מפני מה זכה יהודה למלכות?
פרופיל של מנהיג (ושל אדם)
בסופו של יום, אחרי שהעשן התפזר והאבק שקע, מתברר שיהודה הוא המנצח. הוא הזוכה במלוכה. למרות שנכון לעכשיו, יוסף הוא משנה למלך מצרים, מבחינה היסטורית ולא פחות מכך סימבולית ותודעתית, הוא נדחק למקום השני, איכותו של יוסף תבוא לידי ביטוי במשיח בן יוסף, אך הוא המשיח הזמני והמשני. דווקא יהודה שאינו בכור (לא מלאה ולא מרחל), הוא המלך, מלכות דוד, משיח בן דוד. בכמה מדרשים מנסים חז”ל לענות על השאלה: ‘מפני מה זכה יהודה למלכות’?
קבלה והזדהות
יהודה אתה יודוך אחיך – אחיך מודים בך, אמך מודה בך אני בעצמי מודה לך.[1]
חלומו של יוסף על השמש והירח ואחד עשר הכוכבים הסובבים אותו ומשתחווים לו, מתגשם, אבל ביהודה! אביו ואמו ואחיו מודים ביהודה. מודים במרכזיותו, במנהיגותו, במלכותו. זהו ביטוי של הסכמה וקבלה כללית של מלכותו של יהודה. הסכמת האומה היא תנאי למלוכה – ‘שום תשים עליך מלך’
אמר רבי שמעון בן יוחאי: יהיו כל אחיך נקראין על שמך, אין אדם אומר ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא.[1]
יתר על כן, עם ישראל מצניע את השם והזהות הכלליים שלו ואת השם והזהות השבטיים שלו וקורא לעצמו בשמו של יהודה. זהו ביטוי של הזדהות עמוקה עם יהודה. יהודה הוא הגרעין והתמצית של עם ישראל ושל השבטים.
קבלה שלמה והזדהות עמוקה, הם הבסיס למנהיגות ישראלית. אבל השאלה, מפני מה זכה יהודה למלכות? במה זכה לקבלה ולהזדהות? לא קבלה עדיין מענה.
אמת
המדרש הבא עונה לשאלה באופן ברור.
שמעון ולוי יצאו אף הם פניהם מכורכמות, והיה מתיירא יהודה שלא יזכור לו מעשה תמר, התחיל קורא לו: יהודה אתה יודוך אחיך, אמר לו הקב”ה, אתה הודית במעשה תמר – יודוך אחיך להיות מלך עליהם[2]
ההודאה על האמת, גם אם היא הודאה בכישלון, היא המזכה את יהודה במלכות. התכונה האולטימטיבית של המלך היא מידת האמת!
צדק
אמר רבי אלעזר: כל התורה תלויה במשפט, לכך נתן הקב”ה דינין אחר עשרת הדברות, לפי שהבריות מעבירין על הדין, והוא נפרע מהם, ומלמד את באי עולם. שלא הפך את סדום עד שעברה את הדין, שנאמר (יחזקאל טז) גאון שבעת לחם ושלות השקט, ואף ירושלים לא גלתה עד שעיברה את הדין, שנאמר (ישעיה א) יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם.
ולמה נתן הקב”ה כתר ליהודה? והלא לא לבדו הוא גיבור מכל אחיו, והלא שמעון ולוי גיבורים, והאחרים! אלא שדן דין אמת לתמר לכן נעשה דיין העולם.
משל לדיין שבא דין של יתומה לפניו וזיכה אותה, כך יהודה בא דין תמר לפניו שתישרף והוא זיכה אותה מפני שמצא לה זכות, כיצד? היו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפין אותו, הכיר יהודה למקום, ואמר אמיתת הדבר, ואמר צדקה ממני, ועשאו הקב”ה נשיא…[3]
יהודה (כאחיו) הוא גם גיבור. קשה להכחיש שגבורה היא מידה מלכותית, אך המדרש אינו רואה בה את התכונה היסודית והתנאי ההכרחי למלכות. ענינה הכללי של התורה הוא המשפט, הצדק. דרך ד’ היא לעשות צדקה ומשפט. תמצית החיים הישראליים הם הטוב והיושר. ממילא, משפט הצדק הוא ענינו המובהק של מלך ישראל האמור להוציא לאור ולפועל את הבשורה של התורה ושל עם ישראלי. המקרא שב וקושר את המלך לצדק ומשפט. על דוד מלך ישראל החי והקיים נאמר: וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ: ולעתיד לבוא: בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:
המשל שמביא רבי אלעזר מחדד זאת בעלילתו הכמעט גרוטסקית. אמשיך ב’דרכו’:
בית המשפט! דופק השמש בפטישו. יצחק הוא השופט במשפטה של יתומה ‘שקופה’ מדלת העם. יעקב הוא התובע. האחים הם חבר המושבעים. כולם נאספו כדי לחפות על יהודה. גזר הדין נגזר עוד לפני תחילת המשפט. איש לא יערער עליו.
יהודה לא צריך לעשות כלום כדי לצאת המשפט צח כשלג. היצר הרע בוודאי לא מילא פיו מים וסיפר ליהודה סיפור רציונאלי ואידיאולוגי לתפארת:
יהודה, אל תהיה אגואיסט! אל תחשוב רק על עצמך! אתה בן למשפחה חשובה ומכובדת, אתה אחד היסודות של עם ישראל. כבוד האומה תלוי בך! מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול’, כי כבודו הוא כבוד האומה!
יהודה בהחלט יכול למצוא לעצמו היתר, אך אינו עושה זאת. הוא לא מסתתר מאחורי שום חשבון אישי, אידיאולוגי, פונקציונאלי, פרקטי. הוא קם קבל עם ועדה (ולמורת רוחה של ‘המשפחה השופטת’ שנערכה לחפות עליו) ואומר: ‘צדקה ממני’!
יהודה הוא דיין, הוא דן דין אמת. הוא מבקש לא רק אמת, אלא צדק! הוא מבקש את הצדק בכל מחיר, כולל מחיר אישי כבד של בושה וקלון. בקשת הצדק היא לדעת רבי אלעזר תכונתו היסודית של מנהיג.
אפשר לסכם סיכום בינים ולומר שלכל הדעות הנ”ל יש מכנה משותף. יהודה הוא ממש לא ‘פוליטיקאי פיקח’, הוא מתנהל באופן מאוד ‘לא נבון’, הוא עושה את הדברים הכי מנוגדים לאינטרס האישי והפוליטי שלו ומוכן לשלם כל מחיר על כך. דווקא בכך הוא זכה למלוכה!
מהמישור האתי – פוליטי למישור ה’דתי’
התוספתא במסכת ברכות דנה אף היא בשאלה זו.
מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין […]והיו עסוקין במה ששנה להם רבי טרפון, מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהודה בתמר.
אמר להם רבי עקיבא: וכי נותנין שכר על העבירות?
אלא מפני מה זכה יהודה למלכות?
אמרו: מפני שהציל את אחיו מן המיתה, שנאמר, ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו לכו ונמכרנו לישמעאלים
אמר להם: דיה להצלה שתכפר על המכירה.
אלא מפני מה זכה יהודה למלכות?
אמרו לו: מפני הענווה שנאמר ועתה ישב נא עבדך תחת הנער וגו’ […]
אמר להם: והלא ערב הוא, וסופו של ערב לצאת ידי ערבותו.
אלא מפני מה זכה יהודה למלכות?
אמרו לו ילמדנו רבינו,
אמר להם: מפני שקידש שמו של הקב”ה על הים.
כשבאו שבטים ועמדו על הים זה אומר אני [לא] ארד וזה אומר אני [לא] ארד. קפץ שבטו של יהודה וירד תחלה וקדש שמו של מקום על הים, ‘היתה יהודה לקדשו ישראל לממשלותיו’ יהודה קדש שמו של הקב”ה על הים, לפיכך, ישראל ממשלתיו[4]
יש כאן משא ומתן תוסס, עם יותר משמץ של הומור, בין רבי עקיבא לארבעת תלמידי רבי טרפון העוסקים וכנראה מתלבבים על מה שלמדו מרבם. רבי עקיבא דוחה את תשובתו של רבי טרפון לשאלה ולמעשה דוחה בכך גם את כל מה שלמדנו עד כה במדרשים הקודמים. הדחיה שלו מפתיעה אך כל כך פשוטה ומתבקשת, עד שהיא גורמת להם ולנו חוסר נחת. כיצד לא טעננו אנחנו את הטענות הפשוטות והנוקבות הללו?!
רבי עקיבא מתגלה שוב כבעל מבט ייחודי. כאן, הוא אמנם לא צוחק אך הוא בהחלט מגחיך את התשובה המקובלת, וכמעט גורם לתלמידים לבכות… הוא דוחה גם את התשובות המעניינות שמתחדשות במשא ומן עמו – תושיית ההצלה את יוסף והנכונות הענוותנית לערוב לבנימין ולשלם את חובו. בשביל להיות מלך ישראל, לא מספיק להיות איש אמת וצדק, בחור טוב וישר. אלה הן מידות אנושיות אלמנטריות. יתר על כן הרי כל מה ש’זיכה’ אותו במלוכה, בא על רקע של כישלונות שתיקונן הוא מחויבות פשוטה, שאינה אמורה לזכותו ב’צל”מ’ (ציון למלוכה…)
משמתייאשים התלמידים, מבקשים הם מרבי עקיבא שילמדם, והוא נענה להם. סוד המלכות מתגלה בשבט יהודה המקדש את שמו של הקב”ה בקפיצה נחשונית אל ים סוף הסוער. ההבנה הפשוטה היא שבשעה שעם ישראל עומד בפני מבוי סתום, ללא שום דרך מילוט, וכולם מתפלפלים, יש מישהו שקם ועושה וסוחף את כולם אחריו. זו תכונה של מלך! אבל גם זו, אינה ממש הנקודה. הנקודה היא ‘קידוש השם’.
קבלת המלך וההזדהות אתו. היותו איש אמת וצדק, תושייה וגבורה. ענווה ונחישות, אחריות ומנהיגות. כל אלה נאים ויאים, אבל אינם עצם העניין של המלוכה בישראל. עצם העניין אינו נמצא במישור האתי או הפוליטי אל במישור הרוחני, האמוני של הקדושה!
לפני שננסה להבין למה הכוונה ב’קידוש השם’, נתבונן שוב בארבעת המקרים שהמדרשים מזכירים. ארבעת המקרים האלה הם מצבי קצה ובכולם יהודה לוקח אחריות. עוד רגע תמר תישרף, עוד רגע יוסף ייהרג, עוד רגע בנימין יעלם ויעקב ירד לשאול תחתיות, עוד רגע המצרים ישיגו את עם ישראל וינפצו את חלום השחרור. כל סיטואציה היא סבוכה להפליא ומסוכנת מאד. איכשהו, תמיד יהודה הוא המתייצב בחזית, לוקח אחריות ומחלץ מהסכנה. מדובר לא רק ביושרה ומוסריות, אחריות, תושייה ומנהיגות מובהקת. יהודה מגלה יצירתיות המסוגלת להפיל קירות, לפרוץ דרך מבואות סתומים. יש פה שני דברים, לקיחת האחריות והיכולת לפתוח את החסימה, לצאת למרחב, לתת לחיים הישראליים לזרום. רבי עקיבא אינו מסתפק בכך.
רבי עקיבא לא בא לשלול את כל אלה, אלא לחשוף את מה שעומד ביסודם! כל הדברים הללו הם תנאים הכרחיים. ברור שמלך חייב להיות כזה, זה ברור שארבעת האירועים האלה הם אירועי חניכה מובהקים שבהם יהודה נבחן, מתברר, נבנה, צומח וגדל. באירועים אלה נחשפים מרכיבים מדהימים של אישיות של אמת וצדק, אישיות נועזת, יצירתית, אחראית. מה עוד תבקשי מאתנו מלוכה? החידוש של רבי עקיבא הוא ההבחנה בין כל המעלות הטרומיות הללו, לבין מה שהוא תנאי יסודי והכרחי. ללא הנקודה המהותית הזו, יש לנו ‘מלך גוי’ במיטבו, אך זה עדיין לא מלך ישראל. בשביל להיות מלך ישראל, יש צורך, לא בעוד מעלה, אלא במה שהוא מעבר לכל המעלות הללו – קידוש שם שמיים. רבי עקיבא לא בא להחריב אך גם לא לשפר וללטש את המבנה שנוצר על ידי רבי טרפון וחכמים, אלא לחשוף את יסודותיו, לזרוק נשמה באיברי המנהיג עליהם הצביעו קודמיו. ובכך למושחו בשמן משחת קודש ולהכתירו כמלך!
רבי עקיבא חושף שבכל האירועים, המניע העמוק של יהודה הוא קידוש שם שמים. זה התגלה בקידוש השם במובן הכי רדיקאלי, בביטחון המוחלט בישועה הנסית, בקפיצה למים. בכך מתגלה שמקור כוחו הוא האמונה, המושרשות באינסופיות האלוקית, בחופש ובטוב האלוקי. אין די בקידוש ה’ ערטילאי, כמו שאין די בבקשת אמת וצדק ושאר ערכים, לבדם. מה שמניע את מלך ישראל הוא הרצון לגלות את האמת והצדק היונקים את תוקפם וערכם המוחלטים מהמקור האלוקי ואת האופק האינסופי של התעלותם הנגזר מכך. מלך ישראל אמור להיות אדם בעל שיעור קומה מלא. אדם שהכל מתחיל אצלו באמונה באינסופיות האלוקית, ממשיך בזיהוי ההתגלות האלוקית התבונית והמוסרית בעולם ובאדם ונגמר בעיצוב חיי עם ישראל על פי הערכים האלוקיים.
אנסה לדייק. כל האיכויות הקודמות שהוזכרו לזכותו של יהודה, היו איכויות אנושיות, תבוניות, מוסריות. בקידוש ה’ מתגלה האיכות של האמונה, של הדבקות, של הביטחון. מסירות הנפש של שבט יהודה על הים, מונעת מהערך של קדושת החיים של עם ישראל, שהיא הקדושה האלוקית. זה מה שעושה את קפיצתם הנחשונית לקידוש השם.
לא מפתיע שרבי עקיבא מוביל את הדיון לתובנה שעצם ענינו של מלך בישראל הוא קידוש השם עד כדי הנכונות למסור את נפשו עליו. רבי עקיבא נאה דורש נאה מקיים. הנקודה של רבי עקיבא היא אהבת ה’ עד כלות הנפש “כל ימיי הייתי מצטער על מקרא זה מתי יבוא לידי ואקיימנו”. עד שרבי עקיבא נכנס לבית המדרש, הדיון מתרחש במישור האתי והפוליטי, שהוא חשוב ויקר אך עודנו ‘חול’. רבי עקיבא מוסיף את הפרספקטיבה של ה’קודש’. עד עכשיו זה היה ‘דרך ארץ’, עכשיו זה ‘תורה’. עד עכשיו דובר על מלך בכלל, עכשיו על מלך ישראל. מלך בישראל הוא ראשית, איש של אמונה, רוחניות, מיסטיות. ענווה אמונית שבזיקה לאינסופיות האלוקית. מלך שאין מעליו אלא ד’ אלוקיו.
ההיגיון ברור. עם ישראל הוא עם שתכליתו לקדש את שם ד’ בעולם, הוא נוצר לספר את תהילת ד’, להעיד בעצם קיומו עליו, לתקן עולם במלכות שדי. האידיאה האלוקית היא נשמת האידיאה הלאומית בישראל. המלך הוא זה המוביל את העם להגשמת ייעודו והוא יכול לעשות זאת רק אם הוא עצמו אישיות כזו.
הערה לקראת סיום
מקדש השם הישראלי, אינו זהה ל’מרטיר’ הנוצרי או ל’שהיד’ המוסלמי. עם ישראל מקבל תורה כדי להיות ‘ממלכת כוהנים וגוי קדוש’. עם ישראל רואה את ייעודו כ’נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום’. תכלית התורה והמצוות היא הקדושה של ‘וחי בהם – ולא שימות’. דרך המלך היא קידוש השם בחיי העם, בניו ובנותיו. במצבי קצה, האהבה והאמונה יבואו בוא לידי ביטוי בנכונות למסור את הנפש על כך.
שתי שאלות לסיום
האחת – האם הפרופיל של המלך שנבנה על ידי החכמים רלוונטי לכאן ועכשיו הפוליטי שלנו? כיצד אמורה להראות התכונה המלכותית של קידוש השם, היום? האם מה שלמדנו עוזר לנו לקראת הבחירות הבאות?
השנייה – אנחנו, הציבור הדתי-לאומי, מאמינים שאנחנו ציבור איכותי ורציני, וראויים להיות ב’פרונט’ של עם ישראל ולא בשוליים, להנהיג ולא רק היות מונהגים. כולנו אומרים את זה בשפה כזאת או אחרת. אז למה זה לא קורה? מה מְהַ’יהודאות’ חסר לנו? המרכיב הראשון של רבי טרפון (ה’מוסרי’-לאומי) או המרכיב של רבי עקיבא (ה’דתי’)? וזה מתוך ההנחה האופטימית שחסר לנו רק אחד מן השנים…
וממש לסיום
השאלה שבה דנו המדרשים הייתה, ‘מפני מה זכה יהודה למלכות?’ תוך כדי הלימוד נזכרתי בדברי ריה”ל:
אמר החבר: החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ומספק להם כל צרכם במידה נכונה והוא נוהג בכולם בצדק […]
אמר הכוזרי: לחסיד שאלתיך לא למושל.
אמר החבר: החסיד הוא הוא המושל שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש כמה שנאמר ומשל ברוחו מלכד עיר והוא האיש הראוי לשלט כי אלו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו […] הוא קורא ל’עדתו זו’ כי תבא לעזרתו במאמציו להדבק במדרגה שלמעלה מזו שהשיג במדרגה האלוהית העומדת למעלה מן המדרגה השכלית (ספר הכוזרי, מאמר שלישי, ג- ה)
אם כך, המלך הוא ‘החסיד’, אך לא פחות מכך, החסיד הוא המלך! לא כל אחד מאתנו ראוי להיות מלך, אך כל אחד מאתנו נתבע להיות חסיד! מלך ישראל מביא לידי ביטוי עוצמתי מיוחד את תכונתה של כנסת ישראל, אבל תכונה זו אמורה להתגלות גם בכל אחד מאתנו לפי מידתו וכוחו. כל אחד מאתנו קרוא לחיים תבוניים ומוסריים של תיקון והתעלות, מתוך אמונה ודעת אלוקים. או במלים העתיקות של התורה: דֶּרֶךְ יְדֹוָד – לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, ושל הנבואה: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי – כִּי אֲנִי יְדֹוָד עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ – כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְדֹוָד:
[1] בראשית רבה (וילנא) פרשה צח
[2] בראשית רבה (וילנא) פרשה צט
[3] שמות רבה (וילנא) פרשה ל ד”ה יט א”ר אלעזר
[4] תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ד הלכה טז
השאר תגובה