פרשת בשלח (שבת שירה) תשע”ח – שירה ואמונה

לקראת שבת ‘שירה’ מתעוררות שוב השאלות: מהי שירה במקרא? מהי שירה בספרות? מה היחס בין השירה המקראית לבין השירה כסוגה בספרות הכללית והעברית? הפעם ניסיתי לשכוח את כל מה שאני יודע על שירה, לעשות אוזני כאפרכסת, להקשיב וללמוד מחכמי המדרש מהי השירה המקראית?

שירה ומלכות

אז ישיר משה, הה”ד: נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה: (תהלים צג ב)

א”ר ברכיה בשם ר’ אבהו: אע”פ שמֵעוֹלָם אָתָּה,

לא נתיישב כסאך, ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו בניך שירה,

לכך נאמר: נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז.

משל למלך שעשה מלחמה, ונצח, ועשו אותו אגוסטוס [מלך גדול],

אמרו לו: עד שלא עשית המלחמה היית מלך, עכשיו עשינוך אגוסטוס!

מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס? אלא המלך [מצויר כ] עומד על הלוח, ואגוסטוס יושב.

כך אמרו ישראל: באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה,

משבראת אותו, אתה הוא, אלא כביכול עומד, שנאמר: עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ (חבקוק ג יב),

אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב’אז’, נתיישבה מלכותך וכסאך נכון,

הְוֵי [זהו שאומר הכתוב] נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז – ב’אָז יָשִׁיר’. (שמות רבה, פרשה כג א)

אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא / לעת נעשה בחפצו כל / אזי מלך עומד שמו נקרא / לעת אמרו לפניו ישראל שירה / אזי מלך יושב שמו נקרא.

מלך עומד הוא רם ונישא אך גם מרוחק. מלך יושב ‘משפיל’ עצמו ויורד אל העם. השירה של ישראל היא המיישבת – מממשת ומנכיחה את מלכות ד’ בעולם. במה? בכך שהיא שמחה וצוהלת על התגלות כוחו וגבורתו של אלוקים, מודה לו על עזרתו וישועתו, חוגגת את נצחונו. בים סוף התחיל פרק חדש בהיסטוריה. אלוקי ישראל הכמעט נשכח, שחזר והופיע על בימת ההיסטוריה, הכריע וניצח את פרעה ואלוהיו, גיבורי העל המולכים בכיפה. ‘אז’, רק אז, אמרו ישראל שירה לפני ד’, האמינו בו, ומלכותו ברצון קבלו עליהם. הנצחון מקבל את מלוא משמעותו בשירה. הראיה של המאורעות כהתחדשות מעשה בראשית ושכלול מלכות ד’ בעולם שברא, היא המביאה להתיישבות המלכות האלוקית וְּנכוֹן כסאו.

השירה היא (הביטוי של) השמחה בהארה ובהתגלות הממשית של הרוח.

שירה ומשפט

דבר אחר, אז ישיר משה, הדא הוא דכתיב: וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ (תהלים קו יב),

אמר רבי אבהו: אע”פ שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים, שנאמר: וַיַּאֲמֵן הָעָם,

חזרו ולא האמינו, שנאמר: אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ,

כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב”ה היאך עושה משפט ברשעים,

כמה דתימא: וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי, ושקע את מצרים בים,

מיד, ויאמינו בה’, ובזכות האמנה, שרתה עליהם רוה”ק, ואמרו שירה,

הה”ד: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַידֹוָד

ואין ‘אז’ אלא לשון אמנה,

שנאמר:  וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ, וכתיב: וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ

הוי, וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ. (שם ב)

 ישראל מאמינים בני מאמינים. כְשְמֹשֶה בא אליהם עם בשורת הגאולה, מיד ‘ויאמן העם’. כשפרעה מכביד את אוכפו עליהם ואין עומד בפני רשעתו, הם נסוגים מאמונתם. יש רק קושיה רצינית אחת על האמונה: מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד (ירמיה יב א). לכן כשהם רואים את הצדק הנעשה עם פרעה, הם שבים ומאמינים במשנה תוקף, כאור הבוקע מן החושך. מתוך האמונה, זוכים הם להשראה – לרוח הקודש, ומתוך ההשראה, הם אומרים שירה. אמונת ישראל אינה תולדה של אקסטזה מיסטית, אלא דווקא של מבט צלול על המציאות והשמחה על הטוב והיושר שבה. הכפירה בישראל, אינה פועל יוצא של שכרון יצרי, אלא זעקה מרה על חילול השם שברוממות קרנם של רשעים. ערכו של הנס, אינו בהפגנת החירות וכל היכולת האלוהית, אלא בהתנוססות הטוב ובנצחון הצדק. ‘אז’ רק אז, כשנעשה דין צדק ברשעה, אפשר להאמין. זהו הסדר: צדק – אמונה – השראה – שירה.

השירה היא (הביטוי של) השמחה על הטוב והיושר שבעולם ובאדם.

שירה וחכמה (וצחוק)

דבר אחר, אז ישיר משה, הה”ד: פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא)

מיום שברא הקב”ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה להקב”ה, אלא ישראל.

ברא אדם הראשון, ולא אמר שירה,

הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים, ולא אמר שירה,

וכן יצחק מן המאכלת, ולא אמר שירה,

וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם, ולא אמר שירה.

כיון שבאו ישראל לים, ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקב”ה, שנאמר: אז ישיר משה ובני ישראל,

הוי, פיה פתחה בחכמה,

אמר הקב”ה: לאלו הייתי מצפה.

ואין ‘אז’ אלא שמחה, שנאמר: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה (תהלים קכו). (שם ד)

מיום שברא הקב”ה את העולם, יושב הוא ומצפה שְתֵאָמֵר לפניו שירה [1] . השירה היתה אמורה לבקוע מפי אדם הראשון – כביטוי לפלא וקסם חווית ההיבראות. השירה היתה אמורה להתרונן בפיהם של אברהם יצחק ויעקב – כביטוי של תודה על ההצלה מהמוות הבטוח. אך הם לא אמרוה. לעומת זאת, בני ישראל הבאים לים הנבקע ונקרע לפניהם להצלתם, מיד אומרים שירה בניצוחו של משה. כנסת ישראל, אשת חיל, פותחת פיה בחכמה, ואין חכמה אלא שירה (ואין בינה אלא ‘פרוזה’).

אדם הראשון והאבות, יחידים הם ולא ציבור. ענקי הרוח והנשמה, שאלתם אינה ‘להיות או לא להיות’. אחת היא להם, אם לחיות בעולם הזה או בעולם הבא. לא זו בלבד, אלא שכל ימיהם הם מצטערים על מקרא של ‘בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך’, ומשתוקקים שתשוב ותיצרר נפשם בצרור החיים את ד’. חכמתה של כנסת ישראל, בינתה היתרה של אשת החיל, האומה הישראלית, היא התשוקה לחיות בעולם הזה, לקדש את שמו ית’ בָעולם, כשם שמקדישים אותו בשמי מרום. כשמתגלה תשוקה זו, מאיר אור עולם בא בעולם הזה, ה’עתה’ נושק ל’אז’, וכבר אפשר להתחיל ולמלא את הפה בצחוק (כרבי עקיבא אל מול השועלים היוצאים מקודש הקודשים).

השירה היא (הביטוי של) ההתרוננות על עצם פלא – קסם החיים בעולם הזה, בגוף הזה, כאן ועכשיו. בשיאה היא הצחוק המלא של השעשוע וההתענגות עליהם.

שירה והתפייסות

א”ר יהודה בן פזי: מה ראו ישראל לומר שירה ב’אז’?

אלא אמרו: מתחלה היה הים הזה יבשה, ועמדו דורו של אנוש והכעיסו לפניו ב’אז’,

שנאמר: אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ד’ֹ (בראשית ד),

ועשאו הקב”ה ים, ופרע מהם, שנאמר: הַקֹּרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ (עמוס ה)

ועכשיו ים היה, ונעשה לנו יבשה, שנאמר: ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים,

נקלסנו ב’אז’, שהפך לנו ים ליבשה,

הוי אז ישיר משה ובני ישראל,

ואין ‘אז’ אלא לשון בטחון, שנאמר: אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף (משלי ג). (שם ד)

 בת השיר, מתייפה בתכשיטיה. כל מילה נבחרת בתשומת לב ונשקלת בשקל הקודש וכך גם המירווחים. לעתים נזם זְהַב השיר עדוי על אף יהיר… ‘אז הוחל לקרוא בשם ד’ – לשון חולין לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב”ה לעשותן אלילים ולקרותן אלהות’ (רש”י על בראשית ד כו, בשם המדרש). טהרת האמונה מועדת להיטמא, ברכת השירה עלולה להפוך לקללה. כבר בראשיתה, גלשה הקריאה בשם ד’ לאליליות הגרועה ביותר – האלהת האדם. הכעיסוהו ב’אז’ – בקריאתם החנפה בשמו, באמונתם הנלוזה, בשירתם היהירה. אין למעלה מעונג השירה הטובה ואין למטה מנגע השירה הקלוקלת. החזיר הקב”ה ברוב כעסו, יבשה לים. משבאו ישראל בים ועשאו הקב”ה יבשה, ראו את התחדשות אהבתו וחמלתו עליו, שמחו שמחה גדולה על התפוגגות כעסו, התחדשה אמונתם – בטחונם, קילסוהו ושרו לפניו ולוֹ שירה, וילכו לבטח דרכם.

השירה היא (הביטוי של) אנחת הרווחה והביטחון העמוק שבהתפייסות ובהתחדשות של האמון והאהבה, החסד והרחמים.

 ישראל – שיר אל

ובאיזה זכות אומרים ישראל שירה?

בזכות אברהם שהאמין בהקב”ה, שנאמר: (בראשית טו) והאמין בה’,

[…] ממנה זכו ישראל לומר שירה על הים, שנאמר: אז ישיר משה, הוי תשורי מראש אמנה. (שם ה)

השירה היא לעולם שירת האמונה, והאמונה היא מורשת האבות לבנים. סוף האמונה נעוץ בראשה. ומביא גואל לבני בניהם באמונה. הכשרון השירי הוא הכשרון הישראלי העצמי, המקורי, מורשה היא לנו מאבותינו. הנסיבות החיצוניות, כוחן רק לדכא או לעורר אותה. ישראל – שיר – אל.

שירה וטהרה

ד”א, אז ישיר משה את השירה הזאת […]

לכך נאמר: את השירה הזאת, נאים אנו לומר שירה לפניך שאין בנו טומאה,

והרי [ברית] המילה מעידה עלינו שאנו טהורים,

לכך נאמר: את השירה הזאת, ואין זאת אלא מילה, שנאמר: (בראשית יז) זאת בריתי אשר תשמרו.

ויאמרו לאמר –  נהיה אומרים לבנינו ובנינו לבניהם, שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת, בעת שתעשה להם נסים. (שם יב)

טהרה מביאה לשירה. הטהרה הישראלית באה לידי ביטוי בברית המילה שהאב מצווה על בנו. בברית המילה שותלים ההורים את ניגון האמונה בבנים. נכרתת הברית עם המילה השירית. דור לדור ישורר מעשיך ונפלאותיך ירננו. מצרפת בזאת שירת היחיד לשירת הכלל ונמשכת שיירת השירה…

 השירה היא (ביטוי של) טהרה, של מילת עורלת הלב, של ההיפתחות אל העולם והאדם, של היכולת לכרות ברית.

שירה וגאולה

דבר אחר, אז ישיר משה, הה”ד: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה (שה”ש ד),

א”ר יוסטא: הר הוא ושמו אמנה, עד אותו ההר, ארץ ישראל, ממנו ולהלן, חו”ל,

א”ר אלעזר ב”ר יוסי: כשיגיעו הגליות לשם, יהיו אומרים שירה, לכך נאמר: תשורי מראש אמנה.

ד”א, תשורי מראש אמנה, עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבא,

שנאמר: שִׁירוּ לַיהֹוָה שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ: (שם ה)

רְאוּ את ישועת אלוקינו, ושירו!. שירת האמונה נאמרת בפה מלא וברמה רק בגאולה. אז ורק אז, נאמרת השירה הגדולה, שירת השיבה הביתה, שירת הגאולה. שיר חדש על נפלאות הגאולה.

כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבות,

לומר, מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת, כך הן הצרות באות עליהן,

והיו אומרים שירות בלשון נקבות, לכך עמדו בבל ומדי ויון ואדום ושיעבדו את ישראל,

אבל לע”ל, אין עוד צרות בו, שנאמר: (ישעיה סה) כי נשכחו הצרות הראשונות,

וכתיב: (ישעיהו לה) ששון ושמחה ישיגו וגו’,

באותה שעה אומרים שיר, לשון זכר, שנאמר: (תהלים צח) שירו לה’ שיר חדש. (שם יא)

השירה היא שירת האמונה. האמונה נשלמת רק בגאולה השלמה. ישועה שברירית, מחוללת אמונה רעועה. אמונה לשליש ולמחצה, מחוללת שירה המושרת ונפסקת לסירוגין. הגאולה העתידית השלמה, תביא לאמונה שלמה. אז, רק אז, יושר שיר חדש, שיר שאינו נפסק, שיר שהוא כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק.

השירה השלמה היא (ביטוי של) הששון והשמחה שהגעה למנוחה ולנחלה.

שירת המקרא – שירת האמונה

העולה מן הדרשות כולן הוא שהשירה במקרא, היא לעולם שירת האמונה. כל דרשה מתייחסת לעלה כותרת אחד של שושנת האמונה הישראלית. האמונה במקרא אינה ענין תיאולוגי – פילוסופי וגם לא רליגיזוי – מיסטי. ‘אנכי ד’ אלקיך אשר בראתי את העולם’, לא כתוב, אלא, ‘אנכי ד’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים’. האמונה היא פועל יוצא של הנוכחות והמעורבות האלוקית במציאות הארצית כמלך גבור, שנצחונו הוא נצחון המשפט והצדק על העוול והרשע, נצחון הטוב על הרע. השירה היא שירת החכמה היתרה שבאהבת החיים בעולם הזה והאמונה באפשרות והכרח תיקונם שבנצחון הטוב. השירה נטהרת בכריתת הברית, בהשתחררות מהשעבוד לאני, לכאן ול’כאן ועכשיו’, והיציאה לחירות עולם. השירה היא ניגון השמחה ושפת השחוק. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, השחוק והרינה על כל ישועה ובעיקר על הגאולה השלמה, על הארת העולם הבא בעולם הזה. השירה השלמה, זו שאינה נאלמת אלא הולכת ומתגברת, היא שירת האמונה השלמה המבשילה עם הגאולה השלמה.

בניסוח ‘פחות דתי’

השירה כסוגה ספרותית השתחררה מכבלי המסגרת והצורה שאפיינו אותה בעבר. אני סבור שזה שחרור מבורך, כי הוא מאתגר אותנו להקשיב לתוכן של השיר. איני מתכוון לתוכן המילולי והעניני המסוים שלו, אלא למה שעושה אותו לשיר, לתוך שלו, לפנימיות שלו, לאור המתנוצץ מבעד למלים, לניגון הבוקע מבינותם. השירה היא הביטוי של המגע – ההקשבה – הראיה, ב/של הפלא והסוד המקנן בכל פיסת חיים. מה שעושה יצירה לשיר הוא פלא הורתו וסוד לידתו. השיר הטוב, הוא זה המעורר אותנו, מרעיד את מיתרי לבנו ומצליח להביא אותנו לחוות משהו מן החוויה שממנה נולד.

איך זה קשור לאמונה? האמונה היא ראשית הפתיחות והרגישות אל הפלא והסוד שבמקור החיים ובעומקם. כל מבע של כל יחס או מפגש אל הפלא והסוד, הם שירה.

השירה ואנחנו

שירה היא אמונה. המשורר אינו מדבר על אמונתו אלא את אמונתו, ולעתים, אמונתו היא הדוברת בו ודרכו, והא אינו אלא ‘כינור לשירתה’. יש בכוחה של שירה היוצאת מן הלב, לחדור אל הלב ולעורר את האדם לאמונה. השירה לא רק מביעה את האמונה אלא מנביעה והמעצימה אותה. דומני שאנו היום מרבים להגות הגיונות, לדרוש דרשות, לספר סיפורים, אך ממעטים לשיר. חולשה פואטית, היא חולשה אמונית. דתיות של פרוזה, של הגות ודרשה, לא תדמה ולא תשוה לדתיות של שירה.

‘לשיר זה כמו להיות ירדן’. לשיר זה גם, להתבונן ולראות, לשור. השירה ראשיתה, בפקיחת עינים, בהתבוננות, המביאים לראייה, התגלות והארה. כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה. הנביא הוא משורר. הנבואה היא שירה, התורה כולה היא שירה, וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה ה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (דברים לא יט) השירה היא המשיבה לעולם ולאדם את הקסם והפלא.

אנו בני דור התקומה והתחיה, קרואים לפתוח את לבנו, לפקוח את עינינו, להכיר בניסנו, להודות ולהלל, לשיר ולהאמין, להאמין ולשיר. שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה! אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה וְהַמַּחְרֵשָׁה שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה. וְהַמַּחְרֵשָׁה, שׁוּרוּ הַמַּחְרֵשָׁה, שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה. (זלמן חן) ואומר: “שׁוּרוּ בְּנֵי כְּפָרִים, קָמָה הֵן בָּשְׁלָה כְּבָר עַל פְּנֵי הַכָּרִים, קִצְרוּ, שִׁלְחוּ מַגָּל, עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר” (מתתיהו שלם)

 [1] על ציפיתו של הקב”ה לשירה כתבתי בפרשת ‘בשלח’ תשע”ז. התאוה הקב”ה שתהיה לו שירה בתחתונים