קיצור תולדות התשובה
פתיחה
ה’מסמך’ הזה צמח מתוך ראשי פרקים שרשמתי באופן די ספונטני לקראת שיעור מבוא על התשובה. זה ‘נייר עבודה’ וטיוטה ראשונית ובכל זאת דומני שיש בו סיפור מסגרת בסיסי שאפשר למלא ולשכלל. המוטיבציה שלי לפרסמו היא תקוותי שיהיו מי שיתייחסו אליו – יוסיפו או יחסירו, ירחיבו ויעמיקו, ידייקו ויחדדו אותו.
לשוב
לכל רעיון וערך יש היסטוריה שמשמעותה שינויים בתוכן, במשמעות ובתפיסת המקום המקוריים. ננסה לעקוב אחרי רעיון התשובה במסורת שלנו. המובן הראשוני המילולי של ‘תשובה’ (שבמקרא מופיע רק כפועל, וחז”ל הם שחידשו אותו כמושג), היא מלשון ‘לשוב’ – לחזור. לשוב מ’ ל’. התשובה היא תנועה לשם שינוי השינוי – חזרה, מן הסתם ‘לטובה’. התשובה היא תנועה בעש”נ – בעולם (מקום) בשנה (זמן) ובנפש ובכל מערכות היחסים שביניהם. התשובה מניחה שהחיות האנושית, כוללת את החופש לחשוב ולבחור, ואת היכולת להכריע ולעשות. החופש והיכולת של האדם לשנות את אורח חייו ואף, את אישיותו.
בהקשר הדתי התשובה היא השיבה מן הריחוק מד’ אל הקרבה אליו. גם אם מעולם לא היינו קרובים אליו, זו בכל זאת ‘שיבה’ אל הראוי והרצוי. האדם המוסרי מבקש לשוב מהדרך הרעה לדרך הטובה. האדם המאמין מבקש לשוב מדרך החטא לדרך התורה והמצוות. העם מבקש לשוב מן הגלות הביתה. לשוב מן הניכור והפירוד אל הייחד והאינטימיות, מהפרת הברית לחידושה. המוטיבציה לשיבה היא מגוונת – ייסורים, יראה, או אהבה. התשובה הדתית מתעצבת כנגזרת ישירה של התיאולוגיה, השפה והדימויים של כל תקופה וכל הוגה.
התשובה בדתות ובתרבויות הקדומות
בתפיסת העולם העתיקה אין חופש, אף לא לאלים ובוודאי לא לבני אדם. הכל משועבדים לגורל (שרירותי) קבוע מראש. אין אלא פטליזם ודטרמיניזם. ה’טרגדיה היוונית’ היא הביטוי המובהק לכך. אין שחר לרצון של האדם להשתחרר מגורלו הכפוי עליו. כל שיעשה כדי לברוח ממנו, ישחק לידיו. אין ולא יכולה להיות תשובה.
התשובה במקרא
התשובה היא חידוש של המקרא המתאפשר מתוך החידוש התיאולוגי – אל חופשי, האנתרופולוגי – אדם חופשי ובעיקר במערכת היחסים שבין האל לעם כולו. זו מערכת יחסים דיאלוגית המושתת על הברית ביניהם, על הנאמנות ההדדית שלהם. משמעותה של הברית, היא הנאמנות של האדם לרצון האל, ושל האל לגמול לאדם הנאמן. משמעותו של החופש היא האפשרות של החטא, של הפרת הברית על ידי האדם. הוא גורר אחריו תגובה אלוקית של ‘עונש’. התשובה היא שיבה אל הברית. התוצאה של התשובה היא ביטול, או סיום, או מיתוק העונש, כפרה וגאולה. התשובה היא המפתח לגאולה, לשיבה מהגלות, לתקומה מהחורבן. תשובת עם ישראל אל ד’ מביאה לתשובת ד’ אל עם ישראל. הדימויים העיקריים של מערכת יחסים זו הם: בורא ונברא / מלך ונתיניו / אב ובניו / הדוד ורעייתו. התשובה מופיעה ב’תורה’ בפרשית התשובה בספר דברים. הנביאים הם העוסקים באופן רחב ומפותח בתשובה. זו שליחותם. ‘אילולא חטאו ישראל לא ניתנו להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע’. הנבואה מסתיימת בקריאה: ‘זכרו תורת משה עבדי’. נבואות התוכחה מבקשות לעורר לתשובה את העם ומגזריו השונים, נבואות הפורענות, מבקשות לאיים על סרבני התשובה. נבואות הגאולה באות לנחם, לעודד, להבטיח שהתשובה בוא תבוא ובעקבותיה הגאולה (ואפשר שאף ללא תלות בתשובה). ישראל ישובו אל ד’, וד’ ישוב אליהם וישיב את שבות עמו – שובו אלי ואשובה אליכם. הדימוי העיקרי של מערכת היחסים בין ע”י לקב”ה בנבואה הוא של איש ואישה. החטא הוא הפרת הברית ביניהם והתשובה מבקשת את שיקומה ומחוללת את חידושה. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְדֹוָד: (הושע ב כא – כב)
המעבר מעידן המקרא לעידן החכמה
עידן המקרא הוא עידן הנבואה, התורה שבכתב, הנס. מרכזו הוא בית המקדש. הוא מסתיים עם חורבן בית ראשון. תקופת הבית השני ובעיקר לאחר חורבנו, היא עידן חדש. עידן החכמה, התורה שבע”פ, הטבע. מרכזו הוא בית המדרש ובית הכנסת. עבודת ד’ בלימוד תורה, תפלה. ריבוי מצוות וגמילות חסדים מחליפה את עבודת הקורבנות. בניסוח חריף – המעבר מבית ראשון לשני, הוא מעבר מהתגלות להסתר, מעולם מקודש לעולם מחולן.
מראשית בית שני, התורה עוברת טרנספורמציה מ’מאקרו’ (עם ואנושות) ל’מיקרו’ (יחיד וקהילה), מכללים לפרטים, מרוח גדולה למעשים מרובים. כל זה הוא הכנה לחורבן ולגלות, למציאות שאין בה נבואה ולא מקדש ועם ישראל חדל להתקיים כעם. מערכת היחסים המקראית בין ד’ לעם ישראל מותמרת בדתיות האישית. הנמען המקורי של התורה – עם ישראל, מוחלף ביחיד, בבית ובקהילה לכל היותר.
התשובה בחז”ל
התשובה היא חלק של הפרויקט הכללי הנ”ל. חז”ל הם הטובעים את המושג ‘תשובה’. שבמקרא הופיע רק כפועל. כמתחייב מהמצב החדש, התשובה היא בעיקר תשובת היחיד. הם מגדילים עשות ומציבים את התשובה כיסוד / מרכז / פסגת עבודת ד’, ומעצימים את כוחה (‘תדע לך כוחה של תשובה’, ‘גדולה תשובה’) ואת מעלת בעל התשובה (יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת… לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי) באופן הגובל ב’פרובוקציה’. ‘התשובה קדמה לעולם’. ‘במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים’. ‘גדולה תשובה (מאהבה) שזדונות הופכות לזכויות’ ועוד ועוד כיו”ב.
סיפורי התשובה של חז”ל הם דרמטיים, ורדיקליים, התשובה ‘המועדפת’ עליהם היא מהפכה פתאומית מקצה לקצה ולא תהליך הדרגתי. אפשר שהסיבה לכך היא שעבודת ד’ שהייתה בבית ראשון באחריות הכוהנים הינה עתה מוטלת על כתפי כל יחיד. זהו עומס ואחריות ‘בלתי אפשריים’. האדם ה’סביר’, אינו יכול לעמוד בריבוי המצוות, הברכות והתפילות. הלא ‘אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא’. אי אפשר לעמוד במידת הדין, אך גם אין לנהוג במידת החסד. התשובה היא מידת הרחמים – טוב וישר ד’ על כן יורה חטאים בדרך התשובה. התשובה נותנת (בעולם הזה ולא בעולם הבא
חז”ל הדגישו ב’תשובה’ (בעקבות הנביאים אך בהתאמה למציאות שלאחר החורבן) את תיקון מערכת היחסים שבין אדם לחברו ולקהילתו. הכלל הגדול בתורה הוא ‘ואהבת לרעך כמוך’. על הקינה: ‘אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל’, התשובה היא: ‘יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח’. אפילו יום הכיפורים אינו מכפר עד שירצה את חברו.
חז”ל אף קובעים בתפילה היומית את ברכת התשובה ובכך הופכים אותה לחלק אינהרנטי של עבודת ד’ ולא רק לאמצעי שבדיעבד. הברכה היא תמצית של התשובה. לשון הרבים שלה מחברת אותה אל התשובה המקראית. הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ / וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ / וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ / בָּרוּךְ אַתָּה ה’ הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה.
המעבר מחז”ל אל הראשונים
תקופת חז”ל מתחילה עם הקמת בית שני כוללת את התנאים (משנה) והאמוראים (גמרא). היא מסתיימת עם חתימת התלמוד הבבלי בסוף המאה החמישית. אחריה עולים על בימת בית המדרש (שהוא ה’ארץ’ וה’בית’ בגלות), הסבוראים והגאונים הפועלים בבבל. תקופת הגאונים מסתיימת במאה העשירית (רס”ג). אז מתחילה ע”פ ההיסטוריוגרפיה הישראלית, תקופת ה’ראשונים’ המקבילה ל’ימי הביניים’ בהיסטוריוגרפיה הכללית. עם ישראל עדיין בגלות. השינוי הפנימי במצבו שהמרכזים התורניים בבבל ובא”י שהנהיגו את עם ישראל שבכל התפוצות, חרבו. השינוי החיצוני הוא הכרח העמידה במלחמת תרבות הנכפית עליו ומסכנת אותו, מבית (קראים) ומחוץ (פילוסופיה, אסלאם, נצרות).
הפרויקט של הראשונים הוא המשך ההישרדות של עם ישראל בזהותו המיוחדת, בפרק חדש של פיזור ללא מרכז ואל מול אתגרים דתיים. ההכרח הזה מוליד יצירה ענקית בכל מקצועות התורה – פרשנות מקרא, פרשנות לחז”ל, סיסטמטיזציה של ההלכה, הגות פילוסופית רציונלית והגות קבלית מיסטית.
התשובה בראשונים הפילוסופים
מערכת היחסים היא עדיין בין היחיד לאלוקיו. החטא הוא החטא האישי, הכללי והנקודתי. החידוש של הראשונים הוא ארגון של תהליך (!) התשובה כתהליך נפשי מילולי ומעשי באופן מסודר, שלב אחר שלב. התוצר המובהק של כך הוא ‘הלכות תשובה’ של הרמב”ם. שלבי תהליך התשובה מתחדשים על ידי הרס”ג שאחריו אמנם מוסיפים ומחסירים מהם, מקדימים ומארחים ביניהם, אך התבנית היסודית נשארת: הכרה בחטא / חרטה / עזיבה / קבלה להבא / בקשת סליחה.
התשובה בקבלת ראשונים
מערכת היחסים היא עדיין בין היחיד לאלוקיו. החטא הוא החטא האישי, הכללי והנקודתי. אבל הוא מקבל משמעות חדשה. החטא פוגם בעולמות העליונים, מפריד בין הספירות ואף בינן למאציל. בכך הוא גם מעצים את כח הרע המטאפיזי (ס”א). התוצאה היא הפסק שפיעת הברכה אלוקית לעולם. התשובה היא היחוד של הספירות שהופרדו, אלו באלו וכולן במאציל ופתיחה מחדש של מקורות השפע והברכה לעולם. עבודת התשובה נעשית בכוונות הקבליות המיוחדות בלימוד התורה וקיום המצוות. בעיקר בכוונת הברכות והתפילות, אך גם בעבודה קבלית מיוחדת של ‘יחודים’ וכיו”ב.
תקופת האחרונים
מתחילה בגירוש ספרד ונמשכת עד ראשית ימי שיבת ציון. את הבאים לאחריה נוהגים לכנות ‘אחרוני אחרונים’ או ‘הוגים בני זמננו’. גיבוריה הראשיים הם מהר”ל, רבי יוסף קארו, הרמ”ק, האר”י, הרמח”ל, הבעש”ט, הגר”א, רבי ישראל מסלנט והחפץ חיים. זו תקופה המקבילה לעת החדשה ולתקופה המודרנית על שלל המהפכות והתהליכים הדרמטיים שהתחוללו בכל תחומי החיים האנושיים – פילוסופיה, פוליטיקה, מדע וטכנולוגיה, כלכלה, אידיאולוגיה וכיו”ב. ברור שבאופן כזה או אחר היצירה התורנית של האחרונים משוחחת, מתכתבת עם חידושי התקופה שהדרמטי שביניהם כמובן הוא תהליך החילון המסיבי בעולם המערבי הנוצרי.
תשובה במהר”ל
המהר”ל הוא מאסף לראשונים וחלוץ לאחרונים. משנתו כוללת פילוסופיה וקבלה, אך יונקת ישירות מהמקרא ובעיקר מחז”ל ואף מטרימה את החסידות. גם בנושא התשובה, משנתו היא הכללה של כל מה שקדם אליו ופתיחת שערים לרעיונות שישתכללו לאחריו. עיקר חידושו הוא שהתשובה היא השיבה הרדיקלית אל ד’. ההתבטלות המוחלטת אל ד’ כקורבן עולה כליל לד’. אל פסגת התשובה הזו מגיע האדם ע”י היחלצות מכל הגבולים והשתחררות מכל ההגדרות. בכך הוא זוכה לענווה, ל’פשיטות’, להוויה של ‘כלי שבור’. בכך הוא מתחבר אל ‘כסא הכבוד’, אל המקור והשורש האלוקי של הנשמה. התשובה השלמה אפשרית רק ביום המיתה, בכוונת ‘אהבת השיבה’ של רבי עקיבא. חידוש דרמטי נוסף של המהר”ל הוא שאין התשובה אמצעי לתקן את החטא אלא החטא הוא אמצעי לחולל את התשובה.
התשובה בקבלת האר”י
התשובה באר”י נגזרת מה’תיאולוגיה’ המיוחדת שלו שעיקרה הוא הצמצום – ההאצלה – שבירת הכלים – התיקון. התשובה היא עבודת התיקון של כל העולמות המביאה גם לגאולת העולם ההיסטורי. עיקרה של התשובה היא עבודת העלאת ניצוצות הקדושה משברי הכלים – הקליפות אל האצילות. עבודה זו נעשית בכוונות העמוקות, הרבות והסבוכות הנגזרות מהתיאולוגיה של האר”י, בעבודת התורה והמצוות, הברכות והתפילות, ואף במרחב הרשות.
התשובה בחסידות
החסידות יונקת מהקבלה. חידושה הוא ב’פסיכולוגיזציה של המיסטיקה’ כדברי ג. שלום או בניסוחו המשדרג של הרב שג”ר ב’מיסטיפיקציה של הפסיכולוגיה’. כל העולמות, הספירות, הפרצופים של המקובלים הם המבנה הפנימי של הנפש (ואף הגוף) של כל אדם וכל התהליכים החיוביים והשליליים המתרחשים בהם, מתרחשים גם בו. לתשובה בחסידות פנים רבות המשקפים את פניה הרבים. מכל מקום מוטיב מרכזי של התשובה החסידית הוא השיבה התודעתית אל ספירות הקדושה של הנפש ואל שורש שורשה האלוקי, במגמת ביטול מוחלט. אל הנשמה האלוקית. אחד החידושים החשובים של התשובה בחסידות הוא שהיא אינה כרוכה בדווקא בחטא מסוים.
שיבת ציון
זו התקופה המתחילה בעליה הראשונה מתבססת בעליה השנייה, מגיעה לשיאה בהקמת מדינת ישראל ונמשכת עד היום. עם ישראל שב לחיות חיי עם בארצו עם כל המשמעויות הנגזרות מכך. הראי”ה קוק הוא שזכה והשכיל לזהות תהליך זה כהתגשמות חזון הנבואה ולקרוא להתחדשות רוחנית ותורנית שתהלום את השיבה מהגלות אל הגאולה.
התשובה ברב קוק
תורת הראי”ה קוק יונקת ישירות מכל התורה כולה שקדמה לו וכוללת את כל השיטות שקדמו לו. בנוסך לכך היא ניזונית מהמפגש עם המפעל הציוני והבנתו כהתקיימות חזון הגאולה של הנביאים. מתוך כל הנ”ל הוא קורא ליצירה והתחדשות של ‘תורת א”י’ ואף מחל המלאכה. משנת התשובה שלו, אותה ראה כלב משנתו, מרוכזת ב’אורות התשובה’. היא כמובן מודעת לכלל משניות התשובה שקדמו לה ומבוססת עליהם, אך כפי שהוא אומר ברורות ב’אגרת התשובה’, עיקר החידוש שבה הוא שהיא ‘תשובת א”י’ לא רק בזיהוי של שיבת ציון כתשובה, אלא גם באורחות התשובה ונתיבותיה.
תמציתה: תנועה מטאפיזית קוסמית אנושית שכללה הוא שיבה מ’עולמיות’ ל’אלוהיות’ העוברת דרך ההשתלמות המתקנת עולם במלכות ש-די. באדם היא מופיעה ב’רצוא ושוב ורצוא’ – ‘רצוא’ של התחברות אל שורש החיים וההוויה ‘ושוב’ של תיקון והשתלמות כוללת כל בעש”נ. לשון אחרת – טהרה – התחברות לשורשי ההויה והחיים על מנת קדושה – להצמיח משם את עץ החיים במלוא תפארתו. ביטול, על מנת התכללות.
מעיקריה: 1. תשובה מטאפיזית – מרגע בריאתה משתלמת ההוויה ושבה אל מקורה. התשובה היא ‘חוק העילוי’ של ההוויה כולה (תשובה קדמה לעולם. היא חסד המתגלה בחירות הנכללת בחסד. היא תכלית ולא אמצעי). 2. תשובה אנושית – האדם – האנושות, העם, היחיד, לוקחים חלק מרכזי בתנועה זו. 3. התשובה האנושית היא של ‘רצוא ושוב’ – שיבה לעומק עצמיותו, התחברות לשורשו והצמחת עץ החיים ישירות ממנו (תיקון החטאים והמשברים). 4. התשובה כוללת הכל – גשמיות ורוחניות, גוף, נפש רוח. כל תיקון ושכלול אישי וכללי בכל מישור ומרחב. התשובה השלמה היא ‘בכל דרכיך’. בחול ולא רק בקודש 5. התשובה העליונה, השכלית, מאהבה, היא עיקר התשובה בדורנו (והיא כוללת את תשובת הצדיקים הגמורים). 6. התשובה מעצימה את האדם והעם, את החיות שלו, הטבעיות שלו, הנורמליות שלו, החופש שלו, היצירתיות שלו ואת כל כוחותיו. 7. השיבה של ע”י לא”י לחיי עם היא התשובה שהיא הגאולה.
תשובה בעידן פ”מ?
בעידן הפ”מ אין לאדם חופש, ואין אמת וטוב מוחלטים או עכ”פ אוניברסליים וממילא אין חטא ולא עוון. האם בעולם כזה יש משמעות לתשובה? לכאורה אין מקום אפילו למובן ה’מינימלי’ של תשובה – תנועה של שינוי ל’טובה’, של תיקון, של שכלול. אולי התשובה הפ”מ היא עצם התנועה, הדינמיות, התסיסה, היצירתיות, הריקוד וכו’ החפים מ’ארכה’ או ‘תלוס’ ובוודאי מליניאריות ופרוגרס. עצם החיים. ואולי כחוק מפגש שתי הנקודות הרחוקות ביותר על גבי המעגל נושק ה’ניהליזם’ של הפ”מ עם ‘קדושת הדומייה’…
חתימה – תשובה משולשת
בתקופות שונות, הודגשו צדדים שונים של התשובה. הדגש המסורתי הוא על התשובה לעילא לעילא – אל ד’. מהמהר”ל ואילך הודגשה התנועה פנימה, אל שורש הנשמה. באה הציונות החילונית והדגישה באופן מרדני את התנועה החוצה אל העולם, הארץ, העם והחברה, אל החול! בכך נשלמה הקדושה המשולשת של התשובה, היונקת מהתנועה היסודית של עבודת הקודש, העומדת על התורה (פנימה), העבודה (למעלה) וגמילות חסדים (החוצה). בא הראי”ה קוק והכליל. תנועת התשובה היא אל ד’. כדי לשוב אל ד’ על האדם לשוב אל עצמו, אל צלם אלוקים שבו. מתוך התשובה אל עצמו ואל ד’ יוצא האדם אל העולם להיטיבו. התשובה השלמה היא אם כן תנועה פנימה – למעלה – החוצה.
השאר תגובה