אחד לוחם, אחד כועס ואחד מפייס

ארץ ישראל. כ300 שנה לאחר החורבן. דרשה אקטואלית של פרשת השבוע, מפי רב צעיר בשכונת מעון בבית הכנסת במעון, ‘שכונת מצוקה בטבריה תחתית’, ‘מציתה אש’ בלבבות וברחובות. לכאורה הוא ‘יורה לכל הכיוונים’, תוכחתו פונה אל כל חלקי הציבור, אך ברור שעיקר התוכחה מופנית אל המנהיג הנוכחי – רבי יהודה נשיאה. דרשה זו מציפה מתחים ישנים ועכורים בין הציבור הרחב לבין המנהיגות הפוליטית, ואולי אף מלהיטה את הרוחות ומוציאה את האנשים לכיכר העיר למחאה חברתית. השמועה מגיעה לאוזנ הנשיא. חמתו אף היא מתעוררת. הדרשן הצעיר בוחר להסתתר עד יעבור זעם. לעת ערב, כשהאויר המהביל של טבריה מצטנן מעט, ואיתו אולי גם האש שהתלבתה בנפשות, פוסעים במשעול בלב שדות שני תלמידי חכמים אפורי צדעיים, מהלכים במתינות בדרך העולה אל ציפורי, אל הנשיא, לפייסו.

והנה הסיפור, המסופר בתלמוד הירושלמי, בתרגום חופשי ועיבוד קל.

דרש רבי יוסי בבית הכנסת שבְמָעון שבטבריה: ‘שמעו זאת הכהנים’ – מדוע אינכם עוסקים בתורה כדבעי? הלא נתתי לכם כ”ד מתנות כהונה (כדי לפנות אתכם להתמסר ללמוד וללמד תורה)?! אמרו לו: אין נותנים לנו מאומה! ‘והקשיבו בית ישראל’ – מדוע אינכם נותנים לכהנים תלמידי החכמים את מתנות כהונה שציויתי אתכם בסיני?! אמרו לו: מה נעשה, המלך לוקח מאיתנו הכל (במיסוי הכבד שהטיל עלינו)! ‘ובית המלך האזינו כי לכם המשפט’ – אתם מנהיגי העם אחראים לקיום המשפט בכלל ומשפט הכהנים בפרט. כיוון שמעלתם בתפקידכם עתיד אני לדון אתכם ולאבד אתכם מן העולם! שמע רבי יהודה הנשיא וכעס. פחד יוסי, וברח. עלו רבי יוחנן וריש לקיש לפייס את רבי יהודה נשיאה. אמרו לו: תלמיד חכם ‘רציני’ הוא. אמר להם: האם יוכל לענות על כל מה שאשאל אותו? אמרו לו: בודאי. אמר להם: הביאוהו אלי. הביאוהו. אמר לו: מה פירוש הפסוק – ‘כי זנתה אמם’, וכי שרה אמינו זונה הייתה? אמר לו: כבת כן אמה, כאמה בתה, כדור כן הנשיא, כנשיא כן הדור, כמזבח כהניו, כגינה כן הגנן שלה. אמר לו: לא די שהקלת בכבודי פעם אחת שלא בפני, הוספת עתה ועשית זאת שלוש פעמים בפני?! הוסיף ושאלו: מה פירוש – ‘הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאִמה בִּתה’, וכי אמנו לאה זונה היית, שהרי כתוב: ותצא דינה? אמר לו: כן, לפי שכתוב ‘ותצא לאה לקראתו’, למדים ‘גזרה שוה’ יציאה מיציאה.

(ירושלמי, סנהדרין פרק ב הלכה ו)

יוסי מתגלה כאיש עשוי ללא חת, פיקח וחריף, היודע לדרוש כל פסוק המוטל אל פתחו, באופן המשרת את האג’נדה החברתית שלו. כוחה של דרשתו בפשטותה. הסתכל בבת ותדע מי אמהּ. ‘התפוח אינו נופל רחוק מן העץ. אם רצנוך להתוודע לגנן, הבט בגינתו, בפירות גינונו. התבונן בדור, ותדע את ‘מעלת’ נשיאו…

‘דֵזַ’ה וו’?

עבור רבי יוחנן וריש קיש, זו חווית ‘דֵזַ’ה וו’, המעוררת אותם לפעולה. מספר שנים לפני כן, היה זה ריש לקיש שהעלה את חמתו של הנשיא, וגם אז בשל דרשה שהיתה חריפה מידי לחיכו, וראה בה פגיעה בכבוד הנשיאות. ריש לקיש נאלץ לברוח ולהסתתר מ’יחידת החיסול’ ששלח אחריו רבי יהודה נשיאה (שהיה אז הרבה יותר ‘תקיף ונחרץ’), ורבי יוחנן היה זה שפישר בינהם בתבונה ובהומור. הנה הסיפור, המופיע בתחילת הפרק של הסיפור הקודם (אך המאוחר בזמן). ההקשר הוא  הדיון בהלכות המלך, בו עוסק הפרק.

ריש לקיש אמר: נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלושה… שמע רבי יהודה נשיאה, כעס ושלח לתופסו. הצליח ריש לקיש להתחמק ולהסתתר. משהגיע רבי יהודה נשיאה למחרת לבית המדרש, ראה את רבי יוחנן יושב דומם. שאלו: מדוע אינך אומר דברי תורה? החל רבי יוחנן ל’מחוא כפיים’ בכף יד אחת (קול היד האחת…). תמה רבי יהודה נשיאה: וכי ביד אחד מוחאים כפיים? הלא בשתיים! ענה לו רבי יוחנן: וכי ביחידות לומדים תורה אלא בחברותא… הבין (ואולי אף חייך) רבי יהודה נשיאה, ובמחווה אבירית, הציע לרבי יוחנן שילכו שניהם להשיב את ריש לקיש לבית המדרש. שלח רבי יוחנן שליח לריש לקיש להודיעו שהם באים לקראתו, ובקשו להכין למפגש דבר תורה ‘הולם’ (שיאזן את דבר התורה הקודם…). יצא ריש לקיש לקראתם, ומשראה אותם דרש: נוהגים אתם דוגמת הקב”ה! שכשבא לגאול את ישראל ממצרים, לא שלח לא שליח ולא מלאך אלא הוא בעצמו, דכתיב: ‘ועברתי בארץ מצרים’. אכן נופת צופים. אלא שרבי יהודה נשיאה אינו יכול להתאפק מלהעלות באוב את דבר התורה הקודם של ריש לקיש שהיצר והימר לו כל כך. והוא מקשה בהבעת עלבון על פניו: מה ראית לדרוש דרשה זו? משנוכח ריש לקיש שנכונותו של הנשיא להתפייס, אינה נובעת מתהליך של למידה ושינוי עמדה בסוגית החופש ‘האקדמי’ ו’זכות המחאה’ של תלמידי חכמים, הוא מטיח בו: מה? אתה באמת חושב שיִרְאָתי ממך תמנע אותי ללמוד וללמד את תורת ד’?!

(ירושלמי סנהדרין פרק ב הלכה א)

הפשרה הצליחה מעבר למצופה. רבי יהודה נשיאה הפך לתלמידם ושומע לקחם של רבי יוחנן וריש לקיש (ר”ה כ.; מנחות כט ב), ואף רואה בהם את יועצי הסתרים שלו ונמלך בהם בעניני ההנהגה (ירוש’ ע”ז פ”ב ה”ד; ירושלמי סנהדרין פרק ב הלכה ו; ע”ז ו:). ואכן, בסיפור שלנו הם משמשים כמגשרים בין המנהיגות התורנית – החברתית העממית הצעירה, לבין הנשיא. דבר זה בא לידי ביטוי גם בעימות עם יוסי מעונאה שמנוסתו היא סמלית למדי ואיש לא באמת רודפו. אדרבא הוא מוזמן אחר כבוד אל בית הנשיא לשאת שם את דבריו. והוא, כמיטב המסורת (של ריש לקיש) מנצל את ההזדמנות להמשיך ולמתוח את בקורתו החריפה על הנשיא.

מי כאן ‘ה’גיבור?

ארבע הנפשות הפועלות בסיפור, הן, רבי יוחנן, ריש לקיש, יוסי מעונאה ורבי יהודה נשיאה. השניים הראשונים מוכרים יותר. רבי יוחנן גדול אמוראי ארץ ישראל. ריש לקיש, תלמידו – חברו – גיסו ובר הפלוגתא המיתולוגי שלו, ריש לקיש. שניהם בודאי גיבורים. יוסי מעונאה הוא דמות אנונימית. הסיפור הזה בגירסאותיו השונות, הוא המופע היחידי שלו בספרות חז”ל. כנראה שהיה רב צעיר וחריף ופעיל חברתי מסור (עד שנקרא על שם מקומו) נלהב עשוי ללא חת. רבי יוחנן וריש לקשי ‘מפרגנים’ לו, וגם רבי יהודה נשיאה אינו יכול (ואולי אף אינו רוצה) להתעלם ממנו. מפתה לומר שהוא ‘ה’גיבור של הסיפור. מה יותר ‘רומנטי’ מפעיל חברתי צעיר עז ומסור? רבי יהודה נשיאה (השני) הוא נכד נכדו של רבי יהודה הנשיא. נצר ‘צנוע משהו’ (ב”ב קיא; ירוש’ ב”ב פרק ח) לשושלת משפחתית של ענקים, שהנשיאות מוטלת לפתחו בתקופה לא קלה שבה השלטון הרומאי מעיק ולוחץ, והעם היושב בציון, הסובל מתגרת ידם, נרגן וקרוב ליאוש. הוא מנסה ‘לשרוד’ בין הפטיש הרומאי לסדן היהודי, וזהו אתגר שבמידה רבה הוא ‘גדול עליו’. הלחץ הכפול זה כופה עליו תהליכי למידה והתבגרות המביאים אותו בהדרגה להתנהלות והנהגה הולכת וטובה. תקיפותו כמנהיג צעיר (בשני הספורים שלעיל; נדה נב)  מתחלפת בענוותנות (בר”ר עח יב; ב”ב ז.), ובסופו של דבר הוא מתמודד בכבוד עם המשימה הקשה שהונחה לפתחו. לדעתי הוא ‘ה’גיבור של הסיפורים, באשר הוא זה העושה דרך, עובר תהליך, מתגבר על כשלים המובנים באישיותו ועל מכשולים הפזורים בדרכו, ומחולל שינוי משמעותי באישיותו ובהתנהלותו.

תורה, חברה ופוליטיקה – אז והיום

סיפורים אלה מלוים ומעשירים את הדיון ההלכתי במעמדו והתנהלותו של המלך. הם מחדדים את הקושי המובנה במערכת היחסים בין המלך לתלמיד חכם, בין ההנהגה הפוליטית להנהגה הרוחנית. זהו כמובן המשך של דרמת מערכות היחסים הטעונות בין המלך לנביא, שהתלקחו והתפוצצו לא פעם. אחד מתפקידי התורה ותלמידי החכמים (שכאמור אפיין את נביאי ישראל), הוא להוביל את המאבק על צדק חברתי, לא לתת לכח, לרדיפת השררה ולחשבונות הפוליטיים הקטנוניים, להשתלט על המנהיגים, ולעמוד בחזית המחאה כנגד כל עוולה, ולהיות דובריה הראשיים אל מול השלטון, ואת כל זה לעשות באחריות, באומץ לב ובתבונה.

שני הסיפורים מדגימים זאת היטב, ומשניהם עולה כעין פתרון מערכתי לסוגית המתח בין ה’מלך’, המנהיג הפוליטי, לבין ה’נביא’, איש הרוח. ההתחלקות המודעת של תלמידי החכמים לשני מעגלים היא העשויה לתת מענה לאתגר זה. המעגל הראשון – תלמידי חכמים ‘צעירים’ החיים בקרב הקהילות ופועלים בבית הכנסת. אלה אמורים להיות קלי דיבור וחריפי לשון, ותפקידם הוא לתת ביטוי לרחשי הלב של הציבור. המעגל השני – תלמידי חכמים ‘זקנים’ היושבים בבית המדרש או בבית הדין. תפקידם הוא ‘להרבות שלום’, לגשר ולפייס בין העם למנהיג, ובעיקר להפוך את העימותים והמשברים לתהליכים של תיקון ושיפור של איכות החיים המוסרית של החברה כולה. תלמידי חכמים אלה הם ‘זקני העדה’ המסוגלים להתבונן בתמונה כולה ולשקול את כל המרכיבים במשוואה המסובכת ורבת הנעלמים הזו של חיי ציבור מדיניים. לא פחות מהאמפטיה שיש בליבם לרחשי לב של כל יחיד, יש בליבם כבוד ואהבה גדולם לאומה בכללותה, וחרדה עמוקה להמשך קיומה וצמיחתה.

דומני שחלוקה זו נושקת לחלוקה בין ‘אליטה רוחנית ראשית הנוטלת חלק בהנהגת העם’, לבין ‘אליטה משנית של הנהגה רוחנית (זהו המעגל של חבורת יוצרי ספר הזוהר), מעגל שני של הנהגה שיש להם (דווקא בשל משניותם) יותר חירות בהתנהלותם הלימודית והחברתית’ (משה אידל, קבלה היבטים חדשים, מובא אצל מלילה הלנר-אשד בספרה ‘ונהר יוצא מעדן’ עמ’ 35 – 36). אמנם, בעוד שעל פי חלוקה זו, שורר מתח מובנה ואף קונפליקט בין שני המעגלים, מהסיפורים שלנו עולה מתכונת של כבוד ואמון ושיתוף פעולה פורה ומועיל.

במידה וכך יהיה מצב הדברים בקרב אנשי הרוח, גובר הסיכוי שגם המנהיגות הפוליטית ‘תתבגר’ ותתעלה מעל שיקולי הפוליטיקה המפלגתית והסקטוריאלית הקטנה, ותתנהל על פי טובת הציבור על כל גווניו ויחידיו, והאומה בכללותה. ברמה האישית, המנהיג הישראלי אמור ללכת בעקבותיו של דוד המלך, אב הטיפוס של המנהיג המדיני של עם ישראל, שכלל באישיותו את העוז והענווה במילואם, ידע להודות בטעות (בלי אבל) ולחזור בתשובה.

כפרפראות לחכמה אוסיף שהמשמעות המקורית של המילה ‘מלך’ בלשון הקודש, הפוכה מההבנה השגורה. למלוך, אין פירושו, לשלוט ולהשתרר, לרדות ולצוות, אלא אדרבא, להימלך, להתייעץ (עם כל”ם [אותיות מל”כ] ובשביל כ-ו=ל-ם).

בימים (רגילים – טרופים) אלה, זקוקים אנחנו (כרגיל – באופן מיוחד) למשנה מדינית חכמה ולתורה לוחמת, למנהיגים פוליטיים בעלי שיעור קומה שטובת העם לנגד עיניהם, ולמנהיגים רוחניים בעלי חזון ואומץ, ובעיקר, לדיאלוג אמיתי בינהם. לטובת כולנו.