה בענייני ‘יהדות’) שמה שהוא למד (או קלט מן האוויר) ורואה כנכון, זו האמת האחת והיחידה של היהדות, של התורה, של הקב”ה.
חשבתי לתלוש מידי פעם גרגיר מאשכול התימהון, למען יקל וירווח לי, ואולי גם יִפָּתְחוּ כמה לבבות וְיִפָּקְחוּ כמה עיניים, בעקבות הדברים. וכבר דרשו דורשי רשומות: ‘אין בן דוד בא עד שיכלו התימהונות שבגוף’…
מלך בישראל! מלך בישראל?
אתחיל בסוגיה פוליטית אקטואלית. אתייחס למרכיב אחד בתרחיש הבלהות הבא: אם (או ‘כש’) ‘הדתיים ישתלטו על המדינה’ הם 1. יבטלו את המשטר הדמוקרטי (שאמנם אינו מושלם אך…) 2. יכוננו במקומו משטר מלוכני כדת וכדין, שהרי ידוע לכל בר בי רב שזו צורת הממשל היהודית המקורית 3. ויהפכו את מדינת ישראל למדינת הלכה.
הפעם, אתמקד בנושא – המלוכה הישראלית ומלך ישראל. למרכיב של ‘מדינת הלכה’ (הקשור כמובן לסוגית המשטר הפוליטי) אתייחס, אי”ה, בפעם אחרת.
אנשים מדברים על מלוכה ורואים לפניהם או רודנות עריצה וטוטליטרית, או מלכות בובות חסרת כל סמכות ואחריות. שתי אפשרויות לא ממש אטרקטיביות. ובכן, מלך ישראל אינו רודן ולא בובה. אז מה היא כן? על כך בהמשך.
סוגית המלוכה בישראל אמרוה לתת מענה לשתי שאלות: 1. ‘האם’ מלך? 2 ‘איך’ מלך.
גם כאן, כדי להיכנס לעבי הקורה, יש להשתחרר משתי הטעויות היסודיות הנ”ל.
האחת – שיש תמימות דעים בראיית המלוכה בישראל כרצויה ואף כ’מצוה’ ושיש תמימות דעים באשר לאופייה של המלוכה ודמותו של המלך.
השנייה – שסוגיה זו כבר התבררה, נסגרה ונפסקה להלכה, כך שכל מה שנותר לעשות הוא ללמוד את הלכה ולחתור לקיימה.
ביחס לשאלת ה’האם’, יש שלוש דעות עיקריות בבית המדרש: המלוכה היא 1. מצוה. 2. רשות (סבירה, ראויה, רצויה). 3. אפשרות גרועה (אינה אסורה אך אינה רצויה). לא ארחיב בכך (המעוניין יבקש ואשלח לו דף מקורות בנושא).
הפעם אתמקד בשאלת ה’איך’ – בהנחה שמלוכה היא מצוה ולכל הפחות רשות, מה הוא אופי המלוכה ודמות המלך וסמכותו. גם כאן כמובן חלוקות הדעות וגם כאן הבירור נמשך. אציג את הדעות העיקריות ולאחריהן אביא דעה עכשווית חדשה ומפתיעה…
שלושה מודלים של מלוכה
גרעין הדברים הבאים, הוא התרשמותי מהמעט שעסקתי בסוגית המלוכה בישראל. במהלך הניסיון שלי לבחון את הבנתי ולבססה כך שתהיה ראויה לאמירה ברשות הרבים, הזדמן לידי ספרו של יאיר לוברבאום ‘מלך אביון’ המוקדש לבירור יסודות תפיסת המלוכה בישראל בתורה שבכתב ובתורה שבע”פ. מצאתי בספר אישור, ובעיקר ביסוס, העמקה ושכלול של התרשמותי. הדברים הבאים הם במידה רבה סיכום של דבריו (בעיקר של הפרק הראשון של הספר). מכל מקום, גם ה’סיכום’ ובמיוחד המחשבות העולות מן הדברים, הם כפי הבנתי ובאחריותי בלבד.
לוברבאום מזהה שלוש צורות משטר במקרא (ובעולם העתיק): א. תיאוקרטיה ישירה. ב. תיאולוגיה מלכותית (המלך הוא כעין אל). ג. מלוכה מוגבלת. בעיונו בספרות חז”ל (בעיקר התנאית) הוא מוצא שבין השלוש, העדיפו חכמים את המודל של ‘מלוכה מוגבלת’. לדעתי, ההתבוננות ב’הלכות מלכים ומלחמותיהם’ ב’יד החזקה’ של הרמב”ם (שהיה והינו הפוסק היחיד בנושא זה), תלמד, שזה המודל שנפסק להלכה (ראה נספח).
תיאוקרטיה[2] ישירה – האל הוא המלך
תיאוקרטיה ישירה היא הנגזרת של העמדה השוללת לחלוטין מלכות אדם. האל הוא המלך המנהיג את עם ישראל ישירות, ללא כל תיווך. האופן המובהק ביותר שלה, הוא ההתערבות הנסית המשדדת מערכות טבע ומחשבות אנוש. ההנהגה הנסית תבוא לידי ביטוי במשפט הרשעים ובניצחון במלחמות. לפי זה, לא מדובר אפילו בשלטון הכוהנים (הירוקרטיה), או הנביאים. יציאת מצרים וההליכה במדבר כמרחב נסי מתמיד, היא הדוגמא המובהקת של תיאוקרטיה ישירה. תקופת השופטים אף היא נתפסת ככזו. השופטים לא היו מנהיגים אלא פרויקטורים משימתיים נקודתיים, ששלחה ההשגחה האלוהית לעם ישראל להושיעו מהצרה שהתרגשה עליו לאחר שחזר בתשובה. זו הייתה משימה ושליחות לצורך שעה, שהשופטים ‘תיפקדו’ בה כ’ידו הארוכה של האל’.
הגישה התיאוקרטית הישירה באה לידי ביטוי בכמה מקומות במקרא. הבולט והמהדהד שבהם הוא המענה של גדעון לבני ישראל: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם יְהֹוָה יִמְשֹׁל בָּכֶם: (שופטים ח כב – כג). משל יותם (שופטים ט ה – יז), מבטא אף הוא, רוח זאת. הסבר האל לשמואל: כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם: (שמואל א, ח ז), ודברי הושע: (ד) וְאָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי: […] (י) אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים: (יא) אֶתֶּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי: (הושע יג), מבטאים אף הם הסתייגות נחרצת וחריפה ממלוכה אנושית.
תיאוקרטיה ישירה – הלכה למעשה
אמנם, בפועל, התיאוקרטיה הישירה, אינה פשוטה למימוש.
ראשית – סוף סוף, שלטון האל מתגלה לא רק באמצעות מעורבות ישירה של נסים ונפלאות משדדות מערכות טבע ואנוש, אלא גם על ידי דמות אנושית (משה ואהרון, גדעון ושמואל). דמות זו שבאופן טבעי, היא כריזמטית, עלולה גם ללא כוונה מודעת שלה, להיתפס כ’אלוהית’. ה’האלהה’ (דאיפיקציה) של הנביא או השופט, מועדת לגרום ל’מלכות האל’ להפוך ל’אלוהות המלך’.
שנית – דווקא ביישומה המרבי, דומה היא להפליא ל’אנרכיה’. כך הלא מתוארת תקופת השופטים: ‘בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה’ (שופטים כא כה). השלילה של כל צורת שלטון פוליטית אנושית, וראייתה כמאיסה במלכות שמים ואף עבודה זרה, עלולה להביא לכך שבפועל לא יהיה שלטון כלל, ו’איש הישר בעיניו יעשה’ – כלומר, אוטונומיה של האדם היחיד, ‘הומוקרטיה’ – שלטון האדם, כל אדם.
עדותו המרתקת של יוסף פלביוס, ממחישה זאת:
‘מנהיגה של הכת הפילוסופית הרביעית נעשה יהודה הגלילי. בכל שאר הדברים היא מסכימה לדעתם של הפרושים, אולם אהבת החירות שאין לנצחה מצויה באנשי הכת הזאת, והם חושבים את האלוהים לבדו למנהיגם ולריבונם. נקל יהיה להם לקבל על עצמם מיני מיתות משונות ומעשי נקמה בקרוביהם וידידיהם (ובלבד) שלא לכנות שום אדם בשם אדון‘ (קדמוניות היהודים יח 23).
אם כך, שתי סכנות אורבות לפתחה של התיאוקרטיה הישירה. היא עלולה מאוד לגלוש להאלהת המלך שמשמעותה מלכות טוטליטרית (במובן מסוים, ‘משפט המלך’ של שמואל, בא להזהיר מפני אפשרות זו), או לאנרכיה רדיקלית, שספק גדול אם היא, יכולה לקיים חברה לטווח ארוך[3]. גם התיאוקרטיה של תקופת השופטים נסתיימה בבקשת המלך. גם ניסויי הקומונות האנרכיסטיות של ראשית המאה ה20 לא צלחו כידוע. יתר על כן, עד כה, בדרך כלל ‘איש הישר בעיניו יעשה’ הוא מרחב המעצים את ההליכה אחר הצרכים והאינטרסים האנוכיים ומייצר כאוס חברתי. לכן, סביר מאוד שאנרכיה שכזו, תשיב את החברה האנושית ל’מצב הטבעי’ שבו ‘דג גדול בולע דג קטן’. מכך חששו חכמים כשקבעו: ‘הוי מתפלל בשלומה של מלכות [כל מלכות] שאילולא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו’, והקדימו בכך את הובס, שסבר שהמלך הגרוע ביותר, טוב מאנרכיה.
האפשרות האחרת, הטובה, של אנרכיה, היא ‘חיי חופש חיי דרור’ נהדרים. הבה נהיה אופטימיים ובעיקר נפעל על מנת שהאפשרות הטובה הזו תתממש לעתיד לבוא. זה יהיה פועל יוצא של אבולוציה פסיכולוגית, סוציולוגית ותרבותית (שאליה אנו קרואים להצטרף) שתשנה באופן משמעותי את נפש האדם, תודעתו והתנהגותו. או אז תקום ותתקיים חברה אנושית אוטונומית, החיה בזיקה עמוקה לטרנסצנדנטי שתכונן ענווה עזה, שתהיה המצע פורה לאנושיות רכה ומוסרית ולחברה של יושר וצדק, חסד וחמלה. התיאוקרטיה – האנרכיה העתידית, עשויה להתממש באחד משתי גרסאות. רכה – מנהיגות רוחנית ומוסרית לעילא (נביא, חכם, משורר וכו’). רדיקלית – ללא הנהגה כלל, מעבר לאיכות אישית וחברתית ‘מוארת’. וסביר יותר, בשילוב של שני אופנים אלה יחדיו[4].
לכן, גם אם התיאוקרטיה הישירה היא האפשרות העדיפה בעיני האל / התורה, סכנותיה מרובות מסיכוייה. אפשר שפרשת המלך בספר דברים מכוננת את האופציה של מלכות מוגבלת, כחלופה ריאלית לאנרכיה התיאוקרטית, עד לעתיד לבוא שבו תבשיל האנושות לצורת ממשל אידיאלית זו[5].
תיאולוגיה מלכותית – המלך הוא אל
ראיית המלך כאל, או בנו או נציגו המוסמך הבלעדי, רווחה בעולם העתיק (מסופוטמיה, מצרים, כנען), התגלגלה גם לעת העתיקה המאוחרת (המלכים ההלניסטים והקיסרים הרומאיים) והגיעה עד ימי הבינים. לפי תפיסה זו המלך הוא בעל זיקה מהותית לאל ואף כעין אקסטנציה שלו עלי אדמות. משמעותה של תפיסה זו ברורה. התוקף של המלך הוא האל בכבודו ובעצמו, כלומר, תוקף מוחלט ולא ניתן לערעור. לוברבאום מראה שיש לתפיסה זו נוכחות במקרא (בעיקר במזמורי תהלים – ‘בני אתה אני היום ילדתיך’ וכדומה). גישה זו באה לידי ביטוי מקסימליסטי במיזוג הכהונה, הנבואה, התורה והמשיחיות עם המלוכה. הדוגמא המובהקת למלך כזה הוא שלמה – ‘וישב שלמה על כסא ד”. המלך שופט בהרשאה והשראה אלוהיים. התיאוקרטיה הישירה והתיאולוגה המלכותית, שותפות לראיית הזיקה ההדוקה בין הפוליטי לתיאולוגי, אך גוזרות מכך נגזרות הפוכות. בכך נבדלת מהן המלכות המוגבלת, כדלהלן.
אין ספק שאפשרות זו היא ‘בעייתית’. דמיונה למשטרים טוטליטריים וטוטליים שמהם סבלה האנושות דיה במשך כל ההיסטוריה ובמיוחד במאה העשרים, הופך אותה לבלתי מתקבלת על הדעת והלב.
מלוכה מוגבלת – המלך אינו אל
התיאולוגיה שבבסיס גישה זו היא שהתחום הפוליטי אינו אקסלוסיבי לחלוטין לאל. בכך ניתן מקום למלך אדם. עם זאת, למלך יש אחריות מוחלטת, אך סמכות מוגבלת. זאת, על מנת שחווית הכח שבשררה לא תגרום לו לחצות את הגבול בין האנושי לאלוהי. זהו הרציונל העומד ביסוד פרשת המלך בספר ‘דברים’[6]. פרשה זו, היא המקור היחיד במקרא לתורת המלך הישראלי, והיא המכוננת את מוסד המלוכה באופן נורמטיבי ופורמלי. יש בה הפרדה ברורה בין הפוליטי לדתי ולתיאולוגי. האיסורים והציוויים על המלך שבפרשה זו הם ביטוי למאבק העיקש באפשרות הטרנספורמציה של הפוליטי לקוסמולוגי ושל ההיסטורי למיתי. ניכר בה המאמץ לעצב את המלך כמי שכפוף לאלוקי ישראל ולתורתו וכמי שנמצא בדיאלוג מכבד באמת ובתמים עם הכהן, התלמיד החכם, השופט והנביא. דיאלוג המייצר מתח בריא ופורה, ומחדש בכל יום תמיד את האיזון הלא יציב בין ארבעת המוסדות העליונים של עם ישראל – מלוכה, כהונה, תורה ונבואה.
חז”ל, שהיו ערים לשלוש התפיסות האלה, העדיפו את מודל ‘המלוכה המוגבלת’ ועיצבו אותו לפי השקפותיהם הדתיות והחברתיות. מודל פוליטי זה ויישומיו ההלכתיים-המשפטיים הם ללא ספק חידוש תאולוגי פוליטי של ממש, המצטרף לחידושים כבדי המשקל של חז”ל.
התוצאה של בחירה זו, היא בהחלט ‘מלך אביון’ ואף ‘מלך עלוב’[7] . אם יאים כינויים אלו למלך מלכי המלכים, על אחת כמה וכמה שיאים ונאים הם למלך בשר ודם, שהרי ‘מלכותא דארעא’, היא כעין ‘מלכותא דרקיעא’!
מלך בישראל סיכום ואקטואליה
גם אם נצדד בדעה שהמשטר מדיני המועדף על ידי התורה הוא ‘מלוכה’, ברור שאין זו מלוכה במובנה הרגיל. המלך אמנם עומד בראש המדינה, אך הוא מחויב להיות בדיאלוג מאתגר עם שלושה ‘מוסדות’ עוצמתיים בעלי יוקרה והשפעה שבראשם עומדים אנשים איכותיים ודעתנים, ומאוד אכפתיים פוליטית (ה’מתפקדים’ לא פעם כ’איפכא מיסתברא’). מדובר על התורה, הכהונה והנבואה. שהם בהתאמה נציגי המשפט המוסר והדת. התורה – הסנהדרין – בית המשפט העליון. שבעים ואחד אנשי הרוח, התורה והמשפט הבכירים בעם ישראל. הכהונה – המוסד הדתי העליון האחראי על עבודת האלוהים המרכזית והכללית והאישית בבית המקדש אך גם על החינוך התורני וההדרכה הדתית של העם. הנבואה – הנביא או הנביאים, ובתי המדרש הנבואיים בהם מתלמדים פרחי הכהונה. הם העֶרְכָּאָה המוסרית העשויה ללא חת ומבקרת את המלך ללא משוא פנים.
מלך ישראל, אמור אם כן, להגיע ליציבות משטרית מתוך דאגה מתמדת לאיזון עם שלושת מוקדי הכח האלה המאוכלסים באנשי מעלה דעתנים ואקטיביסטים. איזון לא פשוט ולא יציב (וטוב שכך). איזון שהופר לא פעם כמו שאנו למדים מספרי הנבואה. המלך אמנם עומד בראש, אבל ההיררכיה בין ארבעת הרשויות הללו והעומדים בראשם אינה חד משמעית, אלא עניינית, דינמית וגמישה, כמו שזה בא לידי ביטוי בהלכות מלכים לרמב”ם (תחילת פרק ב’. ראה בנספח).
אי אפשר להחמיץ את הדמיון שיש בין צורת משטר זו לדמוקרטיה במיטבה. יש בה מעין ‘הפרדת רשויות’ שהיא מערכת של בלמים ואיזונים המבקשים למנוע, טעות, שחיתות ועריצות.
ראוי לא להחמיץ את הדמיון (לצד השוני) שיש בין בית המשפט הגבוה לצדק לבין הסנהדרין. המלך כפוף לחלוטין למערכת המשפטית העברית התורנית (וכנראה שזה לא אמור לייצר ‘בעיית משילות’).
כמובן ששום משטר אנושי אינו מושלם ואינו חף מסכנות וכיו”ב, אבל דומני שהמודל של ‘מלוכה מוגבלת’ הוא משטר ש’הפרופיל הדמוקרטי’ שלו גבוה מאוד… דומני שהרבה יותר גבוה מרוב הדמוקרטיות שאני מכיר…..
ולעתיד לבוא – אין מלך בישראל (מקסימום, נשיא) איש הישר והטוב יעשה.
על גבי כל זה, אביא את דבריו המפתיעים של הרב קוק על המשטר העתידי – המשטר הנשיאותי….
מציאות מלך אמנם אפשרית בממשלה רחבה או מצומצמת. ונראה שכשהעם במצב יותר טוב מוסרי, ממילא ממשלת המלך מצטמצמת, על כן לעתיד לבא נאמר ודוד עבדי נשיא להם לעולם, נשיא תחת מלך, ובתורה נקרא מלך בשם נשיא, אלא שאין על גביו אלא ד’ אלקיו. ואין זה חסרון למלך, כי אם עילוי לו, מצד עילוי העם המונהג על ידו. (פנקס אחרון בבויסק לד).
המשטר הפוליטי תואם את המצב המוסרי של העם. כשהעם במצב מוסרי נמוך, יש צורך במלוכה עם סמכויות נרחבות. ככל שהמצב המוסרי של העם משתפר, הולכת ומצטמצמת הסמכות המלכותית. לעתיד לבוא תתייתר לחלוטין המלוכה והמלך יהפוך ל’נשיא’ בלבד. נשיא הוא בדרך כלל נשיא של שבט. המשנה בהוריות מלמדת אותנו שנשיא היינו מלך: ‘וְאֵיזֶהוּ הַנָּשִׂיא, זֶה הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ד), וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה’ אֱלֹהָיו, (נָשִׂיא) שֶׁאֵין עַל גַּבָּיו אֶלָּא ה’ אֱלֹהָיו’ (הוריות פרק ג משנה ג). הראי”ה ‘מנחם’ את המלך ש’יורד’ לדרגת נשיא בכך, שכיוון שזה ביטוי להתעלות של העם, הרי זה גם עילוי לו.
מלך, נשיא – ב’ תארים למלך. העם צריך מנהיג להם בעצה, מלך בהמלכה, מלכי ישפר (ע”פ דניאל ד כד)[8] – עצה. אמנם בהיות מצב העם במעלה רמה, יועציו מקרבו יצאו. אבל עדיין צריך נושא אל הכבוד הלאומי, נושא נזר, שבשעה שהנושא הנזר הוא רודה בלא צדק, לא היה נסבל, אבל כשמולך בגאון ד’, הוא שוה מאד לכבוד העם והדרו. על כן בתורה נאמר גם כן תואר נשיא למלך, ומיועד לעתיד, ודוד עבדי נשיא, לא נהיה צריכים לעצה, כי כל בניך למודי ד’, אבל נושא כבוד כלל האומה, הוא חזון מרהיב נפש כשהוא בכל עזו והדרת קדשו. (מחברות קטנות, בויסק ב לח).
גם בדברים אלו מלמדנו הראי”ה שהמלך העתידי של עם ישראל המתוקן, יקרא נשיא. המקור לכך הוא חזון העצמות היבשות של יחזקאל (!): (כג) וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: (כד) וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: (כה) וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: (כו) וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: (כז) וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: (כח) וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: (יחזקאל לז).
המלך, שהוא עתה (‘בסך הכל’) ‘היועץ הלאומי’ (מלך מלשון להימלך – להתייעץ ולייעץ [ראו הערה 8]), יהפוך לעתיד לבוא, ל’נשיא’. כשהעם מתעלה, הוא אינו זקוק ל’יועץ על’. ‘יועציו’ – שרבים הם, ולא אחד, ‘ממנו יצאו’ – מן העם יקומו ועל ידו יתקבלו. יתר על כן, כשתימלא הארץ דעה ו’כל בניך לימודי ד’, יהיה כל אחד היועץ של עצמו. ומכל מקום, תמיד יהיה צורך בדמות שתביא לידי ביטוי את גאון האומה, הדרה וכבודה – ‘נשיא’.
הנה הגענו שוב לאנרכיה (‘אנרכיה – נשיאותית’, אם תרצו) כאידיאל, כצורת המשטר החושפת את ‘פרצופה האמיתי’ של ה’תיאוקרטיה’!
נספח – הלכות מלכים ומלחמותיהם ברמב”ם – למי יש יותר כבוד? ועוד
בהלכות מלכים ומלחמותיהם פוסק הרמב”ם שמצוה להעמיד מלך ומפרק את אופיו ואופיה של מלכותו. התמונה המתקבלת, משקפת לחלוטין את המודל של ‘מלוכה מוגבלת’.
בפרק ב של הלכות מלכים עוסק הרמב”ם ב’כבוד המלך’. ברור שהעם מחויב בכבודו של המלך והדברים באים לידי ביטוי מעשי ברור וחד. אבל כשהרמב”ם מגיע לשרטט את מערכת היחסים של המלך עם העומדים בראש שלושת המוסדות העליונים של ממלכת ישראל – הכהן הגדול, הנביא, נשיא הסנהדרין, הופכת התמונה למורכבת. הבה נראה את הדברים ברפרוף.
ב/א. כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר: ‘שום תשים עליך מלך’ – שתהא אימתו עליך. ב/ב. המלך מסתפר בכל יום ומתקן עצמו ומתנאה במלבושין נאים ומפוארים שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך ויושב על כסא מלכותו בפלטרין שלו ומשים כתר בראשו וכל העם באין אליו בעת שירצה ועומדין לפניו ומשתחוים ארצה.
אפילו נביא עומד לפני המלך, משתחוה ארצה, שנאמר: ‘הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך’,
אבל כהן גדול אינו בא לפני המלך אלא אם רצה, ואינו עומד לפניו, אלא המלך עומד לפני כהן גדול, שנאמר: ‘ולפני אלעזר הכהן יעמוד’.
אף על פי כן, מצוה על כהן גדול לכבד את המלך ולהושיבו ולעמוד מפניו כשיבא לו, ולא יעמוד המלך לפניו, אלא כשישאל לו במשפט האורים
וכן מצוה על המלך לכבד לומדי התורה וכשיכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו. וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה, אפילו לתלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי.
כגודל הכבוד שחלקה לו התורה, כך עומק הענווה שהוא נדרש לה:
ב/ו. כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך ציוהו, להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר: ‘ולבי חלל בקרבי’. ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר: ‘לבלתי רום לבבו מאחיו’, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים, ידבר רכות, שנאמר: ‘שמעוני אחי ועמי’, ואומר: ‘אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו”. לעולם יתנהג בענוה יתירה.
בפרק ג’ נוספים קוים משלימים לתמונה. מלך ישראל, ‘ידיו כבולות’ לספר תורה שהוא נושא אתו תמיד ועל פיו הוא אמור להנהיג את העם.
ג/א. בעת שישב המלך על כסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו, יתר על הספר שהניחו לו אבותיו […] אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל והשני לא יזוז מלפניו אלא בעת שיכנס לבית הכסא או לבית המרחץ או למקום שאין ראוי לקריאה יוצא למלחמה והוא עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא עמו מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו:
איסורים נחרצים באים לסכל באִיבָּהּ את היהירות והגסות הרובצים לפתחו של המלך ומאיימים לזנק עליו ולבולעו:
ג/ב. לא ירבה לו נשים …
ג/ג. ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים אסור ואם הוסיף לוקה:
ג/ד. ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה’ ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו שנאמר ולא ירבה לו ואם הרבה לוקה:
ג/ה. המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר אל למלכים שתו יין אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו:
ג/ו. וכן לא יהיה שטוף בנשים אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים שנאמר לא תתן לנשים חילך על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר כל ימי חייו:
בנוסף לכך שלכתחילה, המלך אינו מעל החוק!
ג/ז. כבר ביארנו שמלכי בית דוד דנין אותן ומעידין עליהן אבל מלכי ישראל גזרו חכמים שלא ידון ולא דנין אותו ולא מעיד ולא מעידין עליו מפני שלבן גס בהן ויבא מן הדבר תקלה והפסד על הדת:
אמנם, המלך הוא מלך…
ג/ח. כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו […] שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו כשמעי בן גרא […] ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל:
אבל, בכפוף לתורה
ג/ט. המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות אפילו במצוה קלה הרי זה פטור דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו:
וכבר מינויו, מבליט את מגבלותיו כמלך. מתמנה על ידי נביא על פי ד’ ובהסכמת סנהדרין והעם (שיכול להדיחו)
א/ג. אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו: (פרק א)
[1] תודתי נתונה לחברי ‘ישיבת ההסדר הכפר הירוק’ שבזכות לימודנו המשותף בספר שמואל, הגיעו הדברים לכלל גיבוש וכתיבה.
[2] מקור המושג הוא יוסף בן מתתיהו המאפיין בו את המשטר המקראי ב’נגד אפיון’ (מהד’ אריה כשר, נט): ‘יש [מחוקקים] אשר מסרו את הנהלת מדינותיהם בידי מלכים, ויש אשר מסרוה לשלטון המעטים (אוליגרכיה) ואחרים בידי המוני העם. אולם מחוקקנו… עשה את המשטר לתיאוקרטיה [ממשלת א-לוהים], אם אפשר לאנוס כך את המילה, כי רק בידי א-לוהים מסורים השררה והכוח”.
[3] עומד על כך, פרופסור שלום רוזנברג: ‘תיאוקרטיה’ איננה שלטון כוהנים, ואף אינה מנבאת מעין שלטון רבנים. קבלת עול ‘מלכות שמים’ משמעותו שכל אדם יעשה את המוטל עליו ללא היזקקות לכפייה, במעין אנרכיזם אידיאלי. אך האידיאל כשל. האנרכיה הברוכה שבעשייה הספונטאנית של הישר והטוב נזדהמה בשרירות הלב. מכאן ההכרח להיזקק לכפייה ולאלימות כדי להבטיח שהחברה תפעל כראוי ותשרוד, דבר שהודגם על ידי שאול כאשר הוכרח להזעיק את העם למלחמה בבני עמון (שמואל א יא, ז) “וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל”, תוך הכרזה: “אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ”. יחד עם זאת, לשאלה: מה הוא המשטר הפוליטי שמלכתחילה, אליבא דה”יהדות”?’ הוא עונה: אין בעיני ספק שהיא האנרכיה, במובן החיובי והאוטופי של המונח. פירושה לא ביזוי המסגרת המדינית, אלא כמיהה לויתור על מסגרת הכפייה השלטונית, וקנאה לחברה האידיאלית “אשר אין לה קצין”. זו היא אנרכיה שבבסיסה עומדת האמונה במלכות אלוקים, החזון הבראשיתי והאוטופי של האומה. האנרכיה של חברה שמספיקה לה האמונה באלוקים ואינה צריכה את כפיית השלטון, הוא הפתרון מלכתחילה. כל פתרון אחר הוא כבר התחשבות עם מציאות נוקשה. גם המלכות בימים עברו, גם הדמוקרטיה היום, הם ‘בדיעבד’, הפתרון האפשרי, הטוב ביותר מבחינה ערכית במצב נתון. ויהי רצון שלא נזדקק בגין צוק העיתים לפתרון גרוע יותר.
[4] לכך הוקדש ספרו של אמנון שפירא, ‘אנרכיזם יהודי דתי’. וכך הוא כותב במבוא: ‘”חיבור זה הוא ניסיון להבין… את הלוז התיאולוגי של ‘אנרכיזם’ יהודי דתי, שחמישה אישים שונים אלה )פרופ’ שלום רוזנברג, הראי”ה קוק, הרי”ד סולובייצ’יק, הרב י’ עמיטל ופרופ’ גרשם שלום( התייחסו אליו באופן חיובי…; זה גם ניסיון לחשוף את הפנים האחרות של דת ישראל; דת, שקיבעה את האידיאה של שיוויון האדם, כבודו וחירותו…; דת, שהעמידה את ערכי המוסר והצדק מעל השליט עתיר הכוח, ומעל השלטון המדיני של מדינת היהודים. וכבר למדנו מחכמים, שהכוח, גם הפוליטי, גם הדתי – משחית”.
[5] לשאלה: מה הוא המשטר הפוליטי שמלכתחילה, אליבא דה”יהדות”?’ עונה פרופסור שלום רוזנברג: אין בעיני ספק שהיא האנרכיה, במובן החיובי והאוטופי של המונח. פירושה לא ביזוי המסגרת המדינית, אלא כמיהה לויתור על מסגרת הכפייה השלטונית, וקנאה לחברה האידיאלית “אשר אין לה קצין”. זו היא אנרכיה שבבסיסה עומדת האמונה במלכות אלוקים, החזון הבראשיתי והאוטופי של האומה. האנרכיה של חברה שמספיקה לה האמונה באלוקים ואינה צריכה את כפיית השלטון, הוא הפתרון מלכתחילה. כל פתרון אחר הוא כבר התחשבות עם מציאות נוקשה. גם המלכות בימים עברו, גם הדמוקרטיה היום, הם ‘בדיעבד’, הפתרון האפשרי, הטוב ביותר מבחינה ערכית במצב נתון. ויהי רצון שלא נזדקק בגין צוק העיתים לפתרון גרוע יותר.
[6] (יד) כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: (טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: (טז) רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהֹוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: (יז) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד: (יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: (יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם: (כ) לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל: (דברים יז)
[7] היכלות רבתי פרק יח אות כד ופרק כד אות ד
[8] דניאל פרק ד כד: לָהֵ֣ן מַלְכָּ֗א מִלְכִּי֙ יִשְׁפַּ֣ר עליך עֲלָ֔ךְ וחטיך וַחֲטָאָךְ֙ בְּצִדְקָ֣ה פְרֻ֔ק וַעֲוָיָתָ֖ךְ בְּמִחַ֣ן עֲנָ֑יִן הֵ֛ן תֶּהֱוֵ֥א אַרְכָ֖ה לִשְׁלֵוְתָֽךְ: רש”י: להן מלכא – באמת אתה מלך שמע לעצתי: מלכי – עצתי כמו איעצך אמלכינך: ישפר עלך – עצתי תיטב בעיניך לשמוע מילי: וחטאך בצדקה פרוק – וחטאתך בצדקה פרוק מעל צוארך: ועויתך במחן ענין – ועונותיך פרוק בחנינת עניים: הן תהוה ארכא לשלותך – אולי תהא שהות לשלומך שלא תמהר הרעה לבא.
הרב חיים, בסוף ספר שופטים מופיעים שני ביטויים, בימים ההם אין מלך בישראל, ובימים האלו אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה. הראשון הוא שלילי, השני הוא חיובי. אפשר להוכיח את זה מן הכתובים.
נראה לי שזה מוכיח את טענתך
.