פרשת ויקרא תש”פ – רדוקציה של הדתי לאתי?
יבואו טהורים ויעסקו בטהורים
ספר בראשית, הוא כבר תמונה מרוחקת ומטושטשת, ספר שמות עוד לא הספיק להגיע וכבר חלף הלך לו. קול התור נשמע בארצנו עת הזמיר הגיע – ספר ויקרא קורא לנו לבוא בשעריו.
ידוע המנהג להתחיל את לימוד התורה של תינוקות של בית רבן מפרשת ‘ויקרא”. זהו מנהג עתיק המוזכר כבר בדברי חכמים:
אמר רבי יוסה: מפני מה מתחילין לתינוקות מ’תורת כהנים’ (=ספר ויקרא)? אם כן יתחילו להן מבראשית? אלא אמר הקדוש ברוך הוא: מה הקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים. (פסיקתא דרב כהנא, מנדלבוים, פיסקא ו – את קרבני לחמי).
מנהג זה מבטא גישה חינוכית תמוהה למדי. הרי הקורבנות ודיניהם הם ענין לא קל ללימוד גם למבוגרים. הם הלא בעיקר ‘תורת כהנים’ ולא ‘תורת ישראל’ כשהם נוהגים, והם הרי לא נוהגים מאז שחרב בית המקדש. כנראה שהטעם למנהג אינו לימודי או מעשי, אלא רוחני עמוק ואף רזי. בכל זאת אנסה להציע טעם ‘נגלה’ פשוט למנהג זה וממנו אמשיך למדרש כללי של עבודת הקורבנות.
ספר ויקרא, ‘תורת כהנים’, מתחיל בפרשת ויקרא בקורבנות נדבה (עולה, שהיא כליל לד’, ומנחה, שחלק ממנה נאכל ע”י הכוהנים). קורבנות נדבה, כשמם כן הם, קורבנות שאינם חובה. לא חייבת להיות להם סיבה ואפשר לומר שגם לא תכלית. קורבן נדבה הוא קורבן במובן הראשוני של ‘מנחה’ (offer), זוהי מחווה של אהבה, נתינה חופשית, מתנת חינם. קורבן הנדבה הוא פעולה אקספרסיבית, הוא ביטוי לחוויה קיומית אישית ממשית ומבע של רגש עז. האדם חש הכרח פנימי מענג להביע את שמחתו על עצם החיים ועל ברכתם, על המורדות והמעלות, על הצרות, על הישועות ועל הנחמות. לומר תודה לאלוקים! אומר התודה הוא הביטוי הפשוט והמובהק ביותר לאמונה באלוקים ולאהבתו, לשמחה בחיים ולהיונם הנחרץ. כל הקורבנות (והתפילות) בטלים לעתיד לבוא, מלמדים אותנו חכמים, חוץ מקורבן (ותפילת) תודה. לעד לא ינוס לחו של אומר האמונה – החיים, הראשוני, מודה אני לפניך מלך חי וקיים על שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.
יבואו טהורים מכל חטא, עוון ופשע, מכל עקמומיות, עורמה וציניות, ויטבלו במקווה האור של האמונה והאהבה, השמחה והחדווה, ויקדשו עצמם בדימויי הנתינה וההתמסרות על כל גווניהם. יהא השחרור מהאנוכיות האינסטינקטיבית, ‘גירסא דינקותא’ שלהם לטובה ולברכה להם ולכולנו. ‘אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן’.
מטרת החינוך – טוב וישר
למדנו הראי”ה קוק:
כנסת ישראל נתיחדה מכל האומות להרים ברמה את הדגל של החלטה זאת בעולם,
שהטוב והיושר של האדם היא התכלית היותר נשגבה שלו,
ושהקריאה בשם ד’ והשרשת ידיעה זו היא ההכשרה היותר בטוחה למגמה זו,
עד שהמגמה וההכשר הנם דבר אחד ולא יתפרדו.
וכאשר לתכלית השרשת הקריאה בשם ד’ בלב ונפש, ביחיד ובאומה בכללה,
דרוש תלמוד קבוע, משחר טל הילדות של האדם,
על כן לקח מקום בראש החינוך הישראלי תלמוד תורה,
ודווקא תלמוד תורה ולא ידיעות אחרות,
שאין מטרתן כ”א להכשיר את האדם למלחמת החיים, ולא לעשותו טוב וישר לפני ד’ ואדם.
(הראי”ה קוק, אגרת החינוך, אגרות ראיה א אגרת קע).
‘קודם’ טוב ורק ‘אחר כך’ ישר. חסד תחילה ורק אחר כך דין. ראשית, החמלה ורק בעקבותיה הצדק. אם כך, ראשית הלימוד צריכה להעביר את המסר – אהבה וחסד לפני הכל! האהבה מנביעה את החסד והוא מתגלה בשפיעה ובנתינה. בנתינה לאלוקים, בנתינה לאדם, בנתינה ליקום. הנתינה לא רק מביעה את האהבה ומנביעה את החסד אלא גם מעצימה אותם בתרגול ההתגברות על האינסטינקטיבי, ביציאה ממצרי האנוכיות ובפריצה אל מרחבי האנושיות – האלוקי, האתי, הדתי והלאומי, האוניברסלי והאקולוגי.
תורת חסד
‘ודווקא תלמוד תורה ולא ידיעות אחרות’, ודווקא קורבנות! המפגש הראשון של הילד עם התורה מתחיל בקורבנות הנדבה העולות כליל לד’ ומאתחל בכך את מידת החסד שלו. זו אמירה ברורה, החסד הוא הראשית והוא התכלית של הכל. כל התורה כולה היא תורת חסד!
וכן דוד משבח: כל אורחות ה’ חסד ואמת (תהלים כה י), מהו כל אורחות ה’ חסד ואמת? התורה תחילתה חסד, וסופה חסד, ואמצעיתה חסד, (מצינו שהקב”ה גומל חסד, ומקשט כלות, וקובר מתים [ילק”ש תהלים רמז תשב]). תחילתה חסד מנין, אתה מוצא כשיצר הקדוש ברוך הוא חוה קישטה והביאה לאדם, שנאמר ויבן ה’ אלקים את הצלע וגו’ (בראשית ב כב), וסופה חסד במיתת משה כשהקב”ה נטפל לו בכבודו, שנאמר ויקבור אותו בגי (דברים לד ו), באמצעיתא חסד באברהם שנאמר ואתנה את בריתי ביני ובינך (בראשית יז ז), (מדרש תנחומא, בובר, פרשת וירא)
האור הראשון של הקדושה הוא אור האהבה. הפעימה הראשונה של הקדושה היא החסד. הביטוי ‘הטבעי – הלא טבעי’ לכך, היא הנתינה. השמחה והתשוקה לתת, הן יסוד הקורבן. לתת משלך, לתת מעצמך ואף את עצמך. פרשת ויקרא היא שירת אהבה ואמונה, שמחה ותודה. היא זר של פרחים, צרור של מתנות, שלל בלונים פורחים לאוויר עולה כליל לד’. אין שמחה כשמחת הנתינה וההתמסרות. נתינת חינם מתוך אהבת חינם, לאלוקים לאדם ולהוויה. יבואו טהורים ויטבלו במקווה המטהר של הקורבנות, יעלו ממנו ויתקדשו באורות האהבה ויבסמו את העולם בחסדים טובים!
גמילות חסדים כנגד קורבנות
כשהיה בית מקדש קיים, באו האמונה והאהבה לידי ביטוי בקורבנות הנדבה וכך גם לעתיד לבוא (ואז, יש אומרים ‘מן הצומח’). ומה היום? שאלה זו כבר נשאלה וגם קיבלה תשובה ברורה ומוסמכת, סמוך לחורבן בית המקדש.
אמרו, פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי, מהלך בירושלים והיה רבי יהושע מהלך אחריו, וראה בית המקדש שהוא חרב. אמר (רבי יהושע): אוי לנו על בית המקדש שהוא חרב. מקום שמתכפרין בו עוונותינו. אמר לו (ריב”ז): בני אל ירע לך שהרי יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותו ואי זה, זה גמילות חסדים. לכך נאמר: כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת: (הושע ו ו). (אבות דרבי נתן הוספה ב לנוסחא א פרק ט) [1]
מאז שחרב בית המקדש ועד היום אין לנו אלא את טוהר הלב וטובו, את גמילות החסד והצדקה, את הידידות והרעות. והן כפרתנו! והיא תהילתך!
האתי הוא הדתי והדתי הוא האתי
דברים אלה של רבן יוחנן בן זכאי הם חלק מהמהפכה התורנית הדרמטית שהוא עשה לקראת החורבן ובעקבותיו. חשבתי שאפשר לזהות בהם מרכיב יסודי ומרכזי של הפרויקט שלו שלא זוכה לתשומת הלב הראויה לו. המרחב שבין אדם לעצמו ולחברו, לחברה האנושית וליקום בו הוא חי, הוא מרחב עבודת ד’ הנוכחית! הלב הפתוח לזולת, לרע ולאחר, חווית ברית הגורל והיעוד עם בני עמו כולם, רגש האחווה והסולידריות עם כל באי עולם, החתירה המתמדת מהאני לאנחנו, מן היחיד ליחד, מן הניכור לאינטימיות ומן השותפות לברית, היא עבודת ד’ שלנו! החסד והצדקה, לחבר, לחברה וליקום, עבודת תיקון עולם במלכות הטוב והיושר האלוקיים, היא עיקר עבודת ד’ שלנו היום!
ה’בין אדם לעצמו ולחברו’, הוא היום המרחב המקודש שבו מתגלה ה’בין אדם למקום’, הוא בית המקדש של היום! פתיחת הלב, הארת הפנים והנתינה לזולת היא היום עבודת הקורבנות. ‘תורת הכוהנים’ היא היום תורת ישראל, היא מורשה קהילת יעקב. הקורבן במובן הבסיסי של הניגון של האמונה השמחה והתודה, שהתנגן בכלי המקדש, מתנגן היום באהבת הרע. הנכונות להקריב למענו, היא המקרבת היום את האדם לאלוקיו ומשרה עלינו את השכינה. העולה כליל לד’ היא ההתמסרות ליחיד, לעם ולאנושות, שהיא מדרגת הנבואה של דורותינו. האינסופיות האלוקית והטוב המוחלט מתגלים באהבה ובחסד, בברית ובאינטימיות שבין בני האדם. הדברים אינם חדשים, ‘מבשרי אחזה אלוק’, לימדנו הבעש”ט. ברק הקדושה מבריק ב’אני אתה’, שנה לנו בובר. המטאפיזי מתגלה באתי, במחויבות החמורה ובאחריות המוחלטת והחד צדדית לפני האחר, שב ופסק לוינס. ואני ארשה לעצמי פרפראזה אירונית על קירקגור: ‘הדתי הוא האתי והאתי הוא הדתי!’
ולכולם כבר קדם שמעון הצדיק שהנחיל לנו כבר בראשית בית שני את מורשת אנשי כנסת הגדולה:
עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה (שהיא תורת חסד) וְעַל הָעֲבוֹדָה ו(שהיא עבודת החסד) וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים (שהיא…)
[1] לדברים אלה התייחסתי מזוית קצת אחרת במאמרי – לשביעי של פסח – על הנסים ועל הנפלאות בימים ההם בזמן הזה —
אהבתי והזדהתי, ובכל זאת הייתי שמח אם תוכל להסביר איך אתה מבין את העובדה שכמה שורות אחרי קורבנות הנדבה, הילד שהתחיל ללמוד בחומש ויקרא יתקל בקורבנות חטאת ואדם ובעולם של חטא טעות וכישלון. האם בעיניך זה לימוד נוסף? זה שייך לאותו כיוון? איך זה חלק ממדינת החינוך לטוב ועושר?