סוכת סדום
בשכר מצוות סוכה
בפסיקתא לסוכות [1] מובאות כמה דרשות שהפתיחתא שלהן הוא הפסוק: וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל־יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר (ישעיה ד ו). בכולן הבטחות נדיבות שיתקיימו ‘לעתיד לבא’ למקיים מצות סכה כהלכתה בהווה. נראה לי שה’לעתיד לבא’ עליו מדובר, הוא הזמן הגאולי-המשיחי, בו תתקיימנה נבואות אחרית הימים של הנביאים ו’תתגשמנה כל התקוות’ לתיקון העולם. הזמן שבו תהיה האנושות כולה במיטבה, והעולם שלנו ישוב להיות גן עדן.
הסוכה – צל, מחסה ומסתור
לפני שנעיין בדרשות, נתבונן בפסוק ובפירושיו המענינים לכשעצמם.
וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל־יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר:
הסוכה היא מרחב מוגן. ההגנה הינה, לפי פשוטו של מקרא, מהשמש והמטר (רד”ק; מצודות). לפי מדרשו, מהאויבים, ומהדין שיבוא על הרשעים. לפי סודו, זו הגנת השכינה על הנשמה (לאגנא על נשמתא, בצלו חמדתי וישבתי; שכינתא דאיהי סוכה אגינת עלייהו ופרישת גדפאה עלייהו כאמא על בנין [זהר])
המלבי”ם מפתיע בפירוש שהוא עצמו מכתיר אותו כ’על צד המליצה’: ‘הצדיקים יהיו נשמרים אז בשמירה השגחיית כל כך, עד שיומלץ שהרע עצמו, יהיה השומר את הצדיקים להצילם מרעתו. הסוכה תהיה לצל יומם – וממה תהיה הסוכה? מן החורב – החורב עצמו יסוכך ויגן על הצדיקים. וסוכה תהיה למחסה ולמסתור – וממה תהיה הסוכה? מזרם וממטר – הזרם והמטר עצמו יסוככו על הצדיקים בל יגע בם רע. האם הכוונה היא שהסוכה העתידית תהיה בנויה מחורב ומזרם מטר, ובכך, ואולי אך ורק בכך, היא תהיה לצל, מסתור ומחסה מושלמים… אפשר שדבריו קשורים למשמעות של סוכת סדום איתה ניפגש בהמשך.
הסוכה – ‘מבצר הגנה’
המכנה המשותף של כל הפירושים הוא שהסוכה ששימשה כמסתור ומחסה בעבר (במדבר), וכך גם היום, תהיה גם לעתיד לבוא ‘מרחב מוגן’. הדרשות הראשונות על פסוק זה בפסיקתא, אף הן הולכות בכיוון זה. מצוות סוכה מגנה מסכנות שונות (חמתו של ‘היום הבא’; גהינם לעתיד לבא; יום נשק; מזיקים) ב’יום הדין’, ‘לעתיד לבוא’.
הסוכה כתב הראי”ה קוק, היא ‘מבצר הגנה’[2], שכוחו אינו בחוזקה הפיזי, אלא בחיל ובכח הרוחניים של השוכנים בה. העולם היה ועודנו הוא מקום מסוכן פיזית ורוחנית, וההתמודדות הראשונית עם סכנותיו היא התגוננות ומיגון, התכנסות והתבנקרות. הסוכה היא ‘מעון מסתור’ לאישה המוכה החלשה, עד יעבור זעמו של הבעל האלים, היא מקלט לכבשה המותקפת על ידי 70 זאבים. זו אמת פשוטה ומדיניות הגיונית. הכרח שלא ישובח אך גם לא יגונה, וכמובן, לא מספיק ולא מספק. ואכן, בהמשך הדרשות, יוצא ‘צבא ההגנה’ מהסוכה, ופותח במתקפה רבתי, בה הוא כובש את כל הסוכות המבוצרות של האויב ומנצח במערכה הגדולה והארוכה. ‘נציץ’ במדרש המספר את סיפור המלחמה והניצחון.
הסוכה – מהגנה להתקפה
כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אף הקב”ה נותן לו חלק לעתיד לבוא בסוכתה של סדום,
מה שהקב”ה עתיד לחלק אותה לצדיקים – [ל]שבטים, שכמים [=חלקים],
שנאמר: “אלהים דבר בקדשו אעלוזה אחלקה שכם ועמק סוכות אמדד” (תהילים ס ח).
ומהו: “אלהים דבר בקדשו”? אמר ר’ יהושע בר נחמיה: זה אבינו אברהם עליו השלום. “אעלוזה” – כשהופיע מלכותו בעולם. “אחלקה שכם” – אני מחלק אותה שבטים שכמים לבניך.
ומהו: “ועמק סוכות אמדד”? זו סוכתה של סדום שהייתה מסוככת שבעה אילנות שהיו מסוככים זו על גב זו וזו על גב זו, גפן תאנה ורימון ופרסק ושקדים … ואגוז … ותמרים על גביהן.
אמר ר’ יצחק בשם ר’ יוחנן בן שטנה: יש מין איה שהוא מגביה עצמו עשרים וחמשה מילין למעלה והוא רואה בארץ. ר’ מאיר ור’ יוסי וחכמים. אחד מהם אומר: כלי של שלשה טפחים אם יהיה נתון בארץ, יהיה רואה אותו בארץ. וחברו אומר: כלי שיש בו טפח ומחצה. וחברו אומר: כלי שיש בו שלש אצבעות.
אמר הקב”ה: כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אני נותן לו חלק ממנה [מסוכת סדום] לעתיד לבוא, שלא היה העוף יכול להסתכל בה [=בתוכה], שנאמר: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה” (איוב כח ז).
הדרשה פותחת ב’כל מי שמקיים וכו’, ויש בה שני חלקים. בראשון, מובטח חלק בסוכת סדום לכל שבטי ישראל, בזכות פועלו של אברהם. בשני, מובטח חלק בסוכת סדום לכל יחיד שיקיים מצות סוכה בעולם הזה. בחלק הראשן, שבחה של סוכת סדום הוא העושר (הגרנדיוזי) של הסכך שלה (ומן הסתם של כולה). בשני, שבחה הוא שתוכה הינו בלתי חדיר למבט חיצוני (אפילו ל’עין הנץ’ של האיה).
אם כן, סוכת סדום היתה סוכה מפוארת שהיתה מסוככת בשבעה עצי פרי (ואולי עם פירותיהם) וכמו כן היתה גם מוגנת מכל לטישת עין ו’היזק ראיה’ מבחוץ. מי שישב בתוכה, ישב בגן קסום של עצי פירות שעלה מהם ריח בשמי גן עדן ומידי פעם נפל פרי בשל עסיסי ומתוק בחיקו. החמה לא קפחה על ראשו ביום והגשם לא חדר מבעד לסכך המרובד. בלילה האירו לו הירח והכוכבים מבעד לפירות ודרכם, וכשהעננים כיסו את פני השמים זרחו הפירות באור יקרות והאירו את הסוכה. וכל זאת במרחב ביתי וסגור, שלו ונינוח, שלא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה.
סוכת ישראל, היא ההיפך הגמור. היא דירת ארעי במובן הכי מילולי של המילה. סוכה שלא פעם נבנית מגרוטאות, ולעתים אין בה אלא ‘שתי דפנות ושלישית טפח’, והסכך שלה – פסולת יקב וגורן. זו סוכה שאמנם צילתה מרובה מחמתה, אך אינה מגנה מהחום והקור, מהגשם ומהרוח. דופנותיה דקים וחלקיים ובכך היא חשופה לכל איתני הטבע ופרוצה אל רשות הרבים, ואין בה שמץ של נוחיות ויציבות, וגם לא צניעות ואינטימיות.
המקיים את מצות סוכה בעולם הזה, בסוכה סגפנית ופרוצה לכל רוח שכזו, זוכה בעולם הבא, לשבת בסוכה סדומית, סוכה מפוארת ואינטימית, לעילא לעילא. למה הכוונה?
סוכת סדום כמשל
הסוכה המפוארת של סדום היא דימוי לתרבות הסדומית, תרבות ממוסדת של אנוכיות ורוע לב ועין, ניכור והתנכרות, זרות ואכזריות, רשעה ועוול. החברה הסדומית הייתה חברת שפע אחוזת חרדה מכל אפשרות של נתינה ושיתוף, שהקיפה את עצמה ב’חומות של יאוש’, ב’גדר הפרדה’, בלתי חדירה להסתננות זרים. לא פחות מכך חששה סדום מ’עין הרֵעַ’ ואטמה את עצמה מכל הכיוונים, אפילו למבט בעלמא (שמי יודע להיכן ‘יתדרדר’). הסכך המעובה שבו סיככה את חומותיה, כוון כנגד עינים חיצוניות ופולשים לא רצויים (פרקי דרבי אליעזר). סדום היתה חברה אטומה וחשוכה, שהציבה חומות בצורות אופקיות ואנכיות, בין האדם לחברו ובין האדם למקום, וממילא גם בין האדם לעצמו. ‘סוכת סדום’ היתה מרחב סגור, אין יוצא, ובעיקר אין בא. מרחב של צל אפל שנתן מסתור ומחסה, עידוד ותמריץ, לכל מעשה שפלות ונבלה.
כשם שסוכת סדום, אינה סוכת מצוה, אלא דימוי למצב האנושי הסדומי, כך גם סוכת ישראל ההווית הינה ביטוי למצב האנושי – הישראלי. הסוכה הישראלית היא ההמשך של אוהל אברהם, היא פתוחה לארבע רוחות הארץ ולשמים. בתקוה שיבואו בה אורחים פשוטים כמו גם ‘אושפיזין עילאין’. ה’פתיחות’ שלה היא ביטוי גם לתחושת הארעיות של הקיום האנושי, אל מול הארץ (היקום הפיזיקלי העתיק והענק) ובעיקר אל מול השמים (האינסופיות, הנצח, המיסתורין והפלא האלוהיים).
אם כך, ההבטחה של המדרש היא, שהתרבות הישראלית (הבאה לידי ביטוי במצות סוכה שאנו מקיימים בחג הסוכות מידי שנה), היא המעבירה את העולם מהסדומיות הבלתי נסבלת שהיתה חייבת להיכחד, למצב אנושי אידיאלי, ל’סוכת סדום’ עתידית, ל’סדומיות’ מתוקנת שתשכלל גם המצב הישראלי. מהו התיקון של סדום שיהיה גם התיקון של ישראל והאנושות?
מארבע יוצא אחד
יש ארבע אפשרויות להבין את המתנה המובטחת לנו – ישיבה ב’סוכת סדום’ העתידית.
האפשרות הראשונה חיים נורמטיביים מגבילים אותנו ושוללים מאיתנו כמה וכמה הנאות וריגושים, ואם נעמוד במבחן האיפוק והשליטה העצמית, נקבל בסופו של דבר טעימה הגונה מהם… פה ושם יש התבטאויות של חז”ל שזו משמעותן הפשוטה. הבאתי את הפרשנות הזו של ‘סוכת סדום’ כי הגם שהיא אינה מתיישבת על דעתי ועל לבי, אני חש שיש בה גרעין של אמת…
האפשרות השניה, היא די ילדותית, אבל כבר אמר המשורר ‘כולנו ילדים של החיים’… לפי ההבנה זו, נקט המדרש, ‘סדום’ כציון גיאוגרפי של מקום דשן ומשופע בעצי פרי, ללא התייחסות לאנשי סדום ורשעתם הגדולה. ‘סוכת סדום’ היא סוכת חלומות מפוארת ונעימה שאפשר לדור בה ללא כל הפרעה והטרדה. לפי הבנה זו, הדרשה שלנו שייכת לז’אנר הבסיסי של ‘שכר מצוות’. בנוסף לאנוכיות הילדותיות שבה, נראה לי לא סביר שהדרשה מיתממת ומתעלמת מהמשמעות (הארכיטיפית) של סדום כמרחב אידיאולגי, תרבותי וחברתי של רשעה אנושית קיצונית.
האפשרות השלישית, היא להבין את הבטחה על ‘לעתיד לבוא’ כבשורה על הכבישה וההכנעה של הרשעה. בהווה אנחנו יושבים בסוכתנו הדלה, על מנת להיבדל מהרשעה ולהתגונן מפרצי האלימות שלה ולא פחות מכך מהפיתוי שיש באנרגתיות העוצמתית שלה. לעתיד לבוא נצא להלחם בה וננצח אותה. יהיה זה ניצחון הרואי של ‘איזהו גיבור הכובש את יצרו’, בלשון חז”ל, או של ‘איתכפיא’ בלשון חב”ד. הישיבה בסוכת סדום לעתיד לבוא, היא איפה ביטוי להעברת ממשל הזדון – הסדומית מן הארץ, למיגור הרשעה האנושית, שעל חורבותיה יקום האדם הטהור והטוב, ותלבלב ותשגשג החברה האנושית המתוקנת. הבנה זו בודאי נכונה, אך יש לקוות שזה אינו סוף פסוק, אלא שלב בדרך לניצחון אמיתי ושלם ופורה יותר.
האפשרות הרביעית, היא להבין את ההבטחה על ה’לעתיד לבוא’ כבשורה משמחת על הנצחון השלם והמלא של הטוב על הרע. זהו ניצחון בסגנון ה’ישר’ ולא ה’כובש’, ‘איתהפכא’ ולא ‘איתכפיא’. לפי הבנה זו יש באנרגיות הקשות והאפלות של האגו האנושי שהופיעו בסדום ונלקחו בה עד לקצה שלהם ומעבר לו – אד-אבסורדום, גרעין חיובי שבלעדיו אי אפשר לכונן חיים יחיד וחברה אנושיים שלמים. בקיום מצות הסוכה, אנו מחלצים את ‘הניצוץ הקדוש’ הזה מ’שברי הכלים’ המכוננים את ‘קליפת סדום’, שותלים גרעין זה בקרקע הנפש האנושית, ועושים הכל כדי שממנו יצמח עץ החיים המיוחל. בדימוי מתבקש משפת הקבלה – אנחנו מבקשים ליצוק סוף סוף את אורות התהו לכלים משוכללים שלא רק יכילו אותם בלי להשבר, אלא יביאו אותם לביטוי ש’יעיף’ את האדם אל מעבר לאופק הכי פנטסטי שהוא יכול לשער.
להעלות ניצוץ מקליפתו
סדום היא ההתגלות המקסימלית של הרוע האנושי. זהו רוע אידיאולוגי, תרבותי וחברתי, ממוסד וממושטר, ששורשו בתיאולוגיה של של כעס, הגדל על קרקע חוויה קיומית של פחד. הפחד – האימה והבעתה מהחידלון שבמוות, החרדה מהעלבון וההשפלה שבדחיה שבחיים. הכעס – כעס ה’חינם שאינו תלוי בדבר’, הזעם המטאפיזי, המוחלט והטוטלי על עולם ומלואו ועל מי שאחראי לו (אם בכלל ישנו כזה). והתוצאה במילה אחת – יאוש. בסדום קמה חברה שאלה היו האנרגיות שהניעו אותה (במובן מסוים, בעל כרחה…) לחיות ולהצליח להיות לחברת שפע – עוולה. ‘סדום’ כמשל, היא חברה שהגיעה להישגים מדעיים וטכנולוגיים, פוליטיים וכלכליים מדהימים, אך משום מה אלה הופכים למנגנונים מתוחכמים ויעילים של אלימות כלפי חוץ, והרס עצמי כלפי פנים.
ב’קליפת’ סדום זו, בעומקה, מסתתר ניצוץ קדוש מאוד. השאלה המתבקשת היא: מהו תוכנו של הניצוץ הגרעיני הזה? אנסה לשרטט כיוון שאני מקוה שהוא חלקי, כלומר שיש בו לפחות אמת חלקית…
בסוכת סדום העתידית הפאר וההדר ירחיבו את דעתו של האדם, והמרחב הפנימי המוגן מהמבט החיצוני, יכונן פנימיות מוצלת ממוחצנות ופתיחת לב ואינטימיות נינוחה ובוטחת. הישיבה העתידית בסוכת סדום תבטא את ההצלחה של האדם להפך ולנתב את האנרגיות העמוקות ביותר והעזות ביותר שלו – הפחד והכעס מאפיקים של יאוש ואכזריות, לאפיקים של בניה ותיקון, מתהומות של יאוש לאופקים של תקוה. היא תבטא את ההצלחה של האדם להפוך את הקללה של המצב האנושי השבור והחדל – הפחד, לברכה של ענווה והתפייסות. ההצלחה של האדם להפוך את הכעס והאכזריות, לרצון וחמלה. האדם ישכיל לחיות את חייו בעולם, מפוייס עם אנושיותו החלשה והשברירית, ואף שמח בה, וגם נטול קנאה באלוהים או כעס על האדם. הענווה שתבוא במקום הפחד, תחולל עוז במקום כעס. היאוש הניהיליסטי יהפוך לתקוה ואף לאמונה, אלה יניעו את האדם לחיות חיים של עוז וחדווה מתוך ענווה ושפלות רוח, חיים של פעילות ויצירה, מתוך אהבת החיים ולא מתוך פחד המוות, מתוך חמלה ואמפטיה ולא מתוך צרות לב ועין. חיים של אמונה ואהבה, של השתלמות ושל געגוע.
יתר על כן, אלה חיים החפים מהפיתוי לסנטז או לטשטש את הפרדוקסליות המטאפיזית של המצב האנושי, ונחושים לחיות את דו-הקוטביות של האדם, כלא כלום, כנברא החשוב כאין, כחרס נשבר וכציץ נובל (כבסה”כ ‘זלמן’…), אך לא פחות מזה, כהכל, כיש שאינו רק קיים, אלא גם בורא ויוצר, מחדש ופורץ. והכי הכי חשוב כאדם, ולא כאלוהים!
זה כמובן דל ועמום, ואומר ‘מה לא’, יותר מ’מה כן’, אבל זה מה שהעלתי בחכתי. אתם יותר ממוזמנים להצטרף ולהוסיף תוספת מרובה על העיקר הצנום הזה. יחד עם זאת, אני סבור (ואני מקוה שזה לא יחשב לי כ’פלפול’) שכל הציורים שנצייר לא ילכדו את העתיד שהינו שינוי פרדיגמטי.
וכדברי הרמב”ם על העידן המשיחי:
וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו… (רמב”ם, יד החזקה, הלכות מלכים פרק יב הלכה ב)
אותה שעה אנו אומרים שירה
אולי זה רמוז גם בדרשה המופיעה לקראת סיומה של הפסיקתא:
לי”י הישועה על עמך ברכתך סלה (תהלים ג: ט). אמר ישראל לפני הקב”ה רבונו של עולם שלך היא להיות עושה ניסים וישועה לנו, שנא’ לי”י הישועה (תהלים ג). ומה עלינו להיות אומרים לפניך, שירים וזמרים.
מה כת’ לכאן, לי”י הישועה על עמך ברכתך סלה – וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, אותה שעה [!] כשתעשה לנו נסים האלו [!], אין אנו כפויי טובה, אלא אף אנו אומרים שירים וזמרים. מה כתיב אחריו, אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו (ישעיה ה ).
[1] (פסיקתא דרב כהנא פיסקא אחריתי לסוכות)
[2] ראי”ה קוק, מאמרי הראיה, ‘הסוכה מבצר הגנה’.
השאר תגובה