עצמי, חירות, חופש ודרור
תקציר המאמר – חירות ועבדות / חופש והכרח / חירות חופשית / דרור, בחירה ויצירה, הבעה ודיאלוג, העצמי ועוד…
מושג החירות כרוך במושג העבדות. החירות היא ראשית (ובחשבון אחרון, אולי תמיד) שלילת השעבוד – יציאה מעבדות לחירות. אם כן, נשאלת השאלה: מה יֵחָשֵב לשעבוד? התשובה היא, כל מה שחיצוני לאדם – לטבעו, לרצונו, לדעתו וכיו”ב. החירות היא החיים שעל פי טבעו של האדם. אם כך, נשאלת השאלה: מהו טבעו של אדם? התשובה היא, ‘העצמי (לעתים טורחים להדגיש – העמוק) שלו’. אם כן היציאה משעבוד לחירות, אפשרית רק מתוך המודעות של האדם לעצמו (המביאה עמה את תודעת השעבוד הלא רצוי) והתחברותו אליו כמקור השראה ותנועה.
מושג החופש כרוך במושג ההכרח. החופש המלא כולל את הרצון החופשי (מכל הכרח, כפיה והתניה), האפשרות לבחור ברצוי והיכולת לממש את הבחירה. האם יש אפשרות של חופש מלא בעולם דטרמיניסטי פיזיקלית, פיזית, פסיכולוגית ותרבותית? התשובה המספקת לצורך הדיון שלנו היא: לא וכן. לא, אין אפשרות לחופש מוחלט. כן, יש אפשרות של חופש חלקי. האדם חופשי הוא אם כך, זה המודע – הרוצה – הבוחר – השקוד לממש (גם אם אינו ממצה) את פוטנציאל החופש שיש לו כאדם.
יכול האדם להיות חירותי אבל לא חופשי, כלומר לחיות על פי טבעו העצמי ללא שבחר בכך, בספונטניות תמימה חסרת מודעות, בעדריות ‘מובנת מאליה’, או אף בכפיה (חירות תמימה, עדרית או כפויה). יכול אדם להיות חופשי אבל לא חירותי, כלומר, לרצות, לבחור וּלְמָמֵש את בחירותיו, ללא שזה יקרב אותו לטבעו העצמי (חופש שטוח, קליל וקפריזי, או רציני ועקבי). החירות החופשית היא המצב הנחמד, שבו האדם משתחרר משעבודיו ונהיה חירותי, מתוך רצון חופשי, מודעות עצמית ובחירה חופשית ובכך נעשה נאמן לעצמו ופועל לממש את עצמו.
אמנם, אפשרות נחמדה ומלבבת זו אינה מספקת את האדם. העצמי כפוי על האדם הר כגיגית, ובחירתו אינה חופשית, שהרי האפשרויות ביניהן הוא אמור לבחור מונחות לפניו מגבילות אותו וכופות אותו. והוא מבקש חירות חופשית גדולה מזו (לשם הנוחוּת אקרא לה ‘דרור’). החופש שב’דרור’ משתדרג ומשתנה מבחירה (בין אופציות קיימות, שעדיין יש בה ממד של הכרח וכפיה) אל יצירה (של אופציות חדשות). החירות שב’דרור’ משתדרגת מהתמסרות ונאמנות לעצמי (שעדיין יש בה מועקה של היקבעות), להבעה יצירתית דינמית.
שדרוג זה חייב להתבסס הבנה שונה של העצמי. הנה 3 אפשרויות בקיצור: 1. הכחשת העצמי מכל וכל. אין שום אדון גם לא ‘אמתי, נאור ורב חסד’. כל מה שיש הוא מה שיש – ההתהוות. (בודהיזם). 2. ראית כל עצמי כמבדה כוזב והבניה מתעתעת. בכך נפתח אופק אינסופי לכינון של עצמי (סארטר). 3, שחרור ה’עצמי’ מן הניצחוּת האובייקטואלית שלו (טיילור). אנסה להראות שהאפשרות השלישית יותר מתקבלת על הדעת, משמעותית ופורייה.
אם כך, הבה נצא למסע בעקבות החירות, החופש והדרור.
קיצור תולדות האלוהות והעצמי[1]
אחת החוויות הראשוניות של האדם המודע, היא, ‘חוסר הנחת’ (וכבר דרשו דורשי רשומות: ‘יודעי ח”ן’ – יודעי חוסר נחת…). התחושה שחייו אינם מה שהם היו יכולים ואמורים להיות. זה קורה בדרך כלל כשהוא פונה מעץ החיים וטועם את עץ הדעת ובזאת מגורש מגן העדן. חווית התמימות הילדית, האחדות והשלמות עם עצמו ועם סביבתו, מותמרת בחוויית המודעות, השניות והפער. במידה מסוימת זהו חטאו הקדמון הבלתי נמנע של כל אדם, המחדש אצלו את תחושת ההחטאה וההחמצה שבעקבותיה הולכת ומצטברת אצלו מועקה מטרידה של ‘זה לא זה’. הפרדיגמה הדואלית המתחדשת בעקבות החוויה הקיומית המביכה הזו, היא מקור שני הפתרונות האוניברסליים לסיוט זה.
הפתרון האונטולוגי – ההבחנה בין הבריאה לבורא, ומתוך כך, בין העולם הזה בו חי האדם, לבין עולם אידיאלי. העולם האידיאלי אפשר שהיה (גן עדן, המצב הטבעי, תור הזהב), שיהיה (העולם הבא, הגאולה), או שהווה (האלוהות, עולם האידיאות). המכנה המשותף של כל האפשרויות הללו הוא שזה אינו עולמו, שהווייתו חסרה ופגומה, שחייו הם לכל היותר בבואה חיוורת שלו.
הפתרון האפיסטמולוגי – ההבחנה בין ה’נפש’ ל’גוף’, שהחיבור ביניהם, שהוא הייחוד של האדם, הוא גם מקור כל הצרות שלו. הוא יוצר את הפער בין ה’בכח’ וה’בפועל’, את המלחמה בין הנמוך לגבוה, את הבושה שב’עצמי הכוזב’. זו הבחנה קדומה ומסורתית, דתית (נשמה רוחנית, אלוהית לעומת גוף חומרי ואף ‘שטני’) ופילוסופית (אידיאה ותופעה, עצם ומקרה, צורה וחומר). בשפה הפילוסופית המודרנית, ניסח דקארט את ההבחנה המסורתית כיחס שבין ‘העצם החושב’ ל’עצם המתפשט’. בשפה הפסיכולוגית המודרנית היה זה יונג שניסח אותה כיחס שבין העצמי העמוק לאגו.
האלוהות ועולם האידיאות, מחד, הנשמה והעצמי העמוק מאידך, הפכו למושא להערצה וכמיהה שהאדם ביקש את קרבתם, השראתם והדרכתם כיצד לחיות את חייו לאורם ולא במחשכי העולם הזה, החומריות העכורה של הגוף והָרְדִיָה של האגו. כאן נכנסו לתמונה המילים – עבדות וחירות (גאון ושפלות). האדם מבקש לחיות על פי טבעו האמתי של העולם ושל עצמו, על פי האלוהות והנשמה, והוא מבין שמדובר על פרויקט של יציאה מעבדות לחירות. ב’שלב הראשון’, הוא ממוקד באלוהות – ‘ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו’, ‘עבדי ולא עבדים לעבדים’, ‘עבד ד’ הוא לבדו חופשי’. ב’שלב השני’, הוא מתמקד בעצמי העמוק, ומכאן צומח ומלבלב שיח האותנטיות והאקספרסיביות, הנאמנות לעצמי ומימושו. יש שיאמצו לליבם את שני העוגנים ואף יראו בהם שני גילויים רצופים של אחדות אחת מקורית.
עד כאן, מתרחשים הדברים ומתקבלים כמים קרים לנפש עייפה. המשך התפתחות והתעצמות הרפלקטיביות ולא פחות מכך, העובדה המצערת שהגילויים הגדולים הללו וההתמסרות אליהם לא פתרו את מצוקת האדם ולא היטיבו בהרבה את חייו, יביאו לשלב הבא, שבו ימצא האדם את עצמו שואל: מהי האלוהות? מהו העצמי? ובמוקדם או במאוחר, תצוצנה גם השאלות הספקניות: מי אמר שיש אלוהות? מי אמר שיש עצמי? זהו המסע הפילוסופי והפסיכולוגי שאנחנו בעיצומו.
מכאן ואילך, אתמקד בעצמי – במציאותו, במובנו ובהשלכות של כך על חיינו.
העצמי – החלום ופשרו
ה’עצמי’ במובן הקרטזיאני והיונגיאני, הוא שהשתרש במחוזות התרבות המודרנית והשיח שלה עד כדי כך שהיה צורך לרענן את הזיכרון הקצר שלנו, ולהיפגש עם מודל שונה של עצמי שלמעשה קדם לו במערב וקיים לצדו במזרח. מי שעשה זאת באופן המשוכלל ביותר הוא צ’רלס טיילור. אנסה ללכת בעקבותיו.
כדי להבין את הבחנתו של טיילור, אתחיל בפרישה של כל האפשרויות: 1. אין עצמי 2. יש עצמי חיצוני (טרנסצנדנטי – הא-ל / חיצוני – הדת, התרבות, המדינה) 3. יש עצמי פנימי ניצח ומבוצר 4. יש עצמי פנימי גולמי[2] (מזל / מרה) גמיש, אלסטי, רב פרצופי, פלורליסטי ובמלים אחרות, יש עצמי פנימי מפולש (גם כלפי פנים כלומר התודעה) דיאלוגי / דיאלקטי
דומני שאין טעם להכחיש את העובדה הפשוטה שלאדם יש תשתית אובייקטיבית פיזית ולא פיזית. גם שוללי העצמי הרדיקלים, אינם מכחישים זאת במישור הפיזי. מה שהם שוללים הוא את תודעת העצמי שהינה לדעתם הבניה דמיונית שימושית, ש’חטאה’ בכך שחרגה מגבולה הפונקציונלי ההישרדותי המועיל, ופלשה ואף השתלטה על המרחב הערכי של החיים האנושיים. בכך יצא שכר האדם בהפסדו – סבל ואומללות, תסכול וייאוש. כדי להשתחרר מכל המרעין הבישין הללו ‘שווה’ להכחיש את מציאות העצמי.
לעומתה בקוטב הנגדי, שוכנת התפיסה של העצמי כנתון אובייקטיבי (מטאפיזי או מטאפסיכי) ניצח שיש ביחס אליו רק שתי אפשרויות. הטובה – להיות נאמן לו ולממשו. הרעה – לבגוד בו ולהחמיצו. זאת כאמור תפיסת העצמי המודרנית שיצאה מבית מדרשו של דקארט. הגל היה זה שלימד שתשתית הזו אינה אובייקטיבית כמו האובייקטיביות הפיזיקלית, כלומר היא אינה ניצחת ואינה חד חד ערכית, אלא היא גם סובייקטיבית ודינמית[3]. סארטר ‘לקח’ את הגל עד אבסורד בכך שטען כי העצמי הינו רק סובייקטיבי, כלומר העצמי כולו הוא יצירה מתמדת (סיזיפית, כפי שביטא זאת סארטר: ‘האדם נידון לחירות’ וכן ‘האדם הוא תשוקה ללא תוחלת’), של האדם יש מאין (ובפועל – מ’עצמי כוזב’). טיילור הוא זה שהנהיר את המהלך הזה והמשיגו בהבחנה בין העצמי המבוצר לעצמי המפולש[4]. ואני קבלתי אותו ממו”ר וידידי אליעזר מלכיאל[5]. אבקש להמשיך את הדיון באמצעות עיון בדברים שכתב הרב שג”ר[6].
חירות חופש ודרור – בעקבות הרב שג”ר, הראי”ה ורבי נחמן
‘יש להבדיל בין החירות והחופש. ר’ נחמן מלמדנו כי החופש הוא ההקדמה, כינון החירות של פסח… פורים ופסח מקבילים כאן לחופש ולחירות. פורים, שהוא חג הפור והחופש האנרכי שבידי האדם, הוא הבחירה החופשית בְּחֵירוּת הַפֶּסָח של העצמיות והזהות. זהו בעצם ציור של הקיום הישראלי כמעגל שלם, שמוצא את טעמו בעצמו…
אצל הראי”ה ראינו כי החופש האנרכי, ה’פורימי’, מאפשר לרומם את [לבחור ב] החירות של הטבע, חירות הפסח בבחירה החופשית בטבע ובעצמיות].
אך מדבריו של ר’ נחמן עולה גם, כי החופש האנרכי, הינו היכולת לכונן את החירות – ניתן לכונן את הטבע [העצמי] עצמו! זהו מסלול של יצירה שאיננה נשענת על העובדות, אלא מכוננת אותן. בכך מופנם אל תוך הקדושה גם החופש הסארטרי
אם כן, ישנה הדרך של ‘להיות מה שאתה’; [ישנה הדרך של לבחור ב’מה שאתה’] וישנה דרך רדיקלית יותר: היכולת ליצור מחדש את החירות שלך, את ה’אני’ שלך [להיות מה שאתה יצרת]. זו אולי כוונתו של ר’ נחמן במשפט הסתום המופיע בסוף תורה זו: ‘כי בתחילה היו כל ההתחלות מפסח ועל כן כל המצוות הן זכר ליציאת מצרים. ועכשיו…’ היום ההתחלות הן מפורים [כלומר, מן החופש המכונן את העצמיות]’ (הרב שג”ר, זמן של חירות, עמ’ 168)
הרב שג”ר מבחין בין חירות ללא בחירה חופשית, שהיא הנאמנות הטבעית, התמימה, לעצמיות. חירות זו היא החירות של יציאת מצרים שהייתה בעצם הוצאת מצרים – ‘אנכי ד’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אשר יצאת מארץ מצרים, לא כתיב, אלא אשר הוצאתיך, בעל כרחך, על אפך ועל חמתך’ (מדרש לא קדום. לא נודע למי). החירות – הנאמנות לעצמיות של פסח נכפתה על עם ישראל באופן נחרץ. והיא היא החירות שהאירה באור בוהק ועז במעמד הר סיני בו נכפתה התורה על עם ישראל, הר כגיגית. ‘וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת: (שמות לב טז). אל תקרי חרות אלא חירות שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו. (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ב חרות על הלוחות). ‘ואין בן חורין ‘לעצמו’ אלא שמשועבד לעצמו’, ואל תקרי חירות אלא חרוט בחרט כדכתיב, ‘וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט’ (שמות לב ד) (מדרש לא קדום. לא נודע למי)
לפי הראי”ה (וכך מפרש הרב שג”ר)[7], לאורך ימי בית ראשון הלכה ונתעצמה הבחירה החופשית (דמיתקרי בלע”ז, האוטונומיה האנושית) על ידי גורמים חיצוניים ופנימיים והחירות הטבעית הלכה ונחלשה (לתהליך זה קורא הראי”ה, בעקבות המקובלים – ‘נסירה’[1]). תהליך זה הגיע ל’שיאו’ בימי אחשוורוש, כשישראל התכחשו לעצמיותם ובחרו להשתחוות לצלם וליהנות מסעודת הרשע ואף התייאשו מן הגאולה. אל מול גזרת המן ובעיקר לאחר ביטולה, שב עם ישראל ובחר בעצמיותו ובתורתו בבחירה חופשית חפה מכפיה חיצונית או פנימית – ‘הדור קבלוה [את התורה] בימי אחשוורוש’. בכך זכה עם ישראל ל’חירות שניה’ לנאמנות לעצמיות שמתוך רצון ובחירה חופשיים[8].
אם כן, על פי הראי”ה, מה שהתחדש בפורים היא האפשרות של הבחירה החופשית בטבע העצמי – החירות החופשית. אך ‘אליה וקוץ בה’. לעומת המוחלטות, הסטטיות והאל זמניות של החירות הטבעית, הבחירה חופשית מתאפיינת ביחסיות, דינמיות ו’זמניות’. משעה שיש בחירה חופשית, היא יכולה להשתנות בשל גורמים כאלה או אחרים ולהתהפך להתכחשות לעצמיות ואף לכפירה בה. זה אכן קרה לא פעם במשך הדורות מאז ימי אחשוורוש והגיע לשיאו בצונאמי של חילון בימי פרוץ המודרנה ובהמשכה, בהם התקיימה בהידור נבואת החכמים, ‘בעקבתא דמשיחא חוצפא ישגא’.
השלב הבא בתהליך ה’נסירה’ ובדיון שלנו, הוא המרתק והמשמעותי ביותר, כיוון שהוא מתייחס ישירות לנו, ממש, כאן ועכשיו בעידן הפוסטמודרני והפוסט ציוני. הרב שג”ר סבור שרבי נחמן ראה ב’פורים’ כמחדש לא רק את האפשרות של בחירה חופשית הכורתת ברית עם העצמיות (או מפרה ברית איתה), אלא גם את האפשרות הרדיקלית של יצירה וכינון הטבע – העצמיות. מה שמאפשר (ויש שיאמרו – מחייב) את בריאת העצמות ‘יש מאין’, היא המחיקה המוחלטת של הטבע והעצמות, של כל הסיפורים הגדולים, מהאלוהים ועד לסובייקט. הרב שג”ר מציג זאת כאפשרות של הבנה (מלהיבה) בר”נ, המטרים את סארטר והפוסטמודרניזם, ודומני שבכך הוא מבטא את עמדתו – משאלתו. אני סבור שאפשרות זו היא מופרכת. אנסה להסביר.
צ’ק ללא כיסוי
אפשר היה לנסות ולבסס הבנה זו של הרב שג”ר, בכך שזהו אכן המיצוי העקבי של הנסירה המגיעה בשיאה ל’איון’ מוחלט של העצמות ולא מותירה לנו אלא את האפשרות לברוא את עצמנו ואף את עולמנו[9], אבל אני סבור, שכרגע לפחות, אי אפשר לפרוע את שטר ‘החופש האנרכי הסארטרי’ (ע”פ פרשנותו של הרב שג”ר), לא במרחב הכללי ולא האישי. הטעם לכך הוא בעיקר אמפירי פשוט[10].
במישור הכללי – אי אפשר להכחיש שה’יהדות’ כטבע, כעצמות, כסיפור על[11], נשארה בעולם ובתודעה כאופציה, גם אם ‘חלשה וחיוורת’ (ובזמן האחרון אף נראה שהסומק חזר ללחייה…). זה המקסימום שאפשר לומר וזה אינו מעט. נכון עדיין אפשר יהיה לטעון שהיא ‘עצמי כוזב’ המעצים את אתגר החירות אליו נידון האדם.
במישור האישי – אי אפשר להכחיש את הטבע והאופי המיוחד של היחיד, גם אם הוא קבור מתחת ערימה של התניות והשפעות. איני יכול לקבל את ההנחה שהאדם נולד כריק או אין מוחלט וגם לא שהוא יכול להגיע לנקודת ‘אפס’ כזאת. זה אווידנטי לחלוטין עבורי בחוויה האישית שלי ממרום גילי – למרות כל השינויים שעברתי (ורבים ואף דרמטיים הם) ברור לי לחלוטין שיש ביסוד אישיותי גרעין קבוע. ב’ראיה’ נוספת זכיתי כשנולדו לנו תאומים זהים (ע”פ ההגדרה המדעית) ומהיום הראשון היה ברור לחלוטין שלכל אחד מהם אופי[12] שונה.
מקורה השטחי של הטעות הזו, היא לדעתי, הקלות (הנחמדה כשלעצמה) של המחשבה (ואולי נכון יותר של הדמיון) והדיבור התיאורטיים, המופשטים. אין שום בעיה לדבר על ‘העדר עצמות’ על ‘עצמות מובנית’, או על ‘ריבוי עצמויות’ וכיו”ב שאר משאלות לב. מקורה העמוק של הטעות, הוא התשוקה לחופש מוחלט המקננת באדם. תשוקה זו שהוכיחה עצמה כעמידה בפני כל הכישלונות, מעידה על עצמה שאינה עזה בלבד, אלא עמוקה ועצמית. מכאן אפשר לפסוע עוד צעד ולהחליט שהתשוקה לחופש מוחלט היא היא העצמות האנושית. אם נאמר זאת, אנו ניצבים בפני שתי אפשרויות: או שככל תשוקה אנושית היא תתגשם לבסוף, או שלא…
איזהו בן חורין השמח בחלקו – חירות חופשית דיאלוגית
גם אני סבור שה’חירות החופשית’, כלומר, האפשרות של הבחירה החופשית האישית או הכללית בעצמות נתונה מראש וניצחת, אינה סוף פסוק. כבר שרטטתי לעיל את האפשרויות האחרות של הבנת העצמי ואת הנגזרת הקיומית שלהם. אסיים בניסוח נוסף, קיומי ואופרטיבי יותר של כמה גוונים של מה שנראה לי נכון, פורה ואפשרי.
החירות החופשית הדיאלוגית נולדת במעבר מהמונולוג (המועד לנרקיסיזם אנרכיסטי) המאפיין את ההבעה היצירתית לדיאלוג הכולל הקשבה והתרשמות (המשיבה ליחיד את ההקשר הרחב והעמוק שלו בלי ליטול ממנו את יחידיותו). היא גדלה ומתפתחת ברב שיח מתמיד בן כל מופעי השניות והניגוד שבחיים. הזיקה והיחס הסינופטיים הללו, אינם פשוטים כלל ועיקר. השיח הזה רצוף גם שתיקה, הוא יוצר יש, אך לא פחות מכך, שוקע אל האין, מגיה אור אך גם משליך צל, מסב עונג אבל גם מְנָגֵעַ. ההתרחשות הזו, היא יציאה מתמדת לחירות שהינה החירות עצמה על שלל גווניה, היא החיים האנושיים כפשוטם וכמשמעם.
אפשרות זו מתבססת כאמור על שידוד מערכות הבנת העצמי, כלומר, על חריגה מהתפיסה (הקרטזיאנית / היונגיאנית) שלו כגרעין, כד.נ.א רוחני מוחלט וקבוע העומד ביסוד החיים. כמהות הקודמת לקיום האמור לממשה. במקום זאת נכון לדבר על העצמי כפוטנציאל שאינו אינסופי, אך גם אינו מסוים באופן ניצח, והוא מתפתח ומשתכלל במהלך דיאלקטי ודיאלוגי של מפגש עם התודעה הגלויה ועם החיים החיצוניים. הבנה כזו פותחת אופק רחב מאוד של צמיחה שינוי והתחדשות, הגם שהוא אינו בלתי מוגבל.
האפשרות הזו נעוצה גם בהיחלצות מה’מובן מאליו’ הגדול – מראיית החוץ כאויב, הדואליות כאסון והאחר כגיהינום. אדרבא, החוץ הוא האוהב, הדואליות היא הזמנה לדיאלוג והאחר הוא גן העדן. אם הַפְּנִים הוא ה’תוכן’, החוץ הוא ה’מדיום’. האם הפנים הוא ה’אור’, החוץ הוא ה’כלי’. אין תוכן ללא מדיום ואין אור ללא כלי. רצוי כלים. רצו מאוד כלים משוכללים היכולים להכיל אורות עזים.
גירסא צנועה של האפשרות הדיאלוגית נותנת משקל רב יותר לעצמי כאבן שתיה של האישיות. יחד עם זאת, הוא אמנם אינו ניצח ואינו ‘כל יכול’ ואנו יכולים לא רק לבגוד בו ולהתכחש אליו, אלא לעצב אותו באופנים רבים ואף מתחדשים חדשות לבקרים. (יש לברר אם האפשרות של ‘מהויות עצמיות’ רבות המונחות בתשתית קיומו של כל אדם, היא יותר מאשר ואריציה או אף אילוסטרציה של אפשרות זו).
אפשר אולי להוסיף גם האפשרות הסארטריאנית כ’אסימפטוטה’ – את החירות החופשית המוחלטת יש מקום לראות כתשוקה עמוקה וכתנועה ‘אסימפטוטית’, כלומר, כמגמה וכתנועה, שאף פעם לא תהיה מושלמת, אבל תמיד תוכל להתחדד ולהזדקק. כתנועה שאינה ‘סיזיפית’ כיוון שהיא אכן הולכת מחיל אל חיל.
לפני שנחתום, נבקר בעקבות הראי”ה בשתי פסגות נוספות של ‘חירות גמורה’.
החירות הגמורה – השחרור מהחירות
החירות הגמורה [היא], בהיות האדם כ”כ בן חורין עד שיוכל בחירותו [החופשית] המוחלטת גם כן לשעבד עצמו במקום הראוי, ולהיות עבד במקום שהעבדות היא החירות האמתית. ‘אל תירא עבדי יעקב’ (ישעיה מד ב; ירמיה מו כח) [יעקב, אל תירא להיות עבד כשזה נכון ופורה] . (ראי”ה קוק, הגדה של פסח, מגיד)
החירות המעולה, שכבודה ועז חמדתה איננו נגלה כי אם בהיות עליו אותה העטרה של העבדות הרוממה, עבדותו של מלך הכבוד, שהיא החירות הגמורה. על כן הצורה השלמה של החירות באה בהיותה נכרכת עם העבדות, שאז ימצא האדם בנפשו השלטון הגמור הראוי לבן חורין באמת, המושל ג”כ על הגדול שבכוחות שהוא כח החירות עצמו. (ראי”ה קוק, הגדה של פסח, כורך)
שיאה של החירות, גם זו החופשית והדיאלוגית, ‘החירות המעולה והגמורה’, הוא בהשתחררות גם מ’אובססית החירות והחופש’ והיכולת להכיל בשמחה ואף ליזום זיקות של עבדות וכורח, מתוך אינטואיציה, תבונה ורגישות. היכולת ל’נצח’ על החירות מנקודת העל המלכותית של האישיות הצלולה. זה כולל גם את הבחירה בעבדות, במקום שהיא נכונה ופורייה, גם אם היא אינה קלה ואף כואבת (ה’מרור’ הוא ה’תירגול’ המכין לכך). ואולי כוללת חירות זו, גם את היכולת לבחור ב’טרוף’, לעשות דברים משוגעים ולהכריע בשרירות,
החירות הגמורה – אי בעו צדיקי ברו עלמא
והצצה אל החירות הגמורה העתידית… ואולי זה יזכיר לכם את אחת הדעות שהבאתי לעיל…
החירות הגמורה אל השתלמות שלטון רוח האדם על עצמו ועל העולם. “אי בעו צדיקי ברו עלמא”; “עתידים צדיקים באותו זמן לברוא עולמות” (מדרש הנעלם). (מאמרי הראיה א, קרבת אלהים ב)
בכל מצוי, כיון שיש בו צד הגבלה יש בו צד הכרח, וזהו צד הרע שבו. השתלמותו תלויה היא בחופשיותו, בצאתו מכבלי ההכרח לחירות. הטבע המעשי הוא מלא הכרח, וכמידתו הוא מלא רע. הצד הטוב שיש בו הוא מה שבעלי הרצון יכולים להטביע ברצון עליו צורה מיוחדה, ובעומק החבוי האמוני צדיקים שולטים ברצונם החפשי על חוקי הבריאה. […] הכל נגאל ממאסרו המוכרח על ידי אור הפנימיות המופיע, אור הרצון, שזהו הזורח בתורה, שמתייחש האדם והעולם אל רצון ד’, יוצר כל ברצונו. נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, לשם מי שאמר והיה העולם. (שמונה קבצים, קובץ ה קע)
למה באה השבירה. לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת. על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי. ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל. (שמונה קבצים, קובץ א תסב)
מקור הרצון החופשי של האדם, המהווה את המוסריות האידיאלית שבה האדם דומה ליוצרו, נובע הוא מראשית הההופעה, שלפני העולם האלהי, מעיקר תחילת ההופעה האלהית, שאין בה אותו ההכרח של כובד ההטבעה של ערכי הסיבות והמסובבים והתייחסותם אלו לאלו. וזאת היא הארת החפץ האלהי הקשורה בגדולת רצון האדם בהתעלותו. ותגזר אומר ויקם לך. (שמונה קבצים, קובץ ב שמ)
מכירים אנו את הרצון הטוב ליסוד ההויה, והמציאות כולה היא מיוסדת על תמציתו, מתגלה יסוד עולם זה ברצונו של אדם, השפעתו מתגדלת כל מה שהוא מפתחו יותר. […] זהו באמת האדם היסודי, שכל טוב העולם בידו, ואור ד’ לאמץ כח החיים של כל היקום על ידו מופיע. והקב”ה קרא ליעקב אל, שנאמר ויקרא לו אל, ומי קראו כך אלהי ישראל. כל דבור היוצא מנקודת הטוב של הרצון, שהמוסר האלהי שרוי בו, לפי עומק אמתתו, לפי גודל התפשטותו במעשים, ולפי רום הכרתו בשכל, כך הוא יוצר ופועל. משך החיים של ההויה, יצירת ברואים, עגלא תלתא, וגברא, הנם באים על ידי התעלות החפץ של קדושת נקודת הרצון לרום גבהו. הלימורים הרזיים, דבספר יצירה, עוזרים הם לבסס את הרצון, להוציא כלי למעשהו. […] , ואי בעו צדיקי ברו עלמא, שנאמר עונותיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם, הא אי ליכא עונות, אין הבדלה. והכל עולה באחדות עליונה, אושר ותענוג, למעלה מכל אחדות ומכל צחצחות, שורש נשמתן של צדיקים, אשר עם המלך ישבו במלאכתו. (שמונה קבצים, קובץ א תשצ – תשפט; אורות הקודש ג, עמוד מג, לג – הרצון היסודי היוצר)
חתימה – ציפור דרור – אל תאמין בעצמך עד יום מותך
אפשר שדברי חכמים על ציפור הדרור מקפלים בתוכם את דברינו.
אמר רבה בר רב הונא, הכא בצפור דרור עסקינן לפי שאינה מקבלת מרות. תנא דבי רבי ישמעאל, למה נקראת צפור דרור, שדרה בבית כבשדה. (שבת דף קו ע”א).
החירות הגמורה, הדרור, הוא היכולת לדעת לחיות חיים עוצמתיים ומשמעותיים גם כשאיננו נמצאים באזור הנוחות שלנו – ‘בבית כמו בשדה’ (ואולי לנו כבני אדם, ‘בשדה כמו בבית’…). האפשרות הזו מתחדשת בהבנה שהחיים המלאים, כוללים מרחבים, מצבים ותנועות שונים ואף הפוכים. פנים וחוץ, יום ולילה, ערות שינה, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. זו אינה תקלה מצערת, אלא זהו אופים המיוחד ותהילתם של חיי האדם. האדם ‘מהלך’ ואינו ‘עומד’ ובוודאי לא ‘יושב’. ההליכה אל החירות הינה חירות, כמו שהחירות, הינה הליכה אל החירות.
הִלֵּל אוֹמֵר: […] וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ (מסכת אבות פרק ב משנה ד)
יחד עם זאת. לעולם, אבל לעולם, אל לנו לחשוב שכבר גילינו ומיצינו עד תום את המהות העצמית שלנו. כמובן, לא מדובר על העצמות האינסופית (זו כלל אינה אפשרות שיש לשלול), אלא על המהות העצמית האישית שלנו. זו אף שהיא מתגלה ומתממשת, יכולה היא ואמורה היא תמיד להוסיף ולהתעבד, להשתנות ולהתחדש, בפנים חדשות נוספות או אף באופן של טרנספורמציה ואף מטמורפוזה. ואולי להשלמה המדרש על המשנה, אביא את ריש דבריו של הלל במשנה זו: ‘אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר’, כהדרכה לחיות, לצאת לחירות, בזיקה ושיח מתמיד עם כל מה ומי שנמצא מסביבנו…
1] דברי בכל המאמר אינם מתיימרים להיות מדעיים וכשהם מתהדרים ברסיסי היסטוריה, פילוסופיה ופסיכולוגיה זה נעשה לפי מיעוט ידיעתי והבנתי כדי לשרת את ההתבוננות הפנומנולוגית והקיומית.
[2] אפשר שמושגים כמו ‘מזל’ מתחום האסטרולוגיה, ו’ארבע מרות’ מתחום הרפואה הקדומה, מבטאים תובנה זו.
[3] אפשר שביטוי פשוט ובהיר לתובנה זו מצוי במאמר חז”ל: האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא. אמר רב אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא [מי שנולד במזל מאדים, יהיה איש שופך דמים. אמר רב אשי: או רופא מקיז, דם או גנב, או שוחט, או מוהל] (שבת דף קנו עמוד א). אף שאפשר לדון על טווח השינוי שאפשר לעשות מנקודת המוצא, זה כבר ענין אמפירי ואישי. אין שום נוסחא, כל אחד עומד בפני אופק של עיבוד ופיתוח שאינו יודע את הטווח שלו בשום רגע נתון.
[4] בעיקר בספרו ‘מקורות העצמיות’ שלצערי טרם תורגם לעברית
[5] להרחבה והעמקה, ראה: אליעזר מלכיאל, ‘חכמה ותמימות’ פרק רביעי
[6] התייחסות (ראשונית ופחות מפותחת) לדבר הרב שג”ר הללו כבר העלתי לבלוג תחת הכותרת ‘חופש וחירות, עצמיות ואין – רשמים ומחשבות מתוך לימוד דרשה של הרב שג”ר’.
[7] ואף את העולם – ‘אי בעו צדיקי ברו עלמא’ – עתידים הצדיקים שיבראו עולמות (של רוח ושל גשם).
[8] ויתייצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח/א
[9] ראה למשל הראי”ה קוק, אורות, אורת ישראל פרק א יג ובמקומו רבים נוספים.
[10] יש משהו גם בטיעון שעצם היכולת ליצור יש מאין את העצמיות היא סוג של עצמיות גם אם היא עצמיות כליית ולא אורית
[11] אמנם בשיח הכללי היום, גם אלה שמדברים על עצמות אישית לרוב לא יקבלו את האפשרות של ‘עצמות קולקטיבית’.
[12] אני סבור שהמילה ‘אופי’ נגזרת מ’אפי’ – פנים בארמית. במדרש (…) הנשמה נקראת ‘אופיתא’, כלומר, הפנים הפנימיות, העצמיות, של האדם
לרב חיים מכובדי
מכיוון שאני פילוסוף במיל (המטבע) וכוונתי לחור שבמרכז, ומכיוון שבמשך כמה שנים השתתפתי בהרצאות בפילוסופיה מבלי שהתכוננתי אליהם ומבלי שעשיתי שעורי בית, אז אני מבקש להתייחס לדברי על חירות וחופש בהתאם להקדמתי.
באחת ההרצאות שבהם השתתפתי אמר ד”ר אליעזר את המשפט המפורסם של סארטר: “הקיום קודם למהות.” אני זוכר שלקח לי רגע ארוך ארוך להבין שמישהו אמר את המשפט הזה והתכוון לזה בכל הרצינות. ואז אמרתי לעצמי: “איזה אידיוט!”. לא אליעזר סארטר!!!
יש לי הרגל מגונה שכאשר מישהו אומר משהו שנשמע לי מוזר עד אימה אני הולך לחטט בחייו הפרטיים. אז לבעלי כיבה רגישה אני ממליץ לא לחטט בחייו של המופרע ששמו סארטר.
כאשר אנחנו מדברים על חירות וחופש ועל העצמיות האדם אנחנו צריכים קודם כל לברר איך בכלל אפשר לפגוש את מהותה של החרות הזו והחופש הזה בתוכנו: כמיטב הבנתי ולעניות דעתי זה לא יכול לקרות במישור השכלי תודעתי,(פילוסופי) אלא קודם כל במישור המידתי פנימי. מה שנקרא בלשון הקודש חכמת-לב: “וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'”. מה שהכי מעניין שגם לייבניץ שהגיע למסקנה הפוכה במאה ושמונים מעלות בדיוק – בתורת המונאדות שלו – שאין אפשרות לבחירה חופשית בכלל, גם הוא לא התחתן מעולם ולא הוליד ילדים. והנה לנו שני פילוסופים אדירים (לפי דעתי סארטר לא מגיע לקרסוליים של לייבניץ) שאותו מצב אישי הביא אותם לשני הקצבות הכי הזויות שיכולות להיות שהם ההפך מתפיסתה היותר יסודית של תורתנו. לכן המושג קודש וטוהר לא נמצע בכלל בשפה הפילוסופית. שי מושגים שמבלעדיהם אין מגע אמיתי עם החיים עצמם.
אז נראה לסכם שהבחירה החופשית שלנו היא זו המאפשרת לנו להכיר באופן שלם, לקבל באופן חרותי מלא, ולהפנים בחופש גמור, את מה שניכפה עלינו כגיגית. וכדברי הקב”ה לאיוב: “איפה היית ביסדי־ארץ הגד אם־ידעת בינה.
חברך שמכבר הימים
תודה לך זאביק על ההתיחסות העקבית לדברי (זו גם תודה על התגובה הקודמת מפורים…) בוודאי שאתה יוצא בזה ידי חובת גמילות חסד לקשיש…
לעצם הדברים, נסיתי לומר שהנאמנות לעצמי אינה עוד נאמנות לרודן, בשינוי הקטן שהוא שוכן בתוכי (מה שעושה אותו יעיל יותר ומפחיד יותר…) אלא היא הפתיחות אל החבר והחברה לא פחות מאשר אל עצמי, והנכונות להקשיב ולא רק לדבר, ליצור ולא רק לציית… ודו”ק… וחג שמח!