ערב ראש השנה תשע”ח – כיוונים לעבודה בראש השנה
פיוט אישי
אָשִׂישׂ אֵלֶי דִין
בְּשָרִי חִידוּדִין
אֲעִיר קִיטְרוּג
אֶהְיֶה כְּהָרוּג
בְּתֶקָע שׁוֹפָר
כִּיסוּי נִשְבָּר
מֵאִירָה רֲחוּמָה
שָבָה נְשָמָה
צמצום דיאלוגי
בבריאה, מצטמצם האלוהים,
נותן מקום לסופי, מגלה את האנושי, הגנוז באינסופיותו.
בורא אדם.
בעקֵדה, מצטמצם האדם,
נותן מקום לאינסופי, מגלה את האלוהי, הגנוז בסופיותו.
בורא אלוהים.
בחודש השביעי באחד לחודש, נברא האדם
בחודש השביעי באחד לחודש, נברא האלוהים.
בחודש בשביעי באחד לחודש – בראש השנה,
מצטמצמים אלוהים ואדם, מלבישים את גאוותם, מעמעמים את אורם
ויש מלך ויש עם.
צמצום ונסירה
צמצום והמלכה
כשם שהתהוות וקיום העולם, הוא בסוד הצמצום האלוהי, כך גם המשך קיומו הוא בסוד הצמצום האנושי. אל מול הצמצום האלוהי המפנה מקום לאדם, קרואים אנו לצמצם את האור האינסופי של הנשמה והאמונה שלנו ולהמשיך אותו לכלים מכלים שונים – שפות, תבניות חשיבה, מערכות ערכים, וכיו”ב. אין מלך ללא עם – ללא צמצום ועמעום האור הגדול ויציקתו לכלים, אין התגלות של מלכות, אין אפשרות לקיום ערכי דינמי ודיאלוגי. בראש השנה אנו קרואים להמליך את המלך. להמליכו, ולא ליחדו. לא אל ‘יחודא עילאה’ אנו נושאים את דענו, אלא דווקא אל ‘יחודא תתאה’, אל התברכות כבוד המלכות האלוהית בעולם, ולא אל הארת אחדותו ויחידותו, שהעולם מתכלל בה כנר באבוקה.
לצמצם את הצמצום
בראש השנה נברא האדם, זהו יום תחילת מעשיך’ – הצמצום הוא שאיפשר את התהוות האדם, והצמצומים שבאו אחריו איפשרו את המשך קיומו והתפתחותו. בליל ראש השנה מסתלק האור האלוהי, ונותר חלל פנוי מאור א”ס, אך מלא, באדם. ראשיתה של המלכת ד’ בהתפכחות מההיבריס האנושי של ‘אין עוד מלבדי’, ובנכונות לצמצם את עצמנו, ולאפשר להארה האלוהית להאיר את עולמנו. זה מתרחש בבוקר ראש השנה. בתקיעת השופר, שב ומאיר האור האלוהי בעולם ובאדם (עד כאן, ע”פ אדמו”ר הזקן, אגרת הקודש יד). מאידך, ראש השנה הוא גם יום של עמידה בפיתוי של ‘אין עוד מלבדו’, המבקש לאיין את האדם והעולם, ולכל הפחות לערטל אותם מקסם הדיאלוג שבינהם לבין המלך. לכן יש להקפיד על כך שהצמצום שלנו יהיה כפשוטו, אבל חלקי…
נסירה ואהבה
כשם שאין מלך בלא עם, כך אין מלך ללא מלכה. ראש השנה הוא גם יום התרדמה המכינה את הנסירה, את ההיפרדות של המלכה מהמלך, המביאה בהדרגה להתייצבותם פנים בפנים. הנסירה ממשיכה ומשכללת את הצמצום, באלוהות עצמה. היא מחלצת מהאיש את האישה שהיתה גנוזה בו, ומאפשרת את בנינה ותיקונה, עד לעמידתה העצמאית. העמידה פנים בפנים של הדוד והרעיה, מחדשת מרחב רוחני דיאלוגי של יחוד והכללה דינמית של המידות כולן, של מיתוק וביסום, של פוריות והעמדת תולדות. בהתערותא דלעילא התערותא דלתתא ומלכותא דבר נשא כעין מלכותא דרקיעא.
ההצגה הגדולה – המשפט (ע”פ ויקרא רבה פרשה כט ג, ד)
ראש השנה הוא הצגת תיאטרון, שבה משחקים כולנו את התפקיד הראשי. הנה תקציר העלילה.
המסך נפתח, על הבמה אולם בית משפט. האולם לא גדול, מרוהט ברהיטי עץ בסגנון כפרי פשוט, סגפני משהו. בשני צידיו שני כיסאות. הכסא השמאלי ניצב על משטח מוגבה מעט מהרצפה, והימני ממוקם אף הוא על משטה, גבוה יותר. האולם ריק. ברקע נשמעים קולות המון מריע. השמש מכה בפטישו: ‘בית המשפט’!
אל האולם נכנס השופט ומתיישב על הכסא השמאלי. משלב ידיו, פניו קודרות. מהדלת החיצונית נכנס הנאשם. חבילה בידו. הקטיגור קם. נושא נאום תביעה מבוסס ורהוט. מסיים, קד ומתיישב (לא מנסה להסתיר את זחיחותו).
השופט תר במבטו אחר הסניגור. הנאשם מרים את ידיו בחוסר אונים ומצביע על החבילה שבידו. השופט מחוה בידו: בבקשה… הנאשם קם מניח את החבילה על השולחן שלפניו. מתיישב ומליט פניו בידיו. מנסה לחנוק את בכיו, נושם נשימה עמוקה, קם על רגליו. פותח ביד רועשת את החבילה, מוציא ממנה קרן של איל, נוטלו ותוקע בו תקיעה פשוטה, הנשברת ומתרועעת, ודוממת. פניו של הקטיגור מתכרכמות, גופו מפרכס והוא נופל עם כסאו לאחוריו ושובר את מיפרקתו. השופט קם מהכסא השמאלי ועולה ומתיישב על הכסא הימני. פניו מאירות, עיניו לחות. השמש דופק בפטישו: ‘בית הרחמים’…
סוד השופר של המהר”ל
הסוד שגילה המהר”ל, הוא תמצית ראש השנה שלי. זהו המסע הרוחני הפנימי, שאני משתדל לעשות ולחוות בראש השנה. זהו מסע מטלטל, המעלה אותי לאיגרא רמה, מטיח אותי משם אל בירא עמיקתא, ממנו אני מנסה לקום להתעודד ולהמשיך. הכל מתחיל בבהירות ובצלילות המיוחדים של ראש השנה, המזכירים לנו את הפלא ואת הנס, את השגב ואת ההוד של חיינו. תנאי הראות המצויינים בראש השנה, מאפשרים לנו לשוב ולראות את ‘עמוד האש’ המהלך לפנינו ומתווה לנו את הדרך. אנו הולכים בעקבותיו, נכווים מלהט החרב המתהפכת שלו, קופאים בחשכת כפור התעלמותו, נבוכים ונסוגים, אך מתעשתים וממשיכים להלך בעקבותיו גם בעמקי בכא וגיאיות צלמוות. מחוייבים לחלוטין ל’מצעד החיים’ של ישראל והאדם אל הארץ המובטחת. סיפור של יראה ואהבה. טעמו וראו.
1 – הגאולה.
לשון המהר”ל
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל
וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהֹוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָלָם (ישעיה כז יג)
השופר של ראש השנה, הוא השופר הגדול של הגאולה העתידית.
הגלות היא היות ישראל פזורים בארצות ניכר, משועבדים לאחרים.
הגאולה היא היציאה לחירות מרשות אחרים, קבוץ הגלויות למקום אחד, והחיים ביחד.
השופר הוא המחולל את הגאולה, בהשמיעו קולו הקורא לפזורים לצאת מרשות אחרים,
לבוא אל למקום אחד, להיות כאחד ולחיות יחד.
תרגום:
ראש השנה אינו רק יום בריאת האדם אלא גם הטרמה של ‘היום ההוא’, של הגאולה השלמה, של תיקון העולם. קול השופר קורא לנו לצאת מהגלות האישית והציבורית שלנו, מהפיזור והביזור של חיינו ושל אישיותנו, מהשעבוד לאלף ואחת אדונים חיצונים (שהנחמדים שבהם, הם הכי מסוכנים). לאסוף את החלקים האבודים והנידחים של אישיותנו, ולבנות אותה מחדש באומץ מכל חלקיה שלה. בכך יזרח אור האמת הפנימית – החירות – הגאולה, על חיינו.
2 – לערבב את השטן
לשון המהר”ל
- בראש השנה מתגלה שהקב”ה מלך על כל הנמצאים, וכשהוא מלך, דן את העולם כמלך.
- לכן ראש השנה הוא יום הדין.
- ובדין השטן מקטרג.
- והקב”ה מתעלה על כסא הדין.
- וכשאנו תוקעין בשופר, אז מתעלה הקב”ה ברחמים,
- כי השופר מחולל את הגאולה והטוב והרחמים.
- כשמקשיבים אנו לקול השופר, יוצאים אנו מרשות מדת הדין והמקטרג (ואין לו יכולת לפגוע בנו)
- וזהו ערבוב השטן!
תרגום
- בראש השנה מצטלל מבטנו ואנו רואים וחווים את עצמנו כאזרחים נאמנים של ‘ממלכה’ גדולה שיש לה חזון וערכים, וגם חוקים ההולכים וממשים אותו. החזון הוא החזון העתיק של חברה אנושית החיה חיים של אהבה וחסד, טוב ויושר, צדק ומשפט, נדיבות וחמלה, השראה ויצירה, שיפור וחידוש, לב פתוח, עין טובה ופנים מאירות…
- מתוך התבהרות האופקים הזו, אנו מתבוננים בעצמנו, בוחנים, איפה נמצאים החיים שלנו ביחס למה שהיינו רוצים שהם יהיו במסגרת הסיפור הגדול שאנחנו חלק ממנו. המבט הבוחן הזה חושף את הפערים ואף הניגודים שיש באישיותנו ובחיינו בין המצוי לרצוי.
- החשיפה הזו מעוררת בנו חוסר שביעות רצון חריף מעצמנו ומחיינו, ואני מוצפים בתחושת אכזבה קשה ותיסכול עמוק.
- המסקנה העקבית שלנו מכך היא גזר דיון ‘מות’ על עצמנו – יאוש סופי ומוחלט מעצמנו ומחיינו.
- ואז שומעים אנו קול בוקע מפנימיותנו, קול מחאה הקורא תגר על היאוש ומנביט בנו ניצנים של תקוה ואופטימיות.
- הקול הזה, מעורר בנו אהבה ורחמים גדולים לעצמנו ואמונה עמוקה ושמחה בחיים בכלל ובחיינו בפרט. גם אם אינינו יודעים עדיין להסביר זאת בטוב דעת וטעם (ההסברים ימצאו לנו אחר כך…), אנו מוצאים בקרבנו אמון מוחלט בעצמנו ובערכם הטוב של חיינו וטובלים בים אור של טוב ורחמים. שירה חדשה שיבחו גאולים.
- הקול הנפלא והקסום הזה מוסיף להתנגן בנו, הולך ומתגבר, שולף אותנו בציצת ראשנו מביצת היאוש, וגואל אותנו מהאובססיה של הבקורת העצמית המצמיתה.
- בכך ‘מתערבב’ שטן היאוש!
השאר תגובה