משל ונמשל

המשל הוא אחד מדרכי המלך של מדרש האגדה. העמימות והחידתיות של המשל-הסיפור, קוראים לנו להתבונן בו היטב, להקשיב לקולות הבוקעים ממנו ולנסות ללמוד ממנו לפי כוחנו. להלן ארבעה משלים שונים על יציאת מצרים. יש להם מכנה משותף, אך יש לכל אחד מהם את הזווית הייחודית לו ואת המסר המיוחד שלו. כל משל הוא מעין ‘סרטון’ קצר שיש להמחיז אותו ולצפות בו, להריץ אותו כמה פעמים ואף לעצור אותו בנקודות מסוימות כדי למצות את ההתבוננות בהן, ורק אז לנסות לפענח אותו. להלן ה’סרטים’ שלי. אל תסתפקו בהם.

 

משל ראשון – הרועה הנותן ידו במעי הבהמה ושומט את העובר

בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז: (תהלים קיד א). ראה מה כתיב, א֣וֹ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֚ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ: (דברים ד לד).

אמר ר’ אחא בשם ר’ יונתן: מהו גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒, כעובר שהוא נתון במעי הבהמה, וכשם שהרועה נותן ידו ושומט את העובר מתוך מעי הבהמה בזמנו, כך עשה הקב”ה לישראל ממצרים להוציאם, שנאמר: א֣וֹ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒, כעניין שנאמר: וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם.

אמר ר’ אבין בשם ר’ סימון: מהו מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒, שהיו מובלעים בתוך מעיהם, שנאמר: אֲ֭זַי חַיִּ֣ים בְּלָע֑וּנוּ בַּחֲר֖וֹת אַפָּ֣ם בָּֽנוּ: ואם לחשך אדם לומר, אינו מזכיר מצרים באותו ענין, הרי הוא אומר: לוּלֵ֣י יְ֭קֹוָק שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָדָֽם: (תהלים קכד ב), אין אדם אלא מצרים, שנאמר: וּמִצְרַ֤יִם אָדָם֚ וְֽלֹא־אֵ֔ל וְסוּסֵיהֶ֥ם בָּשָׂ֖ר וְלֹא־ר֑וּחַ וַֽיקֹוָ֞ק יַטֶּ֣ה יָד֗וֹ וְכָשַׁ֤ל עוֹזֵר֚ וְנָפַ֣ל עָזֻ֔ר וְיַחְדָּ֖ו כֻּלָּ֥ם יִכְלָיֽוּן  (ישעיה לא ג). (מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור קיד ו)

תקציר הסרטון – הרועה הנאמן עומד מול הפרה שהגיע זמנה ללדת אך היא אינה מצליחה. הצירים מתגברים, אך היא מקשה ללדת. האולטרה-סאונד מזהה את העגלה הקטנטנה מצטנפת לה בירכתים האחוריות של הרחם, תוקעת את רגליה האחוריים ב’קרקע’ בהבעה נחושה של ‘היה לא תהיה’, מניפה שלט: ‘כאן אני עומדת ואיני יכולה ואיני רוצה אחרת!’ הרועה מבין את המצב, גוהר על הפרה, מכניס את ידו לעומק רחמה ומושך את העגלה בעל כורחה החוצה אל אויר העולם. הפרה נאנחת אנחת רווחה כדרך כל האימהות היולדות והעגלה פועה בבכי מר כדרך כל העוללים הנולדים.

הנמשל – מצרים ופרעה קצים בחייהם בשל המכות הבאות עליהן בזו אחר זו ו’מתים’ להיפטר מהצרה הצרורה הזו שפעם ראו בה נכס לאומי אסטרטגי  – בני ישראל. דע עקא שבני ישראל התרגלו לחיים בבית העבדים המצרי הבטח והמוגן, ורואה אותם לא רק כמובנים מאליהם אלא כ’חיי חופש חיי דרור’. אסטרטגית הפה–רך של הקפיטליזם המצרי עבדה למופת. קרל קשישא מחכך את כפות ידיו בהנאה גלויה. הנה עוד הוכחה לתורתו. אלא שבמקרה הזה, יש לומר, המהפכה התרחשה לא כתוצאה של התעוררות תודעה מהפכנית אצל הפרולטריון, אלא בעל כורחו. כח על טבעי מתערב, תולש את ישראל מאחיזתו במצרים ומוציא אותם אל המדבר בואכה ארץ ישראל.

המשמעות ביחס ליציאת מצרים – לעבד שאין לו תודעת עבדות מכאיבה ומעליבה, אין סיכוי להשתחרר, כיוון שהוא אינו מעונין להשתחרר. אדרבא, הוא יראה בכל מי שבא לשנות את מצבו, כולל אדונו המשעבד אותו, אויב המתנכל לו. זה היה המצב של ישראל ביציאת מצרים – ‘ואמר העבד אהבתי את אדוני’. לעומת זאת, מצרים הקורסת תחת המכות הנוראות מייחלת לצאתם של ישראל, אך הם  מתגלים כ’סרבני גאולה’ (חמושים עלו בני ישראל ממצרים – אחד מחמישים) ואינם מוכנים לשתף פעולה. הקב”ה מוציאם ממצרים בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה.

מה ניתן ללמוד מכך באופן כללי –  מותר האדם היא הרפלקטיביות שלו. ברגע שהוא מאבד אותה, ושוקע כל כולו בתוך המצב הנתון ומתרגל אליו ואף מתלבב עליו, הוא מונע מעצמו את ההתבוננות המאפשרת פרשנות רעננה של מצבו שרק היא תסייע לו לעצב מחדש את אישיותו וחייו. לכן כלל זה יהיה נקוט בידינו – כשאנחנו מרגישים ש’הכל סבבה’ זה הזמן להתעורר, לבחון היטב את מצבנו ולצאת שוב אל הדרך. אמנם לעתים נזכה לפריצת גבולות והליכה אל עבר אופקים חדשים לא מכוחנו ועוצם תודעתנו ומעשה ידינו, אלא מכוחן של נסיבות טבעיות ומסתוריות, אך לא על כך תהיה תהילתנו.

 

משל שני – הזהבי שנתן ידו לתוך כור ההיתוך

למדנו צער לנשמט (העגלה שהוצאה מהרחם החמים והבטוח בעל כורחה), ומניין אף צער לשומט (הרועה שהוציאה מן הרחם)? שנאמר: וְאֶתְכֶם֚ לָקַ֣ח יְקֹוָ֔ק וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: כאדם שהוא נוטל את הזהב מתוך הכור שלא בצבת ושלא בסמרטוטין, כביכול כך הקב”ה הוציא את ישראל מיד מצרים. (מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור קיד ו)

תקציר הסרטון – הזהבי הוותיק ביצע את הפעולה הזו פעמים רבות. הוא מיומן בלהכניס את הזהב שנכרה עם כל סיגו ובדיליו אל כור המצרף, להדליק את האש בכור, להביא אותו לטמפרטורה הנכונה שבה יתרחש התהליך המבוקש – כל הסיגים יתנקזו אל מאגר הפסולת, והזהב הטהור יזרום אל בית הקיבול שלו ויקבל את התבנית הרצויה ויצא לדרך לקשט ולשמח לבבות. אלא שהפעם הכל השתבש. הלהבות התפרצו הרבה מעבר לטמפרטורה הנכונה והזהב עמד ל’התפוצץ’ וללכת לאיבוד בתוך הכור הבוער. אמנם לא איש כזהבי שלנו יוותר על הזהב. ברגע שהוא מזהה את התקלה הוא אינו מהסס ומכניס את ידו אל תוך הכור,  לא את הצבת הארוכה העשויה לשם כך, הוא אף אינו לובש את ‘כפפות האסבסט’ שיגנו על ידו מכוויה. אין זמן! וכך הוא שולף את הזהב ברגע האחרון מתוך הכור לפני שהוא יתמוסס וילך לאיבוד. רק לאחר מכן הוא חש את הכאב של הכוויה הקשה שנכוותה ידו בכור הבוער.

הנמשל – הקב”ה הכניס את בית יעקב, הגרעין של עם ישראל למצרים, כדי שהם יזדקקו ויצטרפו בכור ההיתוך הקשה הזה בתקוה שהוא לא יחסל אותם אלא יחשל אותם. עד שלב מסוים הכל התנהל כמתוכנן ובני ישראל פרים ורבים ומתעצמים עד כדי כך שפרעה מזהה שצומח לו בחצר האחורית שלו עם – ‘עם בני ישראל’ אז רם ליבו ונאטם, והוא אינו מוכן בשום פנים ואופן לוותר על כח העבודה האינטליגנטי, החרוץ והמסור הזה, בשום פנים ואופן, גם לא אל מול המכות שהוא סופג. הקב”ה מוציא את עם ישראל ממצרים בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה על אפו וחמתו של פרעה. הכנסת היד היא כניסתו של הקב”ה בכבודו ובעצמו למקום הטומאה, למצרים על מנת להכות את מצרים ופרעה במכה המכרעת – מכת בכורות. ומהו הנמשל של ‘הצער של השומט’ של הכוויה שקיבל הזהבי?! אתמהא.

המשמעות ליציאת מצרים – יציאת מצרים אינה אפשרית בדרך הטבע. פרעה לא מוכן לתת להם לצאת, גם לא אל מול תשע מכות קשות המחריבות את המצרים. אין ברירה אלא לחולל מכה המנכיחה במלוא ההוד והאימה את הגבורה האלוקית – מכת בכורות. ‘וַיּוֹצִיאֵנוּ יְדוָד מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָֹרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶֹה שְׁפָטִים אֲנִי יְדוָד: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲנִי וְלֹא שָֹרָף, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֱעֶשֶֹה שְׁפָטִים, אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ, אֲנִי יְדוָד, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר:

מה ניתן ללמוד מכך באופן כללי –  כשאנחנו רוצים משהו והוא בלתי אפשרי בגלל התנגדות עזה ונחרצת של כוחות גדולים לעין ערוך משלנו, אז לכאורה מה שנותר לנו לעשות הוא לפרוש לקרן זווית ולהתפלל לישועת ד’ שתבוא כהרף עין. אפשרות אחרת היא לא לוותר ולהמשיך ולנסות עד הדקה ה91…

 

משל שלישי – כציפור ביד צייד

וַיּ֨וֹשַׁע יְקֹוָ֜ק בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֚ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם: (שמות יד ל). כצפור שהיא נתונה ביד אדם, שאם יכבוש ידו מעט, מיד הוא חונקה, שנאמר: נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ: ואומר, עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהֹוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: בָּר֥וּךְ יְקֹוָ֑ק שֶׁלֹּ֥א נְתָנָ֥נוּ טֶ֝֗רֶף לְשִׁנֵּיהֶֽם: (תהלים קכד ו – ח). (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויהי פרשה ו)

יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י יְקֹוָ֑ק אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד־צָֽר: (תהלים קז ב). כשם שהציפור הזה נתון ביד הצייד, אם מבקש ממיתו, ואם מבקש מחייהו, כך ישראל היו ביד מצרים משוקעים, שנאמר: וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֘ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֚ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֚ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֚ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: וכן הוא אומר: וַיּ֨וֹשַׁע יְקֹוָ֜ק בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֚ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם: (שמות יד ל) (מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור קז ד)

תקציר הסרטון – ציפור קטנטנה ומפוחדת מפרפרת, לכודה בידו הגרומה של ציד גברתן שעומד לסגור את ידו עליה למחוץ אותה ולהמיתה. הציפור כבר משלימה עם מותה ועוצמת את עיניה. משום מה, זה לא קורה, ומה שקורה מפתיע ומהמם! יד הצייד שהחלה כבר להתהדק נפתחת בבת אחת שלא מרצונו. הציפור נמלטת. הצייד מתאושש מיד מההלם ורודף אחריה, אך רגע לפני שהוא לוכד אותה שוב, רואה היא אותו נופל ומת.

הנמשל – רגע לפני יציאת מצרים המצב ברור לחלוטין. עם ישראל נתון חסר אונים במגרסת השעבוד המצרית. לא רק שאין לו כל סיכוי לברוח, אלא שהלחץ ההולך וגובר מבשר את כיליונו הקרב ובא. ‘שניה’ לפני השקיעה אל המוות השחור והמשחרר, מתמוטט בית העבדים המצרי, עם ישראל יוצא לחופשי ופרעה וחילו הרודפים אחריהם כמי שכפאם שד, טובעים בים. עם ישראל פוצח בשירת האמונה והתודה.

המשמעות ביחס ליציאת מצרים – על פי ההיגיון הריאלי, יציאת מצרים היא בלתי אפשרית. יחסי הכוחות בין מצרים לישראל והדינמיקה ביניהם מובילים בוודאות למותו של העובר הישראלי ולהיבלעותו והיטמעות במצרים. יציאת מצרים היא נס מובהק המשדד את מערכות הטבע ההיסטוריות, הפוליטיות והתרבותיות, רגע לפני שיהיה מאוחר מידי.

מה ניתן ללמוד מכך באופן כללי – אין מצבים אבודים בחיי עם ישראל וגם בחיי כל יחיד. אמנם אי אפשר להימנע מלהתבונן במציאות בעיניים פקוחות ולנתח אותה בחשיבה רציונלית וריאלית, אך תמיד יש לזכור שכבר היו דברים מעולם וגם מן המצב הכי אבוד ומייאש אפשר להיחלץ. באופן מיוחד זהו הסיפור של ‘עוף החול הישראלי’. ובעצם, התודעה והחוויה שכל רגע בחיים עלול להיות הרגע האחרון, שכל רגע בחיים הוא הצלה ולידה מחדש, מעניקים לחיים טעם מיוחד.

 

משל רביעי – גיבור יורד למלחמה

אמר ר’ ירמיה בשם ר’ חייא: משל לגבור שירד למלחמה, או לנצח או להינצח, לכך נאמר וּבְמִלְחָמָ֗ה. (מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור קיד ו)

תקציר הסרטון – זו לא המלחמה הראשונה של הגיבור שלנו, אבל כמו לקראת כל מלחמה הוא מתייחד לו עם עצמו, עושה את חשבון נפשו, כותב מכתב אחרון ליקיריו. הוא מביט אל העתיד הקרוב בדעה צלולה, מקווה שהוא ינצח, אך יודע שהוא עלול להיות מנוצח. הסכנה הממשית אינה מרפה את ידיו, הוא מאמין בצדקת דרכו, ננער משרעפיו, קם ויוצא לקרב.

הנמשל – המאבק עם פרעה מלך מצרים, הוא המאבק של הקדושה עם ה’סיטרא אחרא’, הרוח עם המטריאליזם, הטוב עם  הרע. האפשרות שהקב”ה ינוצח, פירושה שהתרבות המצרית שהייתה מעצמה של היבריס אנושי (לי היאור ואני עשיתיו), שמלכיה ראו את עצמם ונחשבו על ידי עמם כאלים, יכולה להיאטם ולהתבצר במתחם מבוצר של ‘אימננטיות’ סגורה.

המשמעות ביחס ליציאת מצרים – יציאת מצרים הייתה אירוע מכונן מטאפיזי. לו הייתה נכשלת, הייתה האנושות שוקעת אל תוך עצמה והעולם היה חוזר לתהו ובהו.

מה ניתן ללמוד מזה באופן כללי – המלחמה בין הטוב לרע לא הסתיימה. אינינו יכולים עדיין ‘ללכת לנוח’. אנו חייבים להילחם ברוע הראשוני המקנן באדם מתוך אמונה בטוב ובניצחונו, אך גם מתוך מודעות לכך ש’המשחק הזה אינו מכור’, שהניצחון אינו מונח בכיסנו. האדם הכזיב לא פעם, אם בכך שהתייצב לצד ברוע ואם בכך שהובס על ידו. יש לאדם בחירה חופשית להתבצר בעמדתו האטומה לשאר רוח, טוב ויושר ולסרב להיפתח אל הקדושה. ‘תבוסה אלוהית’ אחרת, גרועה מהראשונה, היא ששם שמיים והדת יהפכו לסיפור כיסוי לרוע ולשפלות.

 

סיכום בינים ראשוני

המכנה המשותף של שלושת המשלים הראשונים הוא שיציאת מצרים הייתה בלתי אפשרית בדרך הטבע. המצרים מאנו לאפשר לבני ישראל לצאת ממצרים (הצייד וכור ההיתוך), ובני ישראל כלל לא רצו לצאת ממצרים (העובר). עם ישראל לא יצא ממצרים, אלא הוצא ממצרים! היציאה הייתה ביד חזקה ובזרוע נטויה, בכפית הר כגיגית על המצרים ועל ישראל. המשל הרביעי על הגיבור היוצא למלחמה ויודע שהוא עלול להיות מנוצח, מלמד אותנו שגם הפעלת הכח האלוקית לא הבטיחה לגמרי את היצירה. אפשר היה שהרשעה והחולשה האנושיים יגברו והשעבוד והדיכוי ואף הרצח ימשכו.

 

נמשל ללא משל – לא הייתה מידת הדין נותנת שיגאלו ישראל ממצרים לעולם

אמנם זה לא כל הסיפור! במדרש נוסף מסתבר שגם אלוהים (מידת הדין) לא רצה להוציא את בני ישראל ממצרים כיוון שהם שקעו במ”ט שערי טומאה המצריים ולא היו ראויים לצאת ממצרים ויתר על כך גלוי וידוע היה לפני הקב”ה שהם יוסיפו ויכעיסו אותו לכל אורך ההיסטוריה.

 וְגַ֣ם׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי: (שמות ו ה). אף על פי שישראל באותו הדור לא היו נוהגין כשורה, שמעתי את נאקתם בעבור בריתי שכרתי עם אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב. הוי: וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי: (שמות ו ה). (שמות רבה (שנאן) פרשת וארא)

א֣וֹ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ (דברים ד לד). רבי יהושע ברבי נחמן בשם רבי יהודה בן פזי גוי מקרב עם, ועם מקרב גוי, אין כתיב כאן אלא גוי מקרב גוי, מלמד שהיו אלו ערלים ואלו ערלים אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אם כן, לא הייתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל ממצרים לעולם. (ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתכח)

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י יְקֹוָק֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים: (שמות ו ו). ר’ יודן אומר: היו ישראל ראויין לישטף במצרים שהפרו ברית מילה ועבדו ע”ז (מדרש הגדול שמות פרשת וארא)[1]

אם כן מדוע בכל זאת הוציאם הקב”ה ממצרים?

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י יְקֹוָק֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים: (שמות ו ו). אין לכן אלא לשון שבועה, שנאמר: וְלָכֵ֥ן נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְבֵ֣ית עֵלִ֑י אִֽם־יִתְכַּפֵּ֞ר עֲוֹ֧ן בֵּית־עֵלִ֛י בְּזֶ֥בַח וּבְמִנְחָ֖ה עַד־עוֹלָֽם: (שמואל א ג יד). נשבע הקדוש ברוך הוא לגואלם, שלא יתיירא משה שמא מדת הדין מעכבת גאולתם. (שמות רבה (שנאן) פרשת וארא)

אמר רבי שמואל בר נחמן: אילולא שאסר הקדוש ברוך הוא עצמו בשבועה לא היו ישראל נגאלין ממצרים לעולם, ומה טעם דכתיב: לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י יְקֹוָק֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים: שמות פרק ו פסוק ו (פרשת וארא). ואין לכן אלא שבועה שנאמר: וְלָכֵ֥ן נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְבֵ֣ית עֵלִ֑י אִֽם־יִתְכַּפֵּ֞ר עֲוֹ֧ן בֵּית־עֵלִ֛י בְּזֶ֥בַח וּבְמִנְחָ֖ה עַד־עוֹלָֽם: (שמואל א ג יד). אמר רבי ברכיה: גאלת בזרוע עמך – בטרוניא. י(לקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתכח)

אלמלא שהביא הקדוש ברוך הוא עצמו בשבועה שנאמר לכן אמר לבני ישראל אני ה’. ואין לכן אלא שבועה שנאמר ולכן נשבעתי לבית עלי (ש”א ג יד). אֲנִ֣י יְקֹוָק֒, אני יודע שסופן למרוד בי ולהכעיס לפני, אף על פי כן הריני גואלן למען שמי. וכן הוא אומר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים (שמות ב, כה). ר’ יהודה בן לקיש אומר: וירא אלהים, ראה שעתידין להכעיס וידע אלהים שעתידין למרות ולנאץ אף על פי כן גאלן למען שמו שנאמר ואעש למען שמי (יחזקאל כ, ט). (מדרש הגדול פרשת וארא)

 אם נצרף את כל המדרשים יוצא שמצרים לא רצו שישראל יצאו. ישראל לא רצו לצאת. אלוקים (מידת הדין) אף הוא לא רצה. יציאת מצרים באה ממקום גבוה יותר אף ממידת הדין. מהברית שכרת ד’ עם האבות, מהשבועה שאסר בה הקב”ה את עצמו להיות מחויב בכל מצב לישראל, מהחסד (אני הוי”ה). השבועה והחסד. מאיתערותא דלעילא ללא כל איתערותא דלתתא. הזוהר יודע אף לנקוב בשם המקום הזה: בְּעַתִּיקָא תַּלְיָא כֹּלָּא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִתְגְּלֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְאִשְׁתְּכַח רַעֲוָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין עִלָּאִין, כְּדֵין נְהִירוּ דְּכֹלָּא, אִתְנְהִיר.‏ (זוהר חלק ב נב/ב). ‏תרגום: הַכֹּל תָּלוּי בָּעַתִּיק. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה נִגְלָה הָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ, וְנִמְצָא רָצוֹן בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, וְאָז הָאוֹר שֶׁל הַכֹּל הֵאִיר.

 

אפילוג

האם תמיד זה יהיה כך? לא בהכרח. הנביא ישעיהו מלמדנו כי יש אפשרות אחרת של גאולה בדרך הטבע, קמעא קמעא. כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְדוָד וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  (ישעיה נב יב). חיפזון הוא גם לשון שטחיות, ואני אמרתי בחפזי, ואפילו לשון פחד, אל תיראו ואל תחפזו. נס הוא גם מלשון מנוסה, הים ראה וינוס, אמנם גם – ויגד למלך כי ברח העם. פסח הוא גם מלשון פסח, וכמו כן גם לשון ספק, עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים. וסימנך – ויהי בחפזה לנוס ויפל ויפסח, ולא לפני חנ”ף יבא. בדליגת הפסח הנסית וביציאה החפוזה, יש סכנת פיסחות, ועור ופיסח לא יבא אל הבית. דוד החל בהסרת הפיסחים והעוורים, ותיקונם המלא יהיה בהִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה: (ח) בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא: (ירמיה לא ז-ח)

---

[1] אמנם רבי אלעזר בנו של רשב”י אינו מוכן לקבל עמדה זו ותולה את הגאולה, אז (והיום) בתשובה! ר’ אלעזר בר’ שמעון אומר: הרי הוא אומר, ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע (ישעיה סג ח). יכול לא היה גלוי לפניו שעתידין לשקר? ת”ל, אך. יכול גאלן כבני אדם משקרים? ת”ל, בנים לא ישקרו. מלמד שעשו תשובה ודנן לפי שעתן. (מדרש הגדול פרקת וארא)