פורים וסוד הנסירה בראי”ה

(מבוסס על לימוד השבוע במדרשת נשמת. תודה גדולה ליהונתן ביטון נ”י ששיכתב במיומנות ובזריזות)

הטרנסצנדנטיות של האימננטיות או הנס שבטבע או האלוהי שבאדם – פתיחה כוללת כל

התכלית של פורים, (טוב, אחת מהן), היא לראות את מה שמתרחש בטבע ואף באקראיות, בחולין ואף ברוע ובטומאה, כנס, לשמוח בו ולאהוב אותו, ומה שהכי חשוב להעדיפו על פני הנס הגלוי המשדד מערכות טבע פיזיקליות (מכות מצרים; קריעת ים סוף) או רוחניות (מתן תורה והשריית שכינה). זה לא מעט ולא פשוט אבל זה הסיפור של פורים.

פורים בא ללמדנו שהמפגש המיוחל עם הקב”ה, עם הנשמה ועם התורה, יכול בהחלט להיות פרי יגיע כפנו ועמלנו המודע, הבחירי, האקטיבי ולאו דווקא בתבנית של התגלות עוצמתית בסגנון ‘כפה עליהם הר כגיגית’, כפה מי שכפה… ואין כפה אלא האיר והנכיח ואין הר אלא ההוויה האלוקית הנשמתית ואין גיגית אלא (גימטריא) הַוָדדא”וּת (אוידנטיות בלעז)… המייתרת את שיקול דעתנו ואת חופש בחירתנו.

הדור קיבלוה בימי אחשוורוש. רש”י: מאהבת הנס. ראשית ישנו הזיהוי שהישועה היתה נס ולא טבע. שנית ולא פחות חשוב, הנס הנסתר הזה שבדרך הטבע חביב ואהוב, לא פחות ואולי יותר מהנס המשדד מערכות טבע. הנס כפרשנות עדיף על הנס כנתון ניצח. קבלת התורה של הדור קבלוה בימי אחשוורוש היא למעלה מקבלת מתן התורה בסיני. הקבלה הסובייקטיבית שהיא פרשנות היא למעלה מהקבלה הנבואית הדמוי חושית, המציגה לעיני הנביא ‘עובדות’ ואינה מותירה מקום וצורך לפרשנות. שורש תורה שבע”פ גבוה מהתורה שבכתב.

הנקודה אינה רק המקום הניתן לנו כבני אדם בסיפור (לעומת התבטלותנו בפני האור הגדול של ההתגלות בסיני), אלא הפירות המשובחים לעין ערוך הנולדים ממפגש זה. היתרון של החיבור הבחירי – ‘פנים אל פנים’, על פני החיבור הטבעי – ‘אחור באחור’, הוא ההחייאה שלמעלה מהחיים, העמדת התולדות שלמעלה מהקיום, היצירה שלמעלה מהשימור, המדרש שלמעלה מהפשט. את היתרון של פורים על ‘פסח–שבועות–סכות’, קדדו חכמינו בפלא אמירתם: ‘כל המועדים בטלים לעתיד לבוא חוץ מפורים’. פורים הוא התמצית המזוקקת והבוגרת של שלושת הרגלים. פורים הוא החכמה שלמעלה מהתמימות הראשונה, המרחב הבוגר של החיים האנושיים שלעומת הילדותי.

כל זה כלול בדברי הראי”ה על ה’נסירה’ בכלל ועל פורים בפרט. נתחיל בסיפורים על פורים.

סח. אמר רב אחא בר יעקב, מכאן מודעה רבה לאורייתא[1].

אלמלא [אילו] היה אור התורה שתול בישראל בבחירה חופשית מיסודה, לא היה התוכן המאיר ומחיה שלה מאוגד בפנימיות עצמיותה של האומה ובמעמקי נפשם של יחידיה, ואז היה הדבר אפשר שהעברת התורה בפועל מצד הבחירה, תמחק את אותו הרושם של החיים והקודש שהתורה צריכה לעשות בהם.

אבל כיון שהעצמיות הישראלית מאוחדת עם התורה על פי הכרח כללי של כל היש, אין העברת התורה [העבירה שכנגד התורה] פועלת כי אם טשטוש חיצוני על מהות האומה, אבל התכונה העצמית הרי היא תמיד נשמרת, כי הכלליות [העצמות] שלה היא למעלה מכל יסוד של בחירה ושל אפשרות של שינוי. והדבר עומד למעלה מכל התגלות פרטית שברצון.

אפילו כשמתגלה בפועל ובמעשה בהיפוך, הרי המודעה הרבה כוללת הכל, שאין כל המעשים הנעשים נגד התורה מכוונים כלל לפגע ביסודה, מפני שהיא מרוממה הרבה מכל אפשרות של פגיעה על ידי שום [איזו] התגלות רצונית. והיא המודעה הרבה העליונה מכל סתמיות של מודעות, שאין כונתה של מודעה זו החלשה לקיום קבלת התורה, כי אם התגלות עליונה שכל מה שאפשר להיות עובר על ידי יצרי לבב האדם מהעברתה של תורה, אינו משנה כלל את תכונתו של הרצון הפנימי העצמי של ישראל, העומד למעלה מכל חירות וחופש בחיריים – מודעה רבה לאורייתא.

הרב מבצע כאן מהפך פרשני – דרשני. המודעה הרבה [הגדולה- העליונה] לאורייתא, אינה לגריעותא אלא למעליותא! המשמעות של ‘מודעה רבה’, אינה החלשת המחויבות לתורה אלא העצמתה המוחלטת, שעל ידי זיהוי התורה עם העצמיות הישראלית. המודעה הרבה לא באה לבטל את התוקף של קבלת התורה בהר סיני, אלא להחליטו. מה שקרה בהר סיני הוא זיווג וברית שתולדתו היא שאנחנו (עם ישראל) והתורה נהיינו לעצמות אחת.

כולנו לצערנו הרב בוגדים בעצמנו מידי פעם (אשמנו – בגדנו). אין לטשטש זאת ואין לחמוק מהאחריות לנזקים שאנו מסבים לעצמנו ולסביבתנו ושאותם אנו מחויבים לתקן. ומכל מקום עצמיותנו אינה ברת ביטול… זאת המודעה הרבה האנושית הכללית וזאת המודעה הרבה הישראלית המיוחדת. כולך יפה רעייתי ומום אין בך!

אנסה להסביר זאת באמצעות האנלוגיה האולטימטיבית – אהבת איש ואישה. כשזוג נפגש ומתאהב, אין להם בחירה חופשית, זו כפייה. זה חזק מהם. הם הופכים באחת לאחד. החוויה הזו התיכה אותנו אל התורה לא פחות ממה שהיא התיכה את התורה אלינו. זו אכן כפייה, אך זו כפייה פנימית משמחת ומענגת. כפיה שכולנו חולמים עליה. זה מה שקרה בהר סיני לדוד ולרעיה. אהבה (או בלשון הרווחת היום – התאהבות) עזה ממבט ראשון. אהבה מוחלטת, נצחית. אהבה במובן הכי רדיקאלי – ‘אח”ד’.

האם אנשים שמתאהבים בצורה כזו אינם מסתכסכים לפעמים? הם מסתכסכים ועוד איך! אבל כשהם יודעים שביסוד הכל ישנה האהבה אז שום סכסוך אינו מערער את עצם הקשר ואדרבא הוא רק מעמיקו, משכללו ומעצימו.

המהפך הפרשני הזה של הרב יוצר לכאורה בעיה למדנית ביחס להמשך הגמרא. בהבנה השגורה, הגמרא הציגה את הבעייתיות שבקבלת התורה בהר סיני שהמענה לה היא הקבלה המחודשת בימי אחשוורוש. על פי הסברו של הרב אין בעיה וממילא אין צורך ומקום לפתרון.

סט. אמר רבא, אעפ”כ הדור קבלוה בימי אחשוורוש.

היסוד הטבעי שבקדושה שמפעם בחזקה בנשמתן של ישראל, אינו מניח את היסוד של הבחירה החופשית להתגלות בכל מילואה. ומאז עמדו רגלי אבותינו על הר סיני, אורות החיים הטבעיים שבקדושה מתגברים והולכים בגלוי, והתוכן החופשי של בחירת האדם עומדת היא בצורה עלומה, עד אשר רק בהשתערות רוח עוועים של שכרות נוראה, אשר ליצרא דע”ז ביסודו, היה אפשר לצאת אל הפועל מין תואר של בחירה בישראל. ומפני הארס הגדול שהוכרח להתכנס עד כדי העמדת הבחירה המעשית במשקל ישר, היה הצורך של יצרא דע”ז להיות מרובה כ”כ בעז כחו.

במשך מאות שנים, הקדושה, האמונה, הדבקות, התורה היו דחף טבעי שאי אפשר היה להכניעו ובוודאי לא לבטלו. זה נהדר, וזה אולי מה שצריך להיות תמיד כהתחלה. אולי כל דבר אמור להתחיל בתום ובתמימות ולעבור למודעות ותבונה. ‘התמימות השנייה’, הנישאת בפי רבים כיום, אינה אלא הריקוד המתמיד בין ההתאהבות לאהבה, בין פורים לפסח.

ההנהגה האלוקית ביצעה את זממה באופן מחושב היטב ומניפולטיבי לעילא. אל האופק הישראלי זומנו בזו אחר זו תרבויות וממלכות שהפעילו על ישראל עוצמות כריזמטיות אפלות אך אדירות של ‘יצרא דעבודה זרה (וגם לא מעט ‘יצרא דעריות’). יצרא דעבודה זרה היא תאווה רוחנית מטורפת המבקשת את מלא סיפוקה כאן ועכשיו ואינה בוחלת בשום מזון רוחני גס ורעיל ככל שהיה. ועם ישראל ראה, נמשך, התפתה, ‘הרים את שולי גלימתו’ ונסחף.

זו הייתה מניפולציה אלוהית מתוחכמת שהחלישה בהדרגה את הטבעיות של הקדושה והעכירה את צלילותה. בהתחלת סיפור המגילה היא מגיעה אל יעדה. לעם ישראל יש בחירה חופשית שקולה והיא מביאה אותם להתנכר לעצמם ולבחור להשתחוות לצלם של נבוכדנצר וליהנות מסעודתו של אותו רשע. זהו קו פרשת המים של ההיסטוריה של עם ישראל. מכאן מתחיל סיפור ‘מגילת אסתר’ (הנמשך עד ‘מגילת העצמאות’, כפי שיתברר בהמשך).

הראי”ה מתאר בדבריו תהליך היסטורי זה וחושף את עצת ד’ העמוקה (היה מי שקרה לה ‘עורמת ההיסטוריה’) המחוללת אותו. זהו תהליך שהתחיל במעמד הר סיני והגיע ליעדו בפורים. כדי להבין טוב יותר את דברי הראי”ה בהמשך עלינו להתוודע מקרוב אל ‘סוד הנסירה’

סוד הנסירה

אי אפשר לאדם להפרד מדבקות האלהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה, אור ד’, אלהי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי. ובכלות התרדמה, במקום צלע מחוברת חיבור טבעי גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר: ‘זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי’ והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר גבוהה גבוהה על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית, החופשית, ‘כמשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלהייך’. החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללה, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד’, ורב שלום בניך[2].

תהליך זה קראו המקובלים והראי”ה בעקבותיהם ‘נסירה’. עצם השם הזה מלמדנו שזהו תהליך קדום שימיו כימי האדם. הסיפור של הנסירה הוא שהקב”ה ברא את האיש והאישה מחוברים זה לזה, החיבור גב אל גב, אחור באחור. זהו חיבור טבעי, הכרחי, מוחלט, אדיר ובלתי ניתן לפירוד. בכל זאת, הקב”ה מנסר אותם, מפריד אותם זו מזה, ובכך הם באים למצב של פנים בפנים. במצב הזה הם כבר לא דבוקים, הם כבר לא מוכרחים, הם חופשיים לבחור. אחרי שסובבו אותם למצב של פנים בפנים, הם יכולים להפנות עורף וללכת כל אחד לדרכו שלו.

הנסירה הראשונה היתה אם כן של האדם האנדרוגני ששני חלקיו הזכרי והנקבי היו מחוברים גב לגב, לזכר ונקבה איש ואישה עצמאים העומדים זה מול זה פנים אל פנים, ורק אז הם אומרים ‘זאת הפעם עצם מעצמי’. סיפור העל של הנסירה הוא מטאפיזי. הנסירה בין הבורא לנברא, בין הנשמה לגוך וכך הלאה. של השכינה הקב”ה מוותר על הנוחיות שיש במצב הבסיסי והראשוני של אחור באחור, המצב של התמימות פותח את תיבת הפנדורה של הבחירה החופשית ומשחרר את רסנה.

תהליך הנסירה כמו כל תהליך עומק אינו נחלת העבר הוא לא הסתיים בפורים אלא הוא הולך ומתמיד (מי שיפתח את לבו ויטה את אוזנו ישמע את המסור האלוהי הולך ומנסר בחללו של עולם אלא שקול חמה והמונה של רומי גובר עליו ומחרישו). הנסירה היא תהליך שבו הולך החיבור הטבעי לחיים (לאלוקים, לקדושה, לתורה, לעם ישראל, לצלם אלוקים, לאמת, למוסר וכיו”ב) ונחלש ונקלש ואף מתעלם ועוד היד נטויה.  תכלית הנסירה היא ליצור ולהעצים את אפשרות הבחירה החופשית. בתחילה שתהיה שקולה ולאחר מכן שתהיה יותר ויותר לא שקולה עד קצה ההתנכרות האחרון שממנו אפשר לשוב.

בחזרה לסי- פורים

הירידות הכלליות גרמו אח”כ החלשה רבה להארתה של טבעיות הקודש, ובימי אחשוורוש, אחרי שקדמו הנפילות המאוחרות של השתחויית הצלם וההתנאות מסעודתו של אותו רשע כל אותם התוכנים הזרים שחדרו בישראל, גרמו האפלה להאור של הקדושה הטבעית, גניזת אורה במחבואיה של הנשמה, מבלי להגלות בהופעת כחה. וזו גופא הייתה עצת ד’ עמוקה, כדי שתהיה אפשרות לכח הבחירה השקולה לצאת אל הפועל בפעולתה.

כאן שב הראי”ה למסלול הפרשני המסורתי. יש חיסרון בכך שמערכת היחסים היא כפייתית ואפילו אם הכפייה היא הכפייה הרומנטית הנשמתית, אין כאן חיבור מתוך דעת ובחירה. המעבר מקבלת התורה בסיני לקבלת התורה בפורים הוא מעבר מהתאהבות לאהבה. התאהבות היא טירוף מוחלט. מצד אחד היא המאפשרת את החיבור העצום, אך מאידך, יש בה חיסרון שהולך ומתברר דווקא אחרי שהקשר הקיים – היא אינה עמידה בפני פגעי החיים ובעיקר שיגרת היומיום האפורה…. לעומת ההתאהבות, האהבה מפוכחת וצלולה, שוקלת ובוחרת. המעבר מהתאהבות לאהבה עלול להיות מפרק. האור הבהיר של האהבה מבליט את מה שנעלם באור העמום של ההתאהבות – את הגבולות והמגבלות, החסרונות והפגמים, את האנושיות שתפסה את מקום המלאכיות הדמיונית. ישנה גם אפשרות טובה ואף נהדרת, האהבה בטובה, עשויה לכונן שוב ושוב, בכל יום תמיד, את הבחירה החופשית המחודשת באהובה. האהבה לא תחלש מכך, אדרבא, היא תתחזק משום שהיא תהיה מיוסדת לא רק על התפוצצות הר הגעש הנשמתי, אלא מבוססת על האור הבהיר של המודעות, התבונה והערכים, מה שלעיתים לא קיים בהתאהבות.

וזה נעשה אח”כ לטובה, אחרי התשובה שבאה ע”י גזירתו של המן, שהונח מקום לפעולה בחירית, הבאה מהכרעה חופשית שבנשמה, לפעול את פעולתה. וכאן נתקיים בפועל, בתור אישור וקיום, בהוצאה מן הכח אל הפועל בתוכן רצוני, ששייך בו קיום לקיים את המצווה מאז, אשר מני אז היה בתכונה של קבלה עצמית, חטיבה של מהותיות קבועה, שאין בה מילוי היסוד של חופש בחירי, וכעת קיימו מה שקבלו כבר.

על פי הראי”ה, עם ישראל קיבל את התורה מחדש בעיצומה של הגזירה ולא לאחר ההצלה! אל מול החרב המונחת על צווארם, יכולים היו להימלט על נפשם, להילחם או להתייאש. הם בחרו להתכנס ולהקהל יחד לתפילה. התגובה המפתיעה לגזירה, ביטאה אמון ודבקות באמונה, לא כאינסטינקט, אינטואיציה ודחף בלתי ניתן לכיבוש, אלא מתוך בחירה חופשית שהייתה בפעם הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל ‘בחירה שקולה’.

דומני שהראי”ה לא יתנגד אם נוסיף לקריאה צמודה זו את הפרשנות המסורתית המתומצתת בדברי רש”י על ‘הדור קיבלוה’ – מאהבת הנס. לאחר ההצלה יכולים היו ישראל שבאותו הדור לפתור את ההתרחשות ואת עצמם בכך שכל מה שקרה היה לחלוטין נטול כל מעורבות אלוהית (ואכן שם ד’ אינו נזכר במגילה ולעומתו נזכרים בה ‘שמות  טומאה’ רבים מספור). הייתה להם אפשרות לראות את הגזרה ואת ההצלה כ’מעללי יצרי איש’, לתת לכל הסיפור פירוש מחולן לגמרי. אלא שהם בחרו לתת למאורעות פירוש אמוני, לראות אותן כנס ויתר על כך – לאהוב את הנס הנסתר והמסובך הזה.

בחירה חופשית – ברכה או קללה

וכאן הבן שואל: למה זה חשוב שתהיה בחירה חופשית במערכת יחסים? לכאורה רק צרות זה מזמן, לא עדיף להיות מהופנטים זה לזו לנצח?

ישנה מחלקות עמוקה בין בעלי הנגלה לבעלי הנסתר באשר לבחירה החופשית. בעלי הנגלה סוברים שהבחירה החופשית היא המעלה של האדם, צלם אלוקים שבו. בעלי הנסתר, משוכנעים שהבחירה החופשית היא ‘בת כל חטאת’, היא הקללה שבעקבות חטא אדם הראשון. לטעמם, לעתיד לבוא כשיתוקן האדם, לא תהיה בחירה חופשית והנשמה תשוב להאיר במלוא הדרה הכל יהיה נהדר, לא נהרוס, לא נחריב, לא נקלקל ולא נאמלל.. לא ירעו ולא ישחיתו בהר קודשי, ושאר מילי דמשיחותא. בעלי הנגלה מצטרפים לחזון זה אך מדגישים שהוא יתגשם לא למרות הבחירה החופשית אלא בגללה. הם סבורים שכל התיקון הוא חסר טעם אילולי נעשה זאת בבחירתנו ובעמלנו. יש כאן שני אתוסים שאפשר למזגם לעלילה אחת שראשיתה, הנשמה, לאחריה, הבחירה ובסופה ההופעה השלמה, השלום שלמעלה מהאחדות.

הבחירה החופשית בעצם מנכיחה את האדם, היא מעצימה אותו ועושה אותו לשותף פעיל במערכת היחסים. היא עושה אותו לסובייקט שמביא לידי ביטוי את האלוקי שבו לא בהכנעה ובהתבטלות ובפאסיביות, אלא דווקא בחישה ופעולה, בעשיה וביצירה, בתיקון ובחידוש. המהלך ההיסטורי הזה משתקף בביוגרפיה האישית של כולנו. אנחנו מתחילים את חיינו מתוך התמימות הילדותית וכשאנחנו מתבגרים אנחנו נכנסים לחכמה ולרפלקסיה הבוגרת ושאנו מזדקנים….

אכן, יש כח משיכה חזק למודל הרומנטי של ה’התאהבות’. נפגשים שני אנשים ובבת אחת נהיים לאחד! לעומת זאת במודל של ‘אהבה’, חיים בצוותא שני אנשים שיש ביניהם ברית ואינטימיות (ושכינה) ומכל מקום הם שנים ולא חד. במקרה הטוב, אוקיאנוס ההתאהבות שבלע את השנים ועשאם לאחד, פלט אותם אל החוף כשניים שיש ביניהם אהבה. החיסרון-יתרון של ההתאהבות הוא מתגבה בחיסרון-יתרון של הבחירה החופשית. כמובן זה לא חייב להיות על ציר הזמן. זה לאו דווקא  שפעם היינו מאוהבים והיום אנחנו בוחרים תדיר, ב’טובנו’, לאהוב. ההתאהבות אינה נעלמת, היא שוכנת ב’גן הילדים’ הנפשי שלנו. האהבה הבוגרת אינה מתקבעת חלילה, אלא משוחחת ורוקדת עם ההתאהבות. לעתים ההתאהבות מתפרצת וגוברת ולעתים היא מצמצמת את עצמה ונסוגה אל מעמקי הלב מותירה את הבמה לאהבה הבחירית – רצוא ושוב, לאו דווקא כמראה הבזק.

הערה חשובה על הנסירה

החידוש העיקרי של הנסירה, אינו שהבחירה החופשית המוצלחת תמנע קלקולים לא פחות טוב מתמימות ההטבעית, היא באה בעיקר על מנת שנוכל לעשות דברים גדולים. ישנם תיקונים שלא יכולים להיעשות מתוך תמימות. רק הדעת, רק הבחירה יכולה לעשות אותם. האדם הקשור באופן פשוט לקדושה, הוא צדיק (ואף גמור).  האדם שאינו קשור לקדושה באופן טבעי, עלול להיות חוטא אבל גם עשוי להיות בעל תשובה וחסיד!

הענין של חיבור אחור באחור ברוחניות לפני הנסירה, ואחר כך באה הנסירה, היינו – הטבעיות הישרה בכל ענין, באמונה, ביושר, בטבע, שהוא דבר טוב שאינו נותן מקום לקלקול. אבל מכל מקום, אותו החופש הראוי לתן מקום לתיקונים גדולים, גם כן אין כאן, על כן מנסרין – מביאין רגשי חופש שאפשר גם כן להיות נפרדים חד מחד, ובבחירה מתחברן. בזה מופיעים דברים גדולים בעולם ובאדם ובכל ההויה. עקבא דמשיחא הוא בסוד הנסירה. כנסת ישראל הולכת ומתפרדת מהטבעיות של היהדות, מהקישור של האמונה בטבע, והוא הדין לכללות האדם, אבל הוא כדי לשוב למדה יותר עליונה על ידי בחירה ברורה. הנסירה מסוכנת היא במקום פרוץ, מפני התאחזות הקליפות באחורים, אבל כשעולים למעלה בגבהי מרומים אין פחד. כנסת ישראל עלתה בכללותה ברום המוסר, בחכמה ובינה העליונה של תוכן הקודש של התורה שפעלו הרבה דורות וזיכוכי הגליות. אין פחד מהנסירה. הרחק לא תרחיק ללכת. מיד תשוב בבחירה חופשית למעלה עליונה שאין לה דוגמא[3].

‘פנים אל פנים’ מאפשר דברים הרבה יותר גדולים. מצד הפשט, איש ואישה שמחוברים גב אל גב לא יכולים להביא ילדים לעולם, להוליד תולדות. ‘פנים בפנים’ מחדש את הפרייה והרבייה, את השכלול, את החידוש. רק אחרי שנפרדים אפשר להתחבר באופן פורה, יצירתי ומחדש, המביא נשמות חדשות לעולם.

היכולת לעמוד במעמד הפכי ומנותק מהקדושה, רק היא תיתן את האפשרות לרצון המשוכלל לצאת אל הפועל. וכל זמן שלא נתגבר כח הרצון של הטוב בעולם כראוי, אין יכולת גם כן להנתק ממנו. רק בעקבא דמשיחא יבוסם העולם בכללו, עד שהרצון העצמי יהיה בתכלית הטוב. ולעומתו תתגבר היכולת גם על הנתיקה הגמורה, ובחירת ההתדבקות בטוב האלהי, תהיה ברצון גמור וחפשי לגמרי. כשהנסירה נגמרת, יש אפשרות לבנין עולם של תולדות עדי עד, ומתגלה רז זה בחוצפא דעקבא דמשיחא, שחלק ממנו יצא לאור. ורמי הגיון כבר יכולים להציץ מאורו זיו ניחומים וגבורת עולמים. לא כאדם הראשון שנברא דו פרצופים, מחוברים גב בגב, כי אם פנים בפנים ידבר עמנו[4].

הנסירה – בימים ההם בזמן הזה

האם זה סיפור שהסתיים בתקופת אחשוורוש, או שהוא המשיך? על פי הראי”ה הוא המשיך ועוד איך והוא ממשיך והולך! איך הוא המשיך? על פי הראי”ה, בתקופת אחשוורוש הגענו ל’בחירה שקולה’. אז מה קרה מאז ועד היום? איפה עם ישראל היום ביחס למודל הזה שהצגנו? היום הבחירה היא ממש לא שקולה. היום אנחנו חיים בעולם (פוסט טראומתי ולכן פוסט הכל) מחולן מכל המובנים, במובן של ההתגלות, במובן של ההשגחה ובכל קטגורה של קדושה. אנו חיים בעולם של הסתר פנים. אין מקדש, אין השראת שכינה שהייתה בבית ראשון ואפילו אין את הטבעיות שעדיין פיעמה באומה ובחכמיה בבית השני ולאחר חורבנו. סיפור המגילה התרחש לקראת בית שני ואנחנו היום נמצאים לקראת בית שלישי, אנחנו נמצאים בתחילתה של מגילת אסתר החדשה- מגילת העצמאות. אנחנו נמצאים בעיצומה של נסירה עזה יותר מכל מה שיענו. עם ישראל משתחווה לכל הצלמים ונהנה מכל הסעודות של כל הרשעים. אבל אחרי כל מה שלמדנו, אנו מבינים שזה המשך הנסירה. היעד הפעם אינו ‘בחירה שקולה’, אלא, ‘בחירה לא שקולה’, מאוד לא שקולה, כמעט חסרת סיכוי. מהצב הזה, אנו אמורים לחזור ולקבל את התורה מחדש, מהמרחק הזה אנו אמורים לשוב אל עצמיותנו האלוקית. רק מתוך דמי הנסירה הניגרים ומאיימים על כל היקר ועל עצם הקיום של עם ישראל יכולה להופיע התורה החדשה. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמים ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי!  ומהרה יתקיים בנו כולנו ‘הדור קיבלוה בימי היטלר ימ”ש וזכרו’

‘ואם יבוא אדם לחדש בדברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דיברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט,

ואל קול הנסירה לא יפתח ליבו ויקשיב,

לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת’.

[1] ראי”ה עין איה – שבת ב – פרק תשיעי – דף פח ע”א – אות סח – סט

[2] אורות / אורות ישראל פרק א יג

[3] פנקס הדפים ג’ [32]

[4] קובץ א, תרמג.