‘תורת ארץ ישראל’ – תכל’ס, מה זה? חלק א’

פתיחה

בעקבות פרסום המאמר ‘עשי לך ציונים’ [1] (וגם בעבר, בעקבות לימוד ושיחה), פנו אלי בטענה-שאלה המתבקשת: אתה שב וחוזר על ההבחנה בין תורת א”י לתורת חו”ל ועל כך שאנחנו חייבים לעבור מתורת חו”ל (שלטענתך, אותה אנו לומדים וחיים גם היום) לתורת א”י. אתה שב ומדגיש שמדובר על שתי פרדיגמות וממילא על שינוי פרדיגמטי שהוא שילוב של רנסנס ומהפכה דרמטיים. אתה טוען בלהט שזו בשורתו – חזונו – צוואתו של הראי”ה קוק אלינו. אתה מזכיר באותה נשימה עם תורת א”י את המושגים המעורפלים ‘התורה הגואלת’, ‘תורה חדשה’, ‘תורתו של משיח’. ומעל הכל, אתה שב ומבטיח בוודאות נחרצת, שבכך ורק בכך יבוא המזור לכל תחלואי עם ישראל כולו, ולא רק לחלקים ממנו, ולא זו בלבד, אלא, שרק בכך יצליח עם ישראל לפרוץ קדימה בכל התחומים ולא רק להמשיך ולשרוד. אם כך, תובעים ממני חברי, הסבר, למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על ‘תורת ארץ ישראל’? מהו ההבדל בינה לבין תורת חו”ל? חדל לדבר באופן מופשט ועל דרך השלילה ורֵד נא למישור הקונקרטי והפוזיטיבי.

אנסה להענות לאתגר במאמר בין שני חלקים. הראשון, ‘מחקרי’ והשני, תוכני.

בחלק א – אנסה להתחקות אחר מקור המושגים ‘תורת א”י’ ו’תורת חו”ל’. מי ‘המציא’ אותם, מתי ולמה? לאחר מכן, על בסיס ההבחנה בין שתי תורות א”י של העבר וביניהן, לזו של העתיד (הקרוב, אני מקוה), אעמוד על אופיין של ‘תור(ו)ת ארץ ישראל’ של העבר ושל תורת חו”ל[2][3].

בחלק ב – אנסה לענות על השאלה הרלוונטית והאקטואלית, מהי תורת ארץ ישראל של ‘מחר’ (‘ואם גם לא מחר, אז מחרתים’).

על מנת למנוע עוגמת נפש מהקורא (וממני, בעקבות כך) אקדים ואומר שאין לי תשובה שלמה ומלאה לשאלה. וזאת בעיקר מפני שתורת א”י העתידית, אינה זהה לזו של העבר, וממילא אינה ענין רק למציאה ושיחזור, אלא בעיקר לעיבוד, פיתוח ויצירה, בסוד החידוש שמתוך הרצף. יתר על כן כשאני מדבר על תורת א”י אני מדבר לא רק על הלימוד אלא גם על הקיום. כלומר, מדובר במהפכה תרבותית – פסיכולוגית – קוגניטיבית – קיומית, לא פחות מזה! מדובר בניגון חדש ואור חדש ושפה חדשה ודיספוזיציה אישית וחברתית חדשה ועוד ועוד… שהם ודאי מהדברים ‘שלא נדע עד שיהיו’.  על כן, אסתפק הפעם בהצגת מאפייניה היסודיים והמרכזיים של תורת א”י העתידית על פי כתבי הראי”ה קוק שכידוע הרבה לעסוק בה ולקרוא אותנו אליה. לא מיותר לומר שזו תהיה הצגה סלקטיבית ומגמתית, שתביא לידי ביטוי את האג’נדה שלי (אותה למדתי כמובן מהראי”ה קוק…).

מי המציא את ‘תורת ארץ ישראל’

להפתעתי התברר לי שיש תלמידי חכמים שטוענים ש’אין חיה כזאת’ ‘תורת א”י’ ויש הטוענים שזו אינה ‘חיה’ אלא ‘חרק’ זניח… לדעתם, אין שום משמעות בדיבור עליה, ואדרבא יש בכך נזק לא קטן, שהינו במקרה הטוב טעות, ובמקרה הרע הטעיה חורשת רעות. תורה יש רק אחת – התורה שניתנה לאבותינו במעמד הר סיני, ומהם, לנו, בשלשלת המסירה והקבלה הנאמנה. זו היא התורה שהיא לנו נחלה מאבותינו ואותה, בדיוק כפי שנמסרה לנו, אנו צריכם להמשיך ללמוד ולקיים. אם וכאשר תתחדש התורה, זה יקרה ממילא מתוך העיסוק המסורתי בה. זו תהיה עצת השם ולא פועל יוצא של מחשבות לב איש[4]. לא אתפלמס עם עמדה זו, שהינה  בעיני, עוד מופע מרהיב של נטית ההכחשה של כל מה ששבר, שובר או מאיים לשבור את הסדר הקיים. אביא מעט מהרבה מקורות בחז”ל על תורת א”י לעומת תורת חו”ל, שבהן מתאפיינות תורת א”י ותורת חו”ל, ומהן עולה גם היררכיה ברורה בינהן. והאמת תורה דרכה.

קוים לדמותה של תורת א”י ע”פ חז”ל

תורה שלמה ומלאה

אשר שם הזהב – אילו דברי תורה שנאמר: הנחמדים מזהב  ומפז רב (תהלים יט), וזהב הארץ ההיא טוב  – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל, שם הבדלח ואבן השהם – מקרא ומשנה ותלמוד [והלכות] ותוספת[א] ואגדה. (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת בראשית פרשה טז)

תורה של השראה

אמר ר’ יוסי בר חלפתא לר’ ישמעאל בריה: מבקש אתה לראות פני שכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה’ ועוזו  בקשו פניו תמיד. (מדרש תהלים (בובר) מזמור קה א)

תורה בְּבֵיתָה

עַד־לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל: (משלי פרק ח כו). ארץ – אלו שאר ארצות. וחוצות – אלו מדברות. תבל – זו ארץ ישראל. […] למה נקרא שמה תבל? על שם תבל(ין) שבתוכה. איזהו תבל שבתוכה? זו תורה , שנאמר: בגוים אין תורה (איכה ב ט), מכאן שהתורה(רק) בארץ ישראל. (ספרי דברים פרשת עקב פיסקא לז)

חיל פרס ומדי, [….] עשרה חלקים של גבורה בעולם תשעה ביהודה  ואחד בכל העולם, עשרה חלקים של יופי  בעולם תשעה בירושלים ואחד בכל העולם, עשרה חלקים של חכמה בעולם תשעה בארץ ישראל ואחד בכל העולם, עשרה חלקים של תורה בעולם תשעה בא”י ואחד בכל העולם… (אסתר רבה (וילנא) פרשה א יז)

תורת חיים טבעית

אמ’ ר’ זעירא אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה היא. הכיצד, אדם אומר לחבירו  זכי בי, איזדכי בי, זכי גרמך בי. ר’ חגי אמ’ סכי בי. איסתכל בי, סכי בי מה הוינא ואיסתכל בי מה אנא. (ויקרא רבה (מרגליות) פרשת בהר פרשה לד ז)

תורה נובעת ומתחדשת

באר מים חיים – זו תורה של ארץ ישראל (ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפח)

תורה חכמה

גמרא: […] כי סליק רבי זירא, קם בשיטתיה דרבי אילא, קם רבה בשיטתיה דרבי זירא. אמר רבי זירא, שמע מינה: אוירא דארץ ישראל מחכים.

רשב”ם: אמר ר’ זירא, שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים – שמשעליתי לא”י נתתי את לבי לצאת משיטתי הראשונה ולעמוד על אמיתת דברים (בבא בתרא קנ”ח ע”ב)

תורת חו”ל – תורה חשוכה ומסופקת

(איכה ג’) במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל.

רש”י: במחשכים הושיבני – שאין נוחין זה עם זה ותלמודם ספק בידם. (סנהדרין כ”ד ע”א)

יתרון תלמידי חכמים של א”י על פני תלמידי חכמים שבבבל

ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון – א”ר מיישא בר בריה דר’ יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה. אמר אביי: וחד מינייהו עדיף כתרי מינן. אמר רבא: וחד מינן כי סליק להתם – עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא, לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם, קרי לן, בבלאי טפשאי. (כתובות ע”ה ע”א)

 ת”ח של א”י – נעם ונינוחות. ת”ח של בבל – חובלים ומרורות.

אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב: וָאֶרְעֶה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח־לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת־הַצֹּאן: (זכריה יא ז). נועם – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. וַיֹּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ: (זכריה ד יד). יצהר – אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית , ושנים זיתים עליה – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמרורין זה לזה בהלכה כזית. (סנהדרין כ”ד ע”א)

מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין? – לפי שאינן בני מקומן. דאמרי אינשי: במתא – שמאי, בלא מתא – תותבאי.

רש”י: תותבאי – כבודי תלוי בשמלתי, שמלתו מתרגמינן תותביה (שמות כב) (שבת קמה/ב)

תלמוד ירושלמי[5]

רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה.

רש”י: גמרא דבבלאי – גמרא שלנו. דלא ניטרדיה – כשעלה לארץ ישראל ללמוד מפי רבי יוחנן, ואמוראין שבארץ ישראל, לא היו בני מחלוקת, ונוחין זה לזה כשמן, כדאמרינן בסנהדרין (כד, א), ומיישבין את הטעמים, בלא קושיות ופירוקין. (בבא מציעא פ”ה ע”א)

וזה מעט מהרבה בחז”ל. ויש גם בראשונים ואחרונים.

קצת נוסטלגיה – תורת ארץ ישראל הישנה’

כל המקורות הנ”ל מתייחסים ל’זמן’ שבו יש ‘שתי תורות’ בשני ‘מקומות’ – תורת א”י – בא”י ותורת חו”ל – בבבל. ה’זמן’ הוא זה שלאחר חורבן בית שני. כלומר, תורת א”י שעליה מדובר במקורות חז”ל אלו, היא גם התורה הנלמדת בא”י בזמן של חורבן וגלות. אף על פי כן, עולים מן המקורות (שרובם ככולם מהתלמוד הבבלי [!])  ההיבטים הרבים והמשמעותיים של היתרון של תורת א”י על פני תורת חו”ל, גם במצב החלקי והעגום הזה.

אם נצרף לסגולת המקום של א”י את ‘סגולת’ הזמן של גאולה במובנה האלמנטרי – עם ישראל חי בארצו, עצמאי ורבוני, ‘נקבל’ את תורת א”י השלמה. ‘זאת התורה’ שקיבל עם ישראל בסיני[6] על מנת להיות מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט ו) בארץ ישראל וממנה להאיר את האופק האנושי כולו עד שתתגשם ההבטחה לאברהם: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: (בראשית יב א – ג) ויתגשמו נבואות אחרית הימים האוניברסליות – וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהֹוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהֹוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהֹוָה מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה: (ישעיה ב, ב – ד)

תורת ארץ ישראל, אם כן, היא התורה המקורית שניתנה לעם ישראל (ולא ליחידים) במעמד הר סיני. תורה של התגלות ונבואה ולא רק של גילוי וחכמה. מבחינת קיומה – רק כשעם ישראל חי בארצו כעם עצמאי וריבוני, יכולה להתקיים התורה כולה על תרי”ג מצוותיה. כשעם ישראל נחרב וגולה לחו”ל, רק שליש מהן. כך בכמות, אך בעיקר באיכות, כמו שהתברר בדרשת הספרי על ‘עשי לך ציונים’. ובאופן החריף ביותר בדרשת חז”ל: ‘כיון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול תורה גדול מזה’. (חגיגה ה/ב). בקיצור – ‘סתם’ תורה, היא תורת א”י. תורת עם ישראל החי כעם בארצו, התורה הביתית שלנו. התורה האחת שלנו.

הערך של המפגש עם תורת א”י ‘הישנה’, אינו רק של נוסטלגיה, אלא של הבנת סיפור המסגרת, הנחות היסוד, העקרונות והתכליות שלה, שהם משותפים לזו של תורת א”י ‘החדשה’. איך נפגשים עם תורת ‘א”י הישנה’? מכיוון שזו בעיקר תורת הבית הראשון, האופן המתבקש, גם אם אינו כה פשוט, הוא להתוודע אליה הוא לימוד התנ”ך, עד כמה שאפשר להבין באמת נבואה בחכמה. לא פלא שהציונים (כבן גוריון) ראו בתנ”ך את ספר הספרים שלהם… לא פלא שלמוד התנ”ך נעדר מבתי המדרשות בגלות. אין להתפלא ויש לשמוח על העדנה שיש היום ללימוד התנ”ך, בבית המדרש הארץ ישראלי.

תורת ארץ ישראל של בית שני ולאחר חורבנו

תורת א”י במלוא מובן המילה (מקום וזמן), היא התורה המקורית של עם ישראל בארצו (כפי שהתקיימה, גם לא בשלמות בבית ראשון ותחילת בנית שני). תורת חו”ל המובהקת היא תורת עם ישראל שבגלות (מקום) לאחר החורבן (זמן). תהליך ההתפצלות של התורה האחת לשתי תורות, החל בבית שני, כנראה, כבר בראשיתו, והתעצם לקראת החורבן ולאחריו, עם התבססות המצב המפוצל של עם ישראל ושל התורה, בארץ ובחו”ל (בעיקר בבבל, שעל כן נקראת תורת חו”ל, תורת בבל). אז התחדדו המושגים ‘תורת א”י’ ו’תורת חו”ל’ (וההיררכיה הברורה ביניהם), כפי שראינו במקורות מחז”ל. הביטוי התורני המובהק של חלוקה זו, הינה העובדה שעל גבי המשנה הארץ ישראלית נוצרו שני התלמודים, תלמודה של בבל ותלמודה של א”י, בשני מרחבי המחיה ומרכזי התורה של עם ישראל.

כיוון שתורה זו נוצרה כאמור בבית שני ולאחר חורבנו בא”י, ‘קבלנו’ קטגורית בינים של תורה – ‘תורה בא”י’ בזמן החורבן והגלות, שגם היא נתפסה כמובחנת מ’תורת חו”ל’. מבחינת ה’זמן’ זו תורה של גלות ולכן תורת חו”ל, אך מבחינת ה’מקום’ זו תורת א”י. על פי חז”ל, שרידים מאיכותה המקורית של תורת א”י המקורית המשיכו להתקיים בבית המדרש הארץ ישראלי גם לאחר החורבן והיציאה לגלות. אם כן, תורת א”י היא תורת הגאולה, הן מבחינת הזמן והן מבחינת המקום ותורת חו”ל היא תורת הגלות, מבחינת הזמן והמקום.

סיכום עד כאן וקריאת כיוון מכאן

בראשית היתה תורת א”י המקורית שנתנה בסיני והתקיימה בבית ראשון. בבית שני ‘נהרתה” תורת חו”ל שנולדה עם החורבן והלכה והתפתחה במשך הגלות ובמחוזותיה הרבים. גם אז, בעיקר עד חתימת התלמוד הירושלמי, התקיימו ופעלו בא”י בתי מדרש שהתורה שלהן היתה תורת א”י למחצה (מקום ולא זמן) וגם כך נתפשה כעדיפה על תורת בבל.

גם היום יש לתורה שני מרכזים, בחו”ל ובארץ. התורה שבחו”ל היא תורת חו”ל ‘למחצה’ – מבחינת המקום אך לא מבחינת הזמן… ומה עם התורה הנלמדת נוצרת ומתקיימת בא”י? בגדול ובנגלה, היא לגמרי תורת חו”ל לכל דבר וענין. בקטן ובנסתר, הולכת ומתרחשת תנועה של שיבה לתורת א”י שאליה קרא הראי”ה קוק. שיבה זו מתרחשת בכמה בתי מדרש באופן מודע ומכוון ופה ושם באופן אינטואיטיבי. מאמר זה מבקש לתרום לתהליך המבורך הזה.

המשך בחלק ב’

[1]  ראה המאמר בבלוג שלי ‘משיח של זהות לזהות של שיח’ ועוד פה ושם

[2]  בכל השלב הזה, אתבסס בהכרת תודה על חיבוריהם של הרב יובל שרלו. הרב יהושע ויצמן והרב אהרל’ה הראל, שהיו לנגד עיני.

[3]  לא אתייחס המאמר זה להבחנות בין תורת א”י, תורה גואלת, תורה חדשה, תורתו של משיח, זיהרא דאדם עילאה, העולם הכא, עולם התחיה, ‘מצוות בטלות לע”ל’ ועוד. כל אלה הם שלבים בתהליך שראשיתו, היא העומדת על הפרק – השיבה לתורת א”י.

[4]על הדעות השונות בדבר תורת א”י אצל תלמידי חכמים בדורנו ראה הערך ‘תורת א”י’ בויקיפדיה

[5]  מתבקשת השאלה: מדוע הלכה כבבלי ולא כירושלמי – כבתראי / הרמב”ם והגר”א פוסקים כירושלמי

[6] אתייחס ברמז לשאלות מתבקשות (שבמובן מסוים השניה עונה על הראשונה): מדוע ניתנה התורה לע”י בסיני – בחו”ל ולא בא”י? 1. למה ניתנה תורה בחו”ל? כדי לומר ברורות שהנמען שלה היא כל אדם / האנושות כולה ועם ישראל הוא שליח הציבור / שהיא תשרוד גם חורבן וגלות . 2. מה עם המגמה האוניברסלית של התורה? כבר בסיני כל דיבור התחלק ל70 לשון / לקראת הכניסה לארץ ישראל, הואיל משה באר את התורה, שוב בשבעים לשון / יהושע הצטווה לכתוב על האבנים / הראי”ה – משיח יתרגם לשבעים לשון – המבשרות אומר רב.