נחמת הראי”ה
נחמו נחמו עמי – תרס”ו, תרס”ז, תשפ”ד

פתיחה

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהֹוָה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ: קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְדוָד יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ: כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה: וְנִגְלָה כְּבוֹד יְדוָד וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְדוָד דִּבֵּר (ישעיהו מ א -ה)

 

יש אבל של יחיד ויש אבל של רבים. יש נחמה ליחיד ויש נחמה לרבים. לאחר שלושת שבועות האבל המתחילים בי”ז תמוז, ומסתיימים בט’ אב, באים שבעה שבועות של נחמה – מסע מהאבל אל הנחמה, העובר דרך התשובה של אלול ומביא אותנו אל שער הדין בראש השנה, שדרכו אנו באים אל שער הרחמים והסליחות של יום הכיפורים, ואל השמחה הכפולה בסוכות שהיא הנחמה השלמה – נחמו נחמו עמי.

 

בימים ההם

הראי”ה קוק היה גם המנחם הגדול של עם ישראל. הוא נענה לקריאה האלוהית: ‘נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם’ ושקד על נחמת עם ישראל כציבור ולא רק כיחידים. הוא דיבר על לב  ירושלים דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים: (זכריה א יג) וקרא לה להתנחם ולהתעודד. כִּי לָקְחָה מִיַּד יְדוָד כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ – כשם שעונשה היה כפול, כך נחמתה כפולה, נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי. הנחמה האחתה היא – כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ,  כנסת ישראל נזדככה וניטהרה מכל טומאותיה. הנחמה השניה – תמה הגלות ותמו קללותיה וייסוריה. החלה הגאולה והחלו גם קשייה וייסוריה. אלא שאלה אינם ייסורי חורבן, גלות והשפלה, אלא יסורי תחיה, שיבה וגדילה. קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְדוָד יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ: כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה: וְנִגְלָה כְּבוֹד יְדוָד וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְדוָד דִּבֵּר. בשורת הנחמה שתבוא עם הגאולה עולה מן הפסוקים, אך עבור הראי”ה היא עולה מן המציאות הישראלית והארץ ישראלית, הנשקפת לעיניו עם עלייתו לארץ ישראל.

 

המאמרים ‘הדור’ (תרס”ו) ו’נחמת ישראל’ (תרס”ז) נכתבו מיד לאחר עלייתו של הראי”ה לארץ ישראל. הם נכתבו על רקע הפוגרומים הקשים בקישינב שב רוסיה ב1903 ו1905. שני מאמרים אלה הם מאמרי הנחמה המובהקים של הראי”ה.

 

נחמת הראי”ה היא נחמה לציבור ולא רק (ולא בעיקר) ליחיד – נחמו נחמו עמי! נחמה ולא תוכחה. הנחמה באה לשלול את התוכחה. הייסורים – הכאב והסבל הצער והעלבון, זיככו וטיהרו את הלב. תם זמנה ופקע תוקפה של התוכחה, הגיעה עת הנחמה.

 

הנחמה של הראי”ה אינה נחמה של הכחשה של הצרות החיצוניות והפנימיות, הגשמיות והרוחניות או כהות חושים ואטימות לב לסבל הנורא שבעטיים. אדרבא, נחמה העולה מתוך האימה, הצער והיגון. לא נחמה של התעלמות מהחסרונות והפגמים שיש בחברה, אלא אדרבא מתוך ראייתם במלוא חומרתם ללא כחל ושרק. זו. לא ‘נחמה דגידופא’ הממלמלת מה אפשר לעשות, זה דרכו של עולם, אלה הם החיים…

 

הנחמה של הראי”ה אינה נחמה אמונית – דתית. לא של ‘כי אתה עמדי’ גם ‘כי אלך בגיא צלמוות’. לא נחמה מטאפיזית של פרוגרמה אלוקית שבמסגרתה, ‘כל דעביד רחמנא לטב עביד’ ו’גם זו לטובה’. לא נחמה של צידוק הדין – ‘אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא’, ולא נחמה משיחית שבבטחון הגאולה שבה יבוא הכל על מקומו בשלום.

 

הנחמה של הראי”ה אינה נובעת מן העתיד, הנחמה שבתקוה לימים טובים יותר שיבואו. היא גם אינה הנחמה מתוך המבט על העבר – ‘היינו כבר בסרט הזה’, ‘עברנו את פרעה, נעבור גם את הצרה הזו’.

 

הנחמה שבאמונה ואף הנחמה שבתקוה, נכונות וטובות, אבל הראי”ה אינו נוקט בהם.

 

נחמת הראי”ה היא נחמה המבוססת על עין טובה הנשואה אל הארץ ולא אל השמים, נחמה של מבט בהיר ומפוכח בהווה, לא בעבר ולא בעתיד. נחמה העולה מתוך תשומת הלב לטוב שישנו כאן ועכשו בצבור הזקוק לנחמה! הנחמה שבטוב האנושי (הרוחני והמוסרי) הגדול שיש בעם ישראל, בציבור וביחידים. הטוב שיש בחברה חיה ומתמודדת, פועלת ויוצרת בכל תחומי החיים. ערכו של הטוב גדול כפלים באשר הוא חלק של פלא תחיית המתים הלאומית, של שיבת ציון שהיא ראשית התגשמות חזון הגאולה של התורה והנביאים. זו נחמה של מבט מעמיק הלומד ומלמד, דן ומכריע את הדור הזה, לכף זכות, למרות כל חסרונותי ופגמיו, צרותיו ומגרעות, מתוך הבנת מקורם, הקשרם ותכליתם. בכך, הנחמה גואלת אותנו מן היאוש העכור והמצמית, תולדת הכאב והסבל שבצרות הנוראות שבאו עלינו מבחוץ ולא פחות מכך, תולדת הביקורת העצמית הנוקבת ה’מוצדקת’ ובעקבותיה, ההלקאה העצמית המצליפה ללא רחם.

 

כל אלה באים לידי ביטוי בהיר ועקבי בתורת הראי”ה בכלל ובשני מאמרים אלה בפרט. כמו בסוגיות חשובות נוספות, כשקוראים את דבריו של הראי”ה במאמרים האלה, נראה כאילו הם נכתבו היום מתוך התייחסות למצבה של החברה הישראלית כאן ועכשו. (למי שמעונין להתרשם מכך ישירות, הוספתי בסוף מאמר זה בגירסה שהעלתי לבלוג שלי תקציר של שני מאמרים אלה).

 

בזמן הזה

היום, יותר מתמיד, עלינו לצאת בעקבי הראי”ה, לרעות על משכנות הרוא”ים.

 

חטאו בכפלים, ולקו בכפלים, ומתנחמים בכפלים. חטאו בכפלים, חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם (איכה א ח). ולקו בכפלים, כִּ֤י לָקְחָה֙ מִיַּ֣ד יְקֹוָ֔ק כִּפְלַ֖יִם בְּכָל־חַטֹּאתֶֽיהָ (ישעיהו מ ב). ומתנחמים בכפלים : נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹהֵיכֶֽם (ישעיהו מ א). (פסיקתא דרב כהנא י)

 

הנחמה שאנו כה זקוקים לה היום כחברה, כפולה ומכופלת כפל כפלים… נחמה על האסון הגדול של ‘שמחת תורה’ וזוועותיו הנמשכות כל עוד לא הושבו החטופים לביתם. נחמה על הנופלים במלחמה. נחמה על הפצועים. נחמה על אבדן הבטחון של הבית הציוני. נחמה על אובדן ההרתעה של הבית הציוני. נחמה על גילויי האנטישמיות במזרח התיכון, בעולם המוסלמי ובעולם כולו. נחמה על המשך הקיטוב והמחלוקת הקשה והמרה בחברה הישראלית. נחמה על אובדן הדרך והמנהיגות בכל המישורים – הפוליטי, הערכי, התרבותי, התקשורתי.

 

הנחמה שאנו כה זקוקים לה היום, היא נחמת הראי”ה. הנחמה הכפולה, מן הצרות החיצוניות ומן הצרות הפנימיות, מן הכאב ומן הסבל.

הנחמה על הכאב והצער היא בראיה-הכרעה-אמונה שלנו שהייסורים הבאים עלינו מבחוץ, ואף אלה שאנו מביאים עלינו, שאינם פחות כואבים (ואולי יותר), אינם יסורי חורבן וגלות, נפילה והשפלה, אלא יסורי לידה וגדילה, התבגרות והבשלה. הכרעה זו, אינה פשוטה ואינה מובנת מאליה. בעקבות סערת המחלוקת המרה על הרפורמה שהתעצמה לאחר זוועות השביעי באוקטובר והמלחמה, יש לא מעט הרואים בכך את סופו של המפעל הציוני.

הנחמה על הסבל והעלבון היא בראיה-הכרעה-אמונה שהחסרונות והפגמים שיש בחברה הישראלית, אמנם אינם מעטים ואינם קטנים, אך אינם העיקר ולא המהות. הטוב שיש בנו כחברה וכיחידים הוא גדול ומשמעותי, הוא המהות והעיקר והוא מכריע אותנו כחברה לכף זכות. גילויי בחזית ובעורף, הם מפעימים, לא פחות מכך! אי אפשר להכחיש את הטוב הזה. אנו מסוגלים וחייבים להמשיך ולהרבות את הטוב הזה. מעט אור דוחה הרבה מן החושך. הרבה אור דוחה הרבה יותר מן החושך.

 

כל אמונה, היא אמירת ‘כן’ לחיים, לאדם ולעם. ככל אמונה, גם האמונה בכח החיים שבמפעל הציוני ובטוב הגדול שיש בעם ישראל, היא הכרעה אישית קיומית המסורה ללבו של אחד מאיתנו. ככל אמונה, כך ‘אמונת עתנו’ זאת, אינה פסיבית אלא אקטיבית. בשעות קשות, היא קשה כפליים, אך גם הנחמה שבה היא כפולה. הנחמה שבסרבנות המוחלטת להניף דגל לבן, והנחמה שבגילוי תעצומות הנפש להמשך ההמסרות והעשיה למען תיקונה של החברה הישראלית ולמען שיגשוגה של מדינת ישראל.

 

אפשר להתווכח על השלב של הגאולה בו אנו נמצאים, אך אי אפשר להכחיש שאנחנו, עם ישראל החי וקיים בארץ ישראל ובה יצר את היצירה המופלאה – מדינת ישראל, כבר איננו בגלות. המשך נס תחית המתים הלאומית שלנו, תלוי בנו.

אפשר להתווכח ביחס למה טוב ומה פחות טוב, בחברה הישראלית, מי צודק ומי צודק פחות, אך בשום פנים ואופן אי אפשר לראות בה חברה שפלה, חלשה, ‘תרבות אנשים חטאים’ חלילה. אדרבא ברור שהחברה הישראלית היא חברה מעוררת השתאות באנרגיות שלה, ביצירתיות שלה, בגבורה שלה, בחסד שלה. גם משוגותיה הן תולדת גדלותה בחינת ‘כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו’.

 

נחמה – מצוה קשה שבהיכל

נחמה היא ‘מצוה קשה שבהיכל’ עד כדי המסקנה ש’אגרא דבי טמיותא – שתיקותא’ (השכר על ניחום האבל הוא בשתיקה של המנחם ולא בדיבור שלו)… ‘דברים היוצאים מן הלב (וכך גם שתיקה היוצאת מל הלב)  נכנסים אל הלב’. אמנם בפועל זה הרבה יותר מסובך. נחמה, לא די לה שתינתן, היא אמורה להתקבל על הלב, לעודד, להביא להתחדשות רצון החיים, שמחת החיים ומתוך כך להקים מעפר ואפר ולהניע לפעולה.

 

כל זה נכון ביחס לנחמה ליחיד ונכון כפליים ביחס לנחמת הרבים. הנחמה לרבים, אינה לחברה כישות כללית מופשטת, אלא היא הנחמה הפונה לתודעה הכללית של היחידים באשר הם חלק של החברה, ולא ליחידים ביחידיותם. היא בהכרח מיוסדת על מבט כללי על החברה וזה כמובן לא פשוט כלל וכלל, בפרט בימים אלה שבהם הצער והיגון מעוררים תיסכול וכעס ואנשים רבים מתקשים להרגיש כבני העם, החברה, הצבור ומתכנסים אל הזהות המגזרית, האידיאולוגית או הפוליטית. ומה שגרוע עוד יותר, לזהותם האינדיוידואלית הבועתית.

 

האם, כמו ש’את אשר יאהב יוכיח’, כך, רק ‘את אשר יאהב ינחם’? אבקש להציע, שמקור הנחמה אינה האהבה, אלא האחוה. האהבה היא לרֵעַ, והיא יכולה להתבטל. האחוה אינה יכולה להתבטל, היא כפויה עלינו הר כגיגית והיא מקור הנחמה.

‘אמר רבי שמלאי: אמר להון [יוסף לאחיו], אתון רישא ואנא גופא, אין אזל ראשא, מה גופא טב?!’ (פסיקתא דרב כהנא נחמו).

אתם הראש ואני הגוף, אנחנו הוויה אחת, אישיות אחת. אם ‘ילך’ הראש, הלא יחדל גם הגוף מלהתקיים. גם פגיעה בגוף עלולה להיות הרת אסון לקיום הבריא. פגיעה בראש (וכאן מתגלה גם ענוותנותו של יוסף השם עצמו אל מול אחיו כגוף לראש!) תביא כליה על האדם כולו וגרוע מזה על החברה והעם. ההיגיון היסודי של האחווה היא ההבנה של האחדות האורגנית של האחים, של המשפחה, של האומה. החוויה של האחדות היא התשתית של התממשות האחווה. אחדות זו היא הקרקע המוצקה של עצם הקיום. היא קודמת לכל אידיאולוגיה, שוני ומחלוקת וחזקה מהם. היא מקומה של המחלוקת ואין המחלוקת מקומה. היא מקור החיים והברכה השוללת מכל וכל את אפשרות הפירוד והפירוק. הדוגמה הפשוטה היא אחים במשפחה גרעינית. השוני והניגוד שבינהם, יכול לפגוע באהבתם ואפילו להביא לשנאה – וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם (בראשית לז ד) ומתוך כך גם לקנאה – וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו (בראשית לז יא), אך גם אלה אינם יכולים לבטל אחוותם וחיבורם. עם כל העלבון של יוסף מאחיו הוא אינו יכול להתאפק והוא מתוודע אליהם כאחיהם!  אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה – אף על פי שמכרתם אותי, אני עדיין אחיכם!

 

אין להתחמק ממצות הנחמה למרות כל קשייה. ואולי ניתן גם לומר שיש גם ‘מצווה’ להתנחם ולא להקשות את הלב…

נספח – תקציר מאמרי הנחמה של הראי”ה קוק

מאמר הדור
את מאמר הדור פותחת זעקת הכאב:

המכאוב הגדול, המדכא את הנפש ביגון נורא ואיום, המצוי בדורנו בלב כל מי שחושב מעט מחשבה והוגה מעט דעה, ביחוד אם הוא גם-כן מוכשר לקבל הרגשה עדינה וישרה בלבבו, אין לתאר ולספר. נדוים ונמוגים הננו למראה דור שלם – אבות ובנים יחדו של אומה שלמה – המתהפך בחבליו בענות נוראה ומצוקי שאול.
והכאב כל כך גדול, עד שנוטל ממנו גם כן את כשרון הדבור, איננו יכול בשום אופן אפילו לספר את צרותיו, בדבור מובן ומבואר, שזה בודאי היה מקיל לו הרבה, והיה ממתיק במדה הגונה את מדת צרות לבבו הרחבות. יש לו דבור, אבל לא לספר נגעי לבבו, למען ירוה לו, כי-אם לבזות ולחרף או להתקצף ולקלל.
הצרה האיומה הרוחנית והחמרית יחד, אוי ! החשיכה את עולמנו, נטלה את זיו הכבוד מחיינו, נחשכו עינינו מלהכיר את כבוד עצמנו, וירדנו עד לעמק השפל של בזויי עם, עוהחרפות הגדופים והקללות, וכל תכונה זועמת וקצופה הוא לחמם התמידי.
לוא היה באמת זה ערכנו, להיות חדלי אישים, וחשוכי כל כבוד, אז בודאי לא היה דוה על-זה לבנו, דאבון הלב ימצא רק כששרים הולכים כעבדים על הארץ, כשמכובדים ויקרים מתבזים ומזדלזלים עד שהם עצמם שוכחים את כבודם ויקרם. “ראה ד’ והביטה כי הייתי זוללה” . והנה אם היה באמת דורנו דור רע ומושחת, דור אשר חלאתו בו, אז עוד היינו מקבלים עלינו באהבה את הבוז והקלון, כיון שאיננו ראויים לצורה של חיים יותר הגונים, “נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו”. אבל במה ננחם כאשר נחדור לתוכיות מצבו הפנימי, המוסרי והשכלי של הדור, אדרבה נמצאנו לא דור שפל, גם לא דור חוטא לפי האמת. בין באבות בין בבנים נמצא המון דברים טובים, רגשות עדינים, ורצונות נכבדים, ובכל זה אנו רואים שחסר לנו הכל:
לבד מה שלקינו בכפלים: לבד שהננו נרדפים עד צואר ; לבד מה שדמינו נשפכים כמים המוגרים ארצה ואין אנו מוצאים בנפשנו דרך איך להנחם, אפילו נחם מועט, על כל הדם היקר והאהוב, דם בנינו ואחינו היקרים, הלב נעשה יצוק כמו אבן, המח כמטיל עופרת, ואיננו יודעים כי-אם להתרגש, להתקצף, לכעם ולשנא, אוי מה היה לנו “בת עמי לאכזר כיענים במדבר”. לבד זה, המשטמה הכללית הסובבת אותנו מעברים מהמון רב, הבוז והשפלות הפנימית המבצבצת אפילו מתוך לבם של אותם הנדים לשברנו, והאומרים שראוי לרחם עלינו, הם השפילו את רוחנו כל-כך עד שגם אנחנו אין אנו יכולים להסתכל על עצמנו כי-אם בעין של זעם, של חשד ושל השפלה, כאילו אנחנו, רק אנחנו הננו הרעים והחטאים, הסכלים והחשוכים מכל העם אשר על פני האדמה, אוי ואללי !

האם אין הדברים נשמעים מוכרים גם לאוזנינו?! האם אין היאוש, התוצאה הבלתי נמנעת של מצב הדברים הזה.

הידים רפות, הברכים כושלות, הלב נמוג והעינים תועות לתור פה ושם, אולי יש איזה נקודת אור, איזה ניצוץ תנחומים, שיהיה ראוי להאיר ולחמם, להעלות על ידו שלהבת אש קדש. אבל מאומה לא ימצאו, האבות נבהלים ונואשים, הבנים מלאים רגז וקצף, ואיש שפת רעהו לא ידע ולא יבין. כל אחד מתגדר בצרותיו המיוחדות לו, כל אחד מאשים את חבירו, ותולה הקולר רק בצוארו. ולהשיב את הלבבות אלה לאלה, וקל וחומר לשלב את הידים לעבודה חשובה וכוללת – אין דורש ואין מבקש “נהפכו עלי צירי” “ואלך מר בחמת רוחי ויד אלהים עלי חזקה”.
הסו רעיוני ! אל תשתוחחו ואל תהמו, יש שמש צדקה זורחת, אף תביא מרפא בכנפיה, תמחה דמעה מעל כל פנים, ורוח ששון תחת רוח כהה תמלא את כל לב. דורנו, הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון. קשה מאד למצא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונשא ; הוא כולו חייב, גם כולו זכאי אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו.

הרב יוצא למסע של בירור אופיו של הדור ומסיים בכיוון הכללי של היציאה לעזרתו:

כנסת ישראל התנערה לתחיה, ביחש להרצון של הדור הצעיר. הכחות נתעוררו בתעורה נפלאה ומתמהת. אין בשום אופן אפשרות להכניעם בדרך כבישה, כי-אם לרוממם ולשגבם, ולהראות לפניהם את הדרך של האורה הרוממה והאדירה.
יד ד’ נטויה לנו בזה, אנו רואים כי בעומק הנפש נתרפאה כמעט כנסת ישראל בחלק רשום מתחלואיה המוסריים, אשר חלו בה עונות ראשונים. כור ברזל מצרף ומטהר היה לה הגלות הארוך האיום והנורא, עם כל יסוריו הנוראים “כאש מצרף וכבורית מכבסים”, הדוחק האיום והצרות העוברות כל גבול כח אנושי, ביותר אלה שבימים האחרונים, היו חבלים מלאי אש צרבת, אשר לבנו מרקו וטהרו, רככו וצרפו את לב האבן, “המלח ממתקת את הבשר ויסורין ממרקין כל גופו של אדם”. כמשפט האדם כן משפט האומה, היא נתמרקה ונזדככה, הלב הוא לב חדש וטהור, הכליות הנן נכונות לכל מרום, נשגב יקדוש.
שום דבר לא יצא אמנם אל הפועל, ההוצאה מן הכח אל הפועל, מה שהוא צפון בלב האומה ובכחותיה הגנוזים, זאת היא עבודת חכמי הדור, צדיקים, גאונים, דרשנים, חכמים וסופרים, ועליהם יתוספו לדור דורים ביתר מעלה, משוררים, ברוח ד’ על עמו, חוזים, נביאים, גבורים לפי ההתעלות העתידה במעלה אחר מעלה, “התנערי מעפר קומי שבי ירושלם”.
אבל זה הוא דבר מוחש וגלוי לעינים, כי אור הצדק הפנימי, היושר הכללי והאהבה הלאומית הטהורה ברשפיה רשפי אש נתרבה ונתעלה בלב הדור הצעיר, במעולה שבו. על כן אף על פי שאין לו עדיין בפועל מאומה, כי כל ההסברים של כל ארחות היהדות, של כל הדברים היותר עקריים יסודיים, המספיקים למי שתעודתם היא להיות כובשים, שריכוך לבבם היא שלמותם וקימוץ כחותיהם הוא שבחם תהלתם; כל אלה, אמנם אינם מספיקים לאותם שכבר מלאו כח עלומים, ובלשד חייהם יש מקום לאור הצדק הכללי, שהוא הסגולה הישראלית היותר פנימית ועליונה, להיות מאיר ומופיע גם נוהם כנהמת ים לגליו, ושוטף בחזקת יד החיים הסוערים כנחל שוטף.
להם אנחנו צריכים ללמד תורת חיים ממקור החיים, דרכי מוסר מלאי אורה וצהלה, דברי חן ושכל טוב, מזוקקים ומצורפים, מבוררים ומסומנים, עד שמעצמם ימצאו את השלמת כל אידיאליהם, ואת אדירות כל חפציהם היותר רוממים והיותר נשאים, שהם מתאימים לעזה ותפארתה, לחסנה והדרה של אור עולם של אוצר החיים לתורת חיים. […] כשיתרבו בנו עובדי עבודת הקדש באמת, מסקלי דרכים ומישרי נתיבות, עד מהרה יגלה ויראה לפנינו הודו והדרו של דור בנינו אלה. […] לב האבות יתחיל להכיר את כל אוצר הטוב והסגולה הגנוזה שבבנים, בעומק נפשם הערה והחיה, והבנים יכירו את הקדושה והטהרה, ההוד והתפארת המלאים בלב האבות, שלקחו להם כל אלה בנחלה מדור דורים, ע”י שמירת קדושתה של תורה ומצותיה וע”י הדבקות הפנימית בשם ד’ אלקי ישראל, שוכן בציון ובוחר בירושלם. וכל אחד מחבירו יקח את כל הטוב, את כל הנאה והכשר, [וזה יקרה] אחרי הזרחת אור החכמה, הגבורה, העז והענוה משני הצדדים, שכל אלה יביאו להכרה נאמנה, שרק ע”י ההתאחדות הרוחנית של ישראל הצעיר עם ישראל הזקן תבא ישועה ותצמח גאולה.

הפתרון אינו ניצחון של אחד המחנות, אלא עבודה משותפת לתכלית המשותפת של בנין בית ישראל.

מאמר ‘נחמת ישראל’
במאמר ‘נחמת ישראל’ הנחמה היא המטרה המוצהרת.

נחמת ישראל היא עכשו חובתנו היותר גדולה וקדושה, חובת תלמידי חכמים צדיקים וקדושים, וכל מי שהוא מרגיש בלבבו נטיה ללכת בדרכיהם. אם גדולה היא מצות תנחומי אבלים על צרת יחיד, קל וחומר על צרת הרבים. אבלה היא כל האומה בכללה על בניה הרבים שנפלו חללים, שהומתו בידי רשעים ערלי בשר וערלי לב, ולבה נשבר ונדכא. ואיך לא ננחמנה ?

מה הוא הנוחם? זה אנו צריכים ללמוד! עלינו להתעלות מעל השפלות של נחמה של תפלות, ומכל שכן מנחמתא דגידופא של ‘מאי אפשר למיעבד’, ולבוא עד אותו מצב הנפש, ממנו נוכל להרעיף טל של נחומי אמת, נחמת שדי. “נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה’ כפלים בכל חטאיה”.

הורגלנו הרבה, לפני שברנו הגדול, טרם ראינו לעינינו אלפים ורבבות אחינו בשרנו נטבחים בחמת אויב אכזרי ולא ירחם, לדבר רק דברי תוכחות קשים, תוכחות עלי עון, על קשיות הדור וסרבנותו, התאוננות וקטגוריה. מאז היו צדיקים יסודי עולם, שהתרוממו אל המבט הנשא, לבוא עד ההכרה של החסידות הקדושה העליונה, לספר תמיד בשבחם של ישראל, ללמד עליהם זכות ולמצוא תמיד את צד הטוב והמפואר שבהם, וע”י זה, גם לרומם את רוחם, לנשאם ולקדשם. אבל לא רבים שאבו את אור נשמתם משורש אור חסד עליון כזה, על כן הננו פוגשים תדיר בכל פינה, דברי כבושים והתאוננות יוצאים מלכם של מוכיחים, של חכמים וצדיקים. הטובים והמובחרים שבהם, כתבו דבריהם בדמע, בדם הלב ובנפש מרה ונוגה, וכל כוונתם לא היתה כי אם טובתם של ישראל, שיחזרו בתשובה, שישובו מעון, ושב ורפא להם, לטובתם בעולם הזה ולאושרם בעולם הבא.

אבל לנחם את ישראל, לדבר על לב ירושלים שכבר לקחה מיד ה’ כפלים בכל חטאיה, שכבר נרצה עונה, זה נחשב זה כמה, לצעד מסוכן מאד, לחנופה מזקת ומבלה עולם. אבל הנה הגיעו ימים, שאנו מוכרחים להתרומם דוקא אל אותו הגובה שממנו נוכל להגיע לזה שנוכל בלא פחד של סכנה לאמר נחמה לישראל, לאמר לו שכבר לקח מיד ה’ כפלים בכל חטאתיו, וכי נרצה עונו.

[…] התכונות הראשיות של האבות, “דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”, הנן יסודי כל תורה וכל חק ומשפט אלהי. לכונן עדה צבורית גדולה, שהחסד, הגבורה והמשפט יהיו חיים בקרבה במלוא מובנם האלהי במשקלם הישר וההרמוני. החמדה המעשית שיש בצביון זה בסדור גבולות החיים הנאים והמתוקנים, היתה צריכה להתעלות עד אותה המדה, שבה מכירים את החשיבות העצמית של אלה גורמי יושר החיים והרמת ערכו, במעלה יותר נשאה מתולדותיהם המעשיות. לזה צריך שתהיה אומה גדולה, בעלת רמה תרבותית עליונה, “גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת”, ו”גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו”.

[…] והנה אצל רבים מבני דורנו אנו מוצאים, שאעפ”י שמצד הירידה בהכרת תוכן נשמת התורה, סרו מדרך ה’, וימאסו בדת וקודש, ולקחו להם את הדרך של כופרי האומות, בכל זאת היושר הצבורי, חי בקרבם באופן גדול ונשגב, ודבקים הם במצוות השכליות והמוסריות עד כדי מסירות נפש. למדים אנו שהכח הכללי האלהי של השפעת קדושת האבות “לשמור דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט” החל להתנער ולתת את פריו. הירידה המעשית של קיום המצות, והשפלת ערך האמונה והקדושה בכללה, באה עתה, לא מפני שהנטיה הנפשית היא זרה מיסודה לתוכנה הפנימי של קדושת המצות ואורה האלהי של האמונה, אלא מפני שתוכן העבודה האמונית, היה מוכרח להופיע במשך זמן הגלות בצורת החיים הפרטיים, שהיא למטה מערך המוסר הצבורי, שבעצמותו הוא מלא ברוח השאיפה האלהית העליונה.

[…] הכחות הכלליים שלנו צריכים אומץ וגבורה, הארה והרחבה. וצריכים הם נחומים והבטחה ודעה ברורה ופנימית, ש”העם היושב בה נשוא עון”. אמנם הפרטים, ודאי צריכים הם להדרכת מוסר, ואם הצורך והיכולת מסכימים גם לגערה ולנזיפה, גם לאיזו מרדות והדרכה תקיפה לפעמים, והכל לפי הענין, אבל רוח הכלל צריך הוא התרוממות ותנחומים, סניגוריא ולמוד זכות, כי כדאי הוא וראוי הוא לכך, “עת לחננה כי בא מועד”.