לעשות או להיות? ללמוד או לחיות?
למי תודה למי ברכה , למלאכה או למנוחה?
נהוג לאפיין את תרבות המערב כאקטיבית ולעומתה את תרבות המזרח כפסיבית. הבחנה זו באה לידי ביטוי בשוני ואף בניגוד שבין being לְ doing. זו כמובן הכללה פשטנית (ככל הכללה) ומכל מקום דומה שהיא נוגעת בנקודה נכונה. איפה ניצבת התרבות הישראלית בהקשר זה? מה רואה התורה כתכלית שאליה היא מדריכה אותנו – ‘לעשות’ או ‘להיות’? לעבוד או לשבות? לתקן או להתענג? ללמוד תורה ולכונן יראת שמים, או לעסוק ב’דרך ארץ’ ולהשקיע ב’ישובו של עולם’? האם העבודה היא קללה (בזעת אפך תאכל לחם) או ברכה (לעבדה ולשמרה / אשר ברא אלוהים לעשות), ואף מצוה – ‘ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך’?
שני הערכים הללו – ‘לעשות’ ו’להיות’, קיימים בתורה, ובאים לידי ביטוי בעיצוב היסודי של דופק החיים הישראלי – שש פעימות של עשיה ופעימה אחת של שביתה, ששה ימי מעשה ויום שביתה אחד. זו לשון התורה בעשרת הדברות (!):
‘שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד – וְעָשִׂיתָ כָּל־מְלַאכְתֶּךָ
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ – לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה’
(שמות כ ט-י; דברים ה יג-יד).
וחכמים מחדדים:
ששת ימים תעבד, רבי אומר הרי זו גזירה אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה שלשבת, כך נצטוו על המלאכה.
(מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ ט)
ולא זו בלבד אלא:
אהוב את המלאכה, כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה אדם שונא את המלאכה, שכשם שהתורה [והשבת בכללה] נתנה בברית, כך המלאכה נתנה בברית, שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה’ אלהיך (שמות כ’ ט’):
(מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יא)
העבודה והשביתה, שתיהן מצוות אהובות!
דרך האמצע?
אם כך, האם נכון יהיה להבין שהתורה מהלכת בדרך האמצע? לאו דווקא. ההטיה לכיוון העשיה בולטת. ששה ימים של יצירה, ורק יום אחד של מנוחה. היחס הכמותי הזה, משקף את העדפת העשיה. השבת היא ‘מעין עולם הבא’, ואנחנו הלא חיים בעולם הזה. העולם הזה הוא עולם חסר ואף פגום, הרחוק מאוד משלמות. ‘אדם לעמל יולד’- תפקיד האדם הוא העשיה והיצירה, תיקון הלב ותיקון העולם – ‘אשר ברא אלוהים לעשות’ [לפתח ולשכלל]. העולם הזה עומד ומתקיים על שלושה מסלולי עבודה אינטנסיבית – ‘על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים’. העולם הזה הוא הפרוזדור שבו אנו מתקינים עצמנו להכנס אל הטרקלין, אל העולם הבא. העולם הבא – לא רק במובן של הקיום שלאחר המיתה או קץ ההיסטוריה, אל גם ובעיקר במובן של ‘העולם ההולך ובא’, ימות המשיח והגאולה השלמה שבהתקיימות חזון הנביאים. ‘היום [בעולם הזה] לעשותם [את המצוות ובכלל את מלאכת ‘תיקון עולם’] ומחר [בעולם הבא] לקבל שכרם’. ורק ‘אז ימלא שחוק פינו’, ורק ‘אז תתענג על ה”…
יראת שמיים, כמו השבת היא העמידה השובתת ואף מתבטלת של הנברא אל מול הבורא, ו’אין לו לקב”ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמיים’, ו’מה ד’ אלהיך שואל מעימך כי אם ליראה…’, ובכל זאת:
אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב: אשרי איש ירא את ה’, ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה.
(ברכות דף ח עמוד א)
אם כן, התורה מבכרת את ה’לעשות’ על פני ה’להיות’? לא כל כך פשוט.
שלום לך שלום יום השביעי
אמנם,
חביבה היא המלאכה, שהרי כל בריות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא מסר להן מלאכה, אלא לבני אדם בלבד. וכן היה ר’ מאיר אומר: ראית מימיך ארי איכר צבי קייט, שועל כורם, או אחד מן החיות עושה מלאכה? הרי אינן עושין מלאכה, והרי הן מתפרנסין בלא מלאכה, ובני אדם אין מתפרנסין אלא מן המלאכה. לא מפני שהן קלים מן החיות, אלא שהמלאכה חביבה.
חביבה היא המלאכה, שהקב”ה העסיק את אבותינו במדבר ששה חדשים במלאכת המשכן, והיתה יכולת לפני הקדוש ברוך הוא לבראת את המשכן בהרף עין, אלא לא השרה שכינתו בישראל אלא מתוך המלאכה, שנאמר, ויכל משה את המלאכה. הא למדת שהמלאכה חביבה.
חביבה היא המלאכה, שכל הנביאים נתעסקו בה. ביעקב אבינו הוא אומר, אשובה ארעה צאנך אשמר. במשה הוא אומר, ומשה היה רועה. בדוד הוא אומר, ויקחהו ממכלאות צאן. בעמוס הוא אומר, כי נקד אנכי ובולס שקמים, ויקחני ייי מאחרי הצאן.
חביבה היא המלאכה, שלא שרת רוח הקדש על אלישע בן שפט אלא מתוך מלאכה, שנא’ וילך משם וימצא את אלישע בן שפט. ומה אליהו אומ’ לו, כי מה עשיתי לך, שלא לבטלו.
(משנת רבי אליעזר פרשה כ עמוד 366)
יתר על כן, למלאכה ערך עצמי ולא רק כאמצעי לעצמאות כלכלית:
רבי יהודה בן בתירא אומר: אדם שאין לו מלאכה לעשות, מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה, ילך ויתעסק בה, שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שם כ’ ט’) ומה תלמוד לומר ועשית כל מלאכתך, להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרבות, ילך ויתעסק בהן:
(אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יא)
וזה רק מעט משבחי המלאכה שבדברי חז”ל.
ומכל מקום,
גדולה היא השבת, שביטלה את המלאכה!
(משנת רבי אליעזר פרשה כ עמוד 366)
ימי המעשה, הלא נקראים ימי החול ויום השבת הוא יום של קודש. אי אפשר להגזים בערכה המכונן של השבת. שקולה מצות שבת כנגד כל התורה כולה. כל המקיים את השבת כאילו קיים את כל התורה כולה וכל המחלל שבת הרי הוא כמומר לכל התורה. כל השומר שבת, מוחלים לו כל עוונותיו, וע”ז בכלל. ואילו שמרו ישראל שני שבתות, מיד היו נגאלים, וכך הלאה מאמרים רבים המספרים בשבחה של השבת כמקור הברכה והקדושה. גם מבחינה כמותית, התמונה משתנה כשלוקחים בחשבון את כל ימי השבתון שבשנה הישראלית, המצטברים לכמעט 80 ימים בשנה! אמנם חביבה המלאכה, אך חביבה ממנה השבת. ריה”ל בשירו ‘על אהבתך אשתה גביעי’ מיטיב לבטא את ‘לבדיותה’ של השבת לישראל, ש’אין עוד מלבדה’, כשם ש’אין עוד מלבדו’.
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. וכי אפשר לו לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים, אלא שבות כאלו כל מלאכתך עשויה.
דבר אחר, שבות ממחשבת עבודה; ואומר, (ישעיה נח יג – יד) אם תשיב משבת רגליך וגו’, ואומר אז תתענג על ה’.
(מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ז)
צריך אדם לראות עצמו בשבת כאילו כל מלאכתו נשלמה. השבת היא יום של ‘אהבה בתענוגים’. ‘מעין עולם הבא’ ו’אז תתענג על ד”, נאמר על השבת כאן ועכשו!
אם כך, לא ברור. מה אמצעי ומה תכלית? מה עיקר ומה טפל? האם גדולה מלאכה, שהרי רק מי שטרח בערב שבת יאכל ויתענג בשבת? או גדולה השבת, שבהארתה את השלמות, היא מייתרת את המלאכה כולה?
הכלל הנקוט בידינו הוא: ‘שני כתובים המכחישים זה את זה – יבוא הכתוב השלישי ויכריע בינהם’ (ברייתא דרבי ישמעאל)
גדול תלמוד שמביא לידי מעשה
אפשר לומר שתלמוד תורה הוא ‘הכתוב השלישי’, הוא ערך הערכים של התורה. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה’. לא מדיטציה ולא קונטמפלציה, לא עבודה מייגעת ולא פולחן וריטואל, אלא לימוד, למדנות. לא התבודדות והתפעלות, אלא לימוד ודווקא בחברותא ובחבורה. לא בכדי נמשל הלימוד למעשה אהבה, שהרי הוא הוא הפעילות המייחדת והמפרה, ו’כל המסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו [ואולי גם שבתו] תועבה’, ואין לך גנות קשה יותר מלהיות עם הארץ או בור חלילה. ‘נמנו וגמרו – גדול תלמוד המביא לידי מעשה’, אך גם לידי שביתה…
אמנם גם בזאת לא באנו למנוחה ולנחלה, כבר עמדו על כך שהכרעה זו היא פרדוכסלית ואירונית – אם התלמוד גדול מפני שהוא מביא למעשה, המעשה הוא הגדול יותר, שכן הוא התכלית. גם השכל הישר ממאן לקבל שהתכלית שלשמה נברא האדם היא הלימוד וההתחכמות. אם כן אנא אנו באים?
וחי בהם
כדי לצאת מגן המבוכה, אשלוף את ה’שפן’ (שהמתין עד כה בסבלנות ראויה לכל שבח) משרוולי. לשפן הזה קוראים ‘חיים’! התורה היא תורת חיים. המצוות ניתנו לנו ‘למען יעשה אותם האדם וחי בהם’. התכלית אינה ‘ללמוד’ גם לא ל’עשות’ ואפילו לא ‘להיות’ (במובן ה’מזרחי’ הסביל של המילה), אלא ‘לחיות’, ‘לעשות חיים’ ולהתענג עליהם… החיים כוללים תלמוד ומעשה, מלאכה ושביתה, תיקון והתענגות, קודש וחול. הסוד של החיים מתגלה דווקא מתוך הופעתם העשירה והמגוונת. הניגון העמוק של החיים, מתנגן דווקא על ידי כל כלי הנגינה כולם, שדווקא בשונותם ובמיוחד בניגוד שבינהם, מפיקים את הצליל המכוון. לימוד התורה (תוכן וסגנון) היחודי של כל אדם, הוא אמנם המכונן את החיים המלאים והעשירים הללו, אך הוא גם ניזון ומתעצב על ידי כל כוחותיהם וגילוייהם. גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, אך גם ‘אחר המעשים נמשכים הלבבות’ שהם תבנית נוף מולדת תלמודו.
ובכל זאת – גדול תלמוד
כשאנו עומדים על דעתנו, מוצאים אנו את עצמנו בתוך מעגל הקסמים של החיים, בעיצומם של החיים, שבהם בכל נותן לכל והכל מקבל מהכל, ושאלת ‘הביצה והתרנגולת’ אינה רלוונטית, וגם לא ‘מי בראש’… ובכל זאת, דומני שהלימוד הצומח מתוך הנקודה הארכימדית של המודעות, הוא התנועה המכוננת. הלימוד, הוא זה המנצח על התזמורת הגדולה של החיים, הוא הנותן לכל נגן ולכל כלי נגינה את מקומו המדויק, ומאפשר לו בכך למצות את עצמו יותר ויותר.
לסיום אשוב ואביע כאן את אחת מאמונותי הוודאיות. ככל שנזכה לכך שיותר ישראליים וישראליות יראו את בית המדרש כביתם, יגיעו אליו עם כל האישיות והביוגרפיה שלהם, וילמדו בו תורה, במובן הפשוט ביותר (שהוא גם הנשגב ביותר) של לימוד, ויחוו את החוויה המסעירה והמפרה של לימוד ופירוש, ביאור ומדרש, מעוררי השראה ומחדשי תובנות וכלים לחיים – יתעשרו ויתעמקו חייהם, אך לא פחות מכך – תתרענן ותתחדש התורה, ותהיה יותר ויותר לתורת החיים של החברה הישראלית כולה. והחברה הישראלית תהיה לחברה בריאה ושמחה יותר, ערכית ומוסרית יותר, מאוחדת וחסונה יותר.
ומהתורה שהינה היום תורת אמת ותורת חיים,
‘יצמח אור תורתו של משיח, שאפילו תורה שבעוה”ז הבל הוא כנגדה, ובעוה”ז תורה נתתי לכם, לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם. במקום תורת חיים בשם הליווי, יגלה אור חיים עצמי.
(הראי”ה קוק, שמונה קבצים, קובץ א תשעז)
הפוך מכל עולם התורה היום …. רואים בעבודה בעיקר פרנסה שצריך להנצל ממנה … מה המקום של בזיעת אפך ?
שלום עובד!
אע”פ שצלילים כאלה עדיין מהדהדים במחננו, הם הולכים ונחלשים, כך אני חווה אולי מקוה, והאמת תורה דרכה.
ביחס לעבודה כקללה (בזעת אפך תאכל לחם), יש אומרים שכל הקידמה המדעית – טכנולוגית, הרפואית והפוליטית – חברתית, המקלה על מאמץ ההישרדות של האדם (‘לחם’, לא ‘יין’), וחוסכת ממנו זעה ואף דם היא היא התבטלותה העובדתית של הקללה, כמו גם הלידה הפחות ‘עצובה’ מסוכנת והרת אסון של היום, ושזה תהליך שילך וימשך, עד ‘ליום שכולו שבת’… גם אני חושב שזה נכון במידת מה.
אני חושב ששינוי היחס לעבודה, גם הוא חלק מביטול הקללה. כשהכוונה בעבודה אינה רק הישרדות אלא תרומה לישובו ופיתוחו של עולם ולהצלת עוד ועוד חלקים ממנו מן התהו, ואפילו כשהכוונה היא למימוש עצמי ומיצוי אישי, כבר אין כאן קללה אלא ברכה.