לך כנוס את כל היהודים

להלן מאמר גולמי, או נכון יותר קובץ מקורות (מהר”ל והרב קוק) ומעט פרשנות שלי, בעיקר בסוף.

מהר”ל אור חדש עמוד ריג – ריד; קפח

עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ: (אסתר ט יט)

כי כל אחד הוא יותר. כי כאשר האדם שמח, הוא בשלימות, הפך כאשר יש לו צער, שהוא בחסרון. וכאשר יש לו משתה, הוא יותר בשלימות, כי במשתה הוא טוב לב לגמרי. וכאשר יש לו יום טוב, הוא יותר בשלימות!

ולכך הוסיף לומר ומשלוח מנות איש לרעהו. כי כאשר האדם הוא בשלימות לגמרי, הוא גם כן משפיע לאחרים מטובו, וכאשר עצמו חסר ואינו בשלימות, אין משפיע לאחרים. ולכך כל אלו דברים שזכר, רצה לומר שיהיה האדם בשלימות, ויוסיף עוד שלימות על שלימותו, עד שהוא משפיע לאחר. […]

(כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים: (אסתר ט כב)

וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים – המצוה היא בפורים יותר מן יום טוב. ולמה המצוה הזאת יותר ביום זה [פורים] מן יום טוב? כי פורים הוא לישראל, מפני שנצח את זרע עמלק, אשר הם אויבים וצוררים ביותר, וזה כי ישראל הם הפך זרע של עמלק, כי כל זמן שזרע [עמלק] בעולם אין שמו אחד, וישראל, הם מייחדים שמו ערב ובוקר, ובשביל זה הם עם אחד, ודביקים בו יתברך שהוא אחד. ומפני שישראל עם אחד, ראוי שיהיה בהם [תודעת] עם אחד, ויהיה להם חבור ורֵעוּת גמורה, לכן יש להם להחיות אביונים, מצד שהוא אחיו, והם עם אחד, כדכתיב, אצל מצות הצדקה – אחיך (דברים טו, ז) כי מפני שהם אחינו, יש לתת צדקה, ולכך המצוה ביותר ביום זה בלבד, הן משלוח מנות, הן מתנות לאביונים.

ולעיל (פסוק יט) לא זכרו משלוח מתנות לאביונים. כי למעלה בא לומר כי מאחר שהוציאם הש”י מן המן שבא לכלותם והיו ישראל עתה בשלימות הפך מה שהיו קודם זה שנתנו ישראל למיתה ולהעדר לגמרי ולכך ראוי שיהיו בשלימות לגמרי לעשות ימי משתה ושמחה וי”ט וגם להשפיע על אחרים, ולכך אמר ומשלוח מנות איש לרעהו. אבל מתנות לאביונים דבר זה הוא ענין אחר, שנותן ומשפיע לעני בשביל שהעני צריך לו, ואם יש שלימות לנותן ומשפיע, הלא יש חסרון למקבל שהוא העני. ולכך אין מזכיר (בפסוק יט), רק ומשלוח מנות איש לרעהו, אבל מתנות לאביונים, אין זה מצד שלימותו בלבד, רק מצד חסרון המקבל, שהוא עני. אבל כאן (פסוק כב) בא להזכיר כל הדברים שיש עליהם לעשות, ולכך זכר את שניהם. כי סוף סוף, מצד שהוא בשלימות, יש לו להשפיע לעני גם כן, מפני שהוא אחיו. לכך תמצא בכל המגילה כאשר באו לנצח כתיב לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים (שם ד טז); נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים (שם ט ב). כי במה שישראל הם עם אחד, לכן עמהם הש”י שהוא אחד ובזה הם גוברים על המן וזרעו שהם הפך אחדות הש”י ובשביל כך, בפורים בפרט, זאת המצוה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים, בשביל כי אלו המצות, הם תלוים במה שישראל הם עם אחד ביותר מכל האומות.

וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם: (אסתר ט כג).

אמר וְקִבֵּל היהודים, לשון יחיד, כי קבלו כולם בשמחה וברצון, ובקול אחד אמרו, נעשה ונשמע. וזהו וְקִבֵּל ולא היו דעות מחולקות. ועוד כי רצה לומר כי קבלה הזאת מצד שאמרנו כי ישראל היו מנצחים את המן, מצד שהם עם אחד, כמו שאמרנו לפני זה, ולכך מצד הזה, ראוי לקבל עליהם הימים האלו.

בגמרא (מגילה טז א), וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו: (אסתר ו יג)

אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אמרו ליה, אם בשאר שבטי ישראל, קא אתי, יכלת ליה, ואם משבט יהודא מנשה ואפרים ובנימין קא אתי, לא יכלת ליה. יהודה, דכתיב (בראשית מט, ח) ידך בעורף אויביך. שבט אפרים ובנימין ומנשה, דכתיב (תהלים פ. ג) לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררת את גבורתך ולכה לישועתה לנו.

כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו דרש ר’ יהודא בר אילעי, שתי נפילות למה? מלמד שאמרו לו, אומה זו משולה לעפר משולה ככוכבים, כשהן יורדין יורדין עד עפר, וכשהן עולין עולין עד לרקיע. ולפי פירוש זה, ‘אם מזרע היהודים’ הוא, פירושו אם הוא מעיקר היהודים. ואלו ג’ שבטים יהודה יוסף ובנימין, הם עיקר. וזה מפני כי באלו שבטים, היה בחלקם השכינה. בחלק יהודה היה בירושלים. בחלק יוסף משכן שילה. ובחלק בנימין היה מזבח. ומפני כי השכינה מתחבר להם ביותר, יש לאלו דביקות והש”י אתם לנצח את אויב. ובפרט למשול על המן, כי אלו שבטים, על ידם ישראל הם אחד, כי ע”י בית המקדש ישראל אחד, ונאסרו הבמות, והיה להם מזבח אחד. וכך תמצא שאמר משה לעדת קרח, קחו לכם מחתות (במדבר טז ו) וגו’ ורצה לומר, כי יש לנו אל אחד וגו’ ולכן יש לנו מזבח אחד וכהן אחד וכו’ כמו שמפורש במקומו. וכן בשילה, נאסרו הבמות, ולא כן כאשר היה המשכן בגלגל בנוב ובגבעון שלא נאסרו הבמות והיו ישראל כאלו הם מחולקים כאשר הותרו הבמות. ובמקדש ובשילה שהיו בחלק ג’ שבטים אלו נאסרו הבמות, וישראל על ידי זה היו אחד. ולכן אלו ג’ שבטים הם גוברים על עמלק שמבטל האחדות, שאין השם אחד, עד שיכרות זרעו של עמלק, שתראה מזה, כי עמלק מבטל האחדות מן הש”י. ואלו ג’ שבטים, על ידם ישראל הם עם אחד. ומורה זה, כי יש להם אל אחד, ובכח הש”י שהוא אחד, מבטל כח עמלק שהוא כנגד זה. והדברים האלו ברורים ועמוקים! ודבר זה רמז בלשון יהודי, שהוא מלשון יחידי, וכן אמרו במדרש (אסתר רבה ו ב) ולפי שייחד שמו של הקב”ה נקרא יהודי ר”ל יחידי. ולכך אמר, אם מזרע היהודים, כלומר שהוא מזרע היהודים שעל ידם נראה אחדותו של הקב”ה.

הניצחון על עמלק, הוא בעצם אחדותם של ישראל. כיצד? ‘עמלק’ היא הנטיה להפריד ולפרק את הכל. ‘ישראל’ היא הנטיה לחבר ולאחד את הכל. כשעם ישראל ‘מפוזר ומפורד’ מנצח עמלק, כשעם ישראל הוא ‘עם אחד’ מנצח ישראל. האחדות של עם ישראל אינה אמצעי לקיומו השלוו ושגשוגו אלא היא תכלית קיומו. התורה ‘היא בשביל ישראל’, היא מורת הדרך לישראל להיות עם אחד הכולל הכל. ישראל ‘הם בשביל האלוהות’ – כשאתם עדי ואני אל… כיצד? ישראל מספרים את תהילת ה’ בעולם. כיצד? באומר חייהם האחדותי המייחד ומכליל את כל הערכים. האחדות הזו, היא ההתגלות של הקדושה בעולם, היא הטוב הכללי. הזורע פירוד בעם ישראל הולך בדרכו של עמלק. כשעם ישראל מפוזר ומפורד, הוא אינו מעיד על קדושתה של המציאות ואינו מגלה אותה. זהו נצחונו של עמלק.

מאמרי הראיה / חלק א / אגרת הפורים

יהיו לנו ימי הפורים הבאים עלינו לטובה, הימים אשר ברצון קבלנו עלינו את זאת התורה, אשר מני אז קבלנוה על ידי ‘כפיית הר כגיגית’, ימים אשר האמרה של ‘לך כנוס את כל היהודים’, צריכה להיות מצלצלת באזנינו בצלצלי שמע, לימים שתפרוץ אצלנו ממחבואה היהודי התודעה הפנימית שלנו, התודעה הבאה מתוך מצפונה של הנשמה החבויה בכל נפש מישראל בקרבה פנימה, החסינה יותר מכל עזותן של ההעזות היותר חצופות, הבאות מתוך הגאוה הנבובה של הידיעות המטעות שהן מסבבות אותנו. נערטל את עצמנו פעם מכל אלה הידיעות, אשר גם בהיותנו מדברים על דבר ענינינו הכלליים, גם בשעה שאנו אויבים את אויבינו ואנו אוהבים את אוהבינו, גם בשעה שאנו עומדים על ההכרה של איבת העולם אשר לנגדנו מכל ההמנים שבכל הדורות, ובשעה שאנו מתמלאים אהבה לכל המצילים והמגינים שלנו, לכל המרדכיים שבכל הזמנים – גם אז יאפילו עלינו הידיעות המטעות את האור הבהיר, גם אז אנחנו חושבים בחובנו על דבר נצחונות פעוטים של כתה כלפי כתה, של מפלגה כלפי מפלגה, גם אז אנו מנוגעים בעקשנות לקחת את הטפל ולזרוק את העיקר, לדבר רק על דבר קנינים פרטיים, מפעלים של זעיר שם וזעיר שם, של צו לצו וקו לקו, ואנו שוכחים את סוד הגבורה והתפארת העליונה המעטרת אותנו, החבויה בתוכיות נשמתנו, התובעת ממנו את עלבונה והמרעישה את כל יסודי עולם כדי להחיש את גאולתנו השלמה, אשר רק על ידה יראו כל אפסי ארץ ישועת אלקינו.

נגלה נא את אגרת הפורים הזאת בכל פלאותיה, העומדת ממעל לכל ידיעותינו הפעוטות ונכריז על כוחו של ישראל המאוחד, המאחד את כל עם ד’ לכל פלגיו, שהוא הסוד של היהדות הנצחית שעל ידו נתרומם ונתנשא מעל כל המכשולים אשר בדרך תחיתנו הלאומית, “והיה לד’ לשם, זה מקרא מגילה”, ונכנס יין יצא סוד.

מאמרי הראיה / חלק א / פורים / עד דלא ידע

 לך כנוס את כל היהודים (אסתר ד טז): אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מגילה ז:)

בימי הפורים האלה — בשעות קשות הללו שיסורים מקיפים וממלאים את כלל ישראל הגוי כולו צרות רבות מבחוץ, ויותר גדולה היא הצרה מפני הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל — נזכר נא את הימים הללו ומאורעותיהם כמו שהם כתובים לפנינו במגילת אסתר, אשר ברוח הקודש נאמרה. ורוח הקודש עומד הוא ממעל לכל חליפות העתים ומלמעלה שלכל שינויי התכסיסים של הדורות. והאמרה הנצחית של “לך כנוס את כל היהודים” היא מוכרחת להחיות אותנו עוד הפעם, ולרוממנו מכל שפלותינו.

אבל בודאי כאן ישאל מי שיודע לשאול, וגם מי שאינו יודע לשאול: היתכן?! עכשו אתה אומר “לך כנוס את כל היהודים” כיצד תכניס בכפיפה אחת, במסגרת אחת את כולם, את כל סיעותיהם ואת כל מפלגותיהם? כיצד ישובו העצמות הפזורות על פני כל בקעת הגלות הרחבה, הגלות החמרית והגלות הרוחנית להתקרב אחד אל אחד, להיות לשיעור קומה אחד הנקרא כלל ישראל, העומד לדרוש את חסנו, את תחיתו ואת שיבת שבותו? אף אתה אמור לו, שהפיזור הזה, גם החומרי וגם הרוחני, יש לנו מקום אחד ששם איננו יכול לשלוט עלינו. וכי תאמר, הרי אנחנו רואים בעינינו את הצרה הפנימית האיומה, איך שקמים יהודים כנגד יהודים, איך שאחים נהפכים זה נגד זה לזאבים ולנחשים, ואיך זה תאמר: “לך כנוס את כל היהודים”?

אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באמרו “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד” אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא. ושמא תאמר: איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד, עם אחד מצד אחד ומפוזר ומפורד מצד השני? אל תתמה על החפץ. ישנם פלאים בעולם. והעם הזה שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי פלאות, הוא מראה בהוייתו גם כן את הפלא הזה, ובמהותו העצמית הרי הוא עם אחד, למרות מה שהוא מפוזר ומפורד.

אמת הדבר שמחלתנו הגדולה, מחלת הגלות, בין מחלת הגלות שבפועל שנתכה עלינו במלוא זעפה, בין מחלת הגלות שבכח, שליפפה אותנו מאז, אשר על ידה באה עלינו הקטסטרופה הגלותית “ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתינו”, היא מלפפת אותנו ועושה אותנו לעם מפוזר ומפורד, אבל נצח ישראל לא ישקר. הגלות עם כל נוראותיה מוכרח שקץ יבא לה, ובעת אשר הרוח מתחיל לבא מארבע כנפות הארץ, מהמצוקות הסובבות אותנו מעבר מזה ומהתגלות הנפשית הממלאה את קרבנו גם יחד לשוב ולהבנות בארץ חיינו מעבר מזה, הננו קרובים להכיר כי ישנה תרופה גם למחלת הפיזור והפירוד שלנו. וסוף כל סוף עם אחד אנחנו ועם אחד נהיה, ועוד הפעם יקום ישראל באמרתו הנצחית של “לך כנוס את כל היהודים”.

אבל עוד הפעם הקושיא גדולה היא ועומדת על דרך הגאולה כקיר ברזל ואבן נגף – הרי סוף כל סוף הפיזור והפירוד אוכל אותנו בכל פה. אף אתה אמור להסתם מקשה הלזה, כי כשם שהרפואה העצמית של הפרט משתמשת היא כבר למעשה לחשוף מעיינות של עוצמה ושל בריאות מתוך האדם עצמו, מנפשו אל נפשו, מתוך הנפש הבלתי ידועה, הטמירה ומכוסה כל כך עד שהאדם עצמו אינו מכיר את מהותו, מפני שידוע הוא שהמחלות הנפשיות ותוצאותיהן הגופניות, אינן מקננות אלא בצד הזיבורית של האדם, וזהו הצד הידוע שלו, דוקא הצד הפומבי והמפורסם שלו. אבל הצד הגנוז שלו, הצד הבלתי ידוע שלו, הוא תמיד מלא אמץ, מלא חיים וכח, ומאוצר בריאותו הגנוזה יש סיפוק רב, להשפיע על הצד הידוע והפומבי שלו, המטעה אותו לחשוב על עצמו שהוא חולה ורצוץ, בשעה שבאמת הוא בעל נפש אמיצה בריאה ומלאה חיים ועוז.

ומה שנמצא בפרט, נמצא הוא במדה הרבה יותר גדולה בכלל כולו, ובכלל ישראל ביחוד, שסוף סוף באמת הוא עם אחד “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”. הננו הפעם מוכרחים להודות על שגיאותינו שאנו חושבים לתאר לנו את עצמנו, את מהותה של היהדות על פי המראה החיצון שלה, על פי הפומביות שהיא הזיבוריות שלה, ומזה בא הפחד שאנו מתפחדים מפני קלסתר פנינו אנו. ואנו דנים רק על אותו הצד של הפיזור והפירוד שלנו. וגם ההמנים של כל הזמנים שהם פוגעים בנו בארס שנאתם, וביחוד בזמן המעבר הזה, הם תופסים את הצד החלש לפי שהוא הצד הפומבי והידוע. אבל דוקא על ידי מזעזעינו אלה נבא לחוש שיש לנו נפש כללית בלתי ידועה, נפש אומתית גדולה אשר אנחנו הסחנו את דעתנו ממנה, והיא מלאה עצמה ויש בה כח להעמידנו על רגלינו, לחדש את חיינו כימי עולם ולעמוד גם כן נגד כל מיני העמלקים החפצים כל כך לזנב את נחשלינו.

והיהדות הטמירה הבלתי נודעת גם לנו לעצמנו, זאת הנשמה הגדולה של האומה הגדולה הנושאת את סבל העולם ואת אור העולם בתוכה, היא תוודע לנו בימים הגדולים הללו, ומהמקום הבלתי ידוע שבנפש האומה, תבא לנו הברכה של “לך כנוס את כל היהודים”, ואנו צריכים להוקיר מאד בימי הפורים הללו עד ימי הפורים הבאים עלינו לטובה לדורות את האוצר הגדול והטמיר הזה ששם מונח הוא אשרינו ועושר חיינו, וסגולת עם אחד שלנו תנצח את כל הצד של המפוזר והמפורד שלנו. ומתוך כל הגואלים, הפודים והאוהבים, ומתוך כל המשעבדים המוכרים והשונאים, מתוך כל מועצותיהם השונות, יושב בשמים ישחק, להעמיד לנו אור ישועה וגאולת עולמים, ומתוך המעמד של “עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”, תבא הכרה עליונה למצא את היהודי הבלתי ידוע שבתוכנו, ואח אל אח יתודע, ויד ליד תנתן, וקול גדול ישמע: קומו ונעלה ציון אל בית אלקינו וכבימי מור והדס יאמר גם היום ישנו עם אחד מאוגד וגבוש, עומד בחסנו, לבנות את כל הריסותיו מאוצרו הפנימי הסמוי מן העין אשר בו גנוזה היא הברכה של “לך כנוס את כל היהודים”. ו”מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”, ונאמר לחיים, לחיים, ולחיים טובים “ולשלום” לכל ישראל, ואמרו אמן.

אורות, אורות התחיה כ, עמ’ עג / פה עמ’ מה

מַחֲלֹקֶת הַדֵּעוֹת עַל-דְּבַר הַדְרָכַת הַכְּלָל, אִם בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁרַבּוּ פָּרִיצִים נוֹשְׂאֵי דֶּגֶל הַהֶפְקֵרוּת בְּיָד רָמָה, רָאוּי לְהַפְרִיד אֶת הָאֻמָּה, שֶׁהַכְּשֵׁרִים נושְאֵי דֶּגֶל שֵׁם ד’ לֹא יִהְיֶה לָהֶם שׁוּם יַחַש עִם פּוֹרְקֵי-הָעל הַפּוֹשְׁעִים, אוֹ שֶׁמָּא כּחַ הַשָּׁלוֹם הַכְּלָלִי מַכְרִיעַ אֶת הַכּל, כָּל עִקָּרָהּ שֶׁל פְּלֻגְתָּא זוֹ בָּאָה מִפְּנֵי הַשִּׁפְלוּת הַכְּלָלִית, שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה הַטָּהֳרָה לְגַמְרֵי בִּיסוֹד הָאפִי שֶׁל הָאֻמָּה, מִצַּד חִיצוֹנִיּוּת נַפְשָׁהּ, וְהִיא מִטַּהֶרֶת וְהוֹלֶכֶת.

אֵלֶּה הַכִּתּוֹת יַחְדָּו הִנָּן בָּזֶה בְּמַדְרֵגַת שְׁתַּיִם נָשִׂים זנוֹת שֶׁבָּאוּ אֶל שְׁלֹמה : הַדִּבּוּר “הֲבִיאוּ חֶרֶב”  נִסָּיוֹן הוּא מֵחָכְמַת אֱלֹהִים  שֶׁבְּמַלְכוּת יִשְׂרָאֵל: אוֹתָהּ הָרְאוּיָה לְהִדָּחוֹת, הִיא הַטּוֹעֶנֶת: “גְּזרוּ”, וּבְהִתְמַרְמְרָה מַבְלֶטֶת הִיא אֶת אֲמִתַּת הַטִּינָא שֶׁבַּלֵּב שֶׁהִיא חָשָׁה בְּעַצְמָהּ, שֶׁכָּל עִנְיָנָהּ הוּא רַק “גַּם לִי גַּם לָךְ לֹא יִהְיֶה, – גְּזרוּ!”, וְהָאֵם הָרַחֲמַנִיָּה , אֵם הָאֱמֶת, אוֹמֶרֶת: “תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ”, וְרוּחַ-הַקּדֶשׁ צוֹוַחַת : “תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי, הִיא אִמּוֹ!”.

אֵין קֵץ לָרָעוֹת הַגַּשְׁמִיּוֹת וְהָרוּחָנִיּות שֶׁל הִתְפָּרְדוּת הָאֻמָּה לַחֲלָקִים, אַף-עַל-פִּי שֶׁפֵּרוּד גָּמוּר, כְּהָעוֹלֶה עַל לֵב הַמְנַתְּחִים בְּאַכְזְרִיּוּת, אִי-אֶפְשָׁר הוּא וְהָיה לֹא יִהְיֶה. […] יְסוֹד צִדְקַת הַצַּדִּיקִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר נִתְמָךְ הוּא גַּם עַל-יְדֵי הָרְשָׁעִים, שֶׁעִם כָּל רִשְׁעָתָם, כָּל זְמַן שֶׁהֵם דְּבוּקִים בְּחֵפֶץ לִבָּם לִכְלָלוּת הָאֻמָּה, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר, “וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים” , וְחִיצוֹנִיּוּת הָרִשְׁעוּת שֶׁלָּהֶם מוֹעִילָה הִיא לְאַמֵּץ כּחָם שֶׁל צַדִּיקִים “כְּדוּרְדַּיָּא לְחַמְרָא”. כְּשֵׁם שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לַיַּיִן בְּלֹא שְׁמָרִים, כָּךְ אִי-אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רְשָׁעִים . וּכְשֵׁם שֶׁהַשְּׁמָרִים מַעֲמִידִים הַיַּיִן וּמְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ, כָּךְ הָרָצון הַגַּס שֶׁל הָרְשָׁעִים גּוֹרֵם קִיּוּם וְעֶמְדָּה לְשִׁפְעַת הַחַיִּים כֻּלָּם, שֶׁל כָּל הַבֵּינוֹנִים וְהַצַּדִּיקִים. כְּשֶׁהַשְּׁמָרִים מִתְמַעֲטִים וְהַיַּיִן עוֹמֵד בְּלֹא שְׁמָרָיו, הֲרֵי הוּא עָלוּל לְקִלְקוּל וְחִמּוּץ. וְהַפֵּרוּד הַמְדֻמֶּה, חוֹתֵר הוּא תַּחַת יְסוֹד הַקְּדֻשָּׁה כֻּלָּהּ, כְּמַעֲשֵׂה עֲמָלֵק, שֶׁזִּנֵּב אֶת הַנֶּחֱשָׁלִים, פְּלִיטֵי הֶעָנָן , “שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו, חִלֵּל בְּרִיתוֹ” .

אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: (דברים כה יח)

כל הנחשלים אחריך – מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שנמכו מדרכי המקום ונחלשו מתחת כנפי הענן (ילק”ש כי תצא תתקלח)

ויזנב בך – מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה: כל הנחשלים אחריך – חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן: (רש”י)

הגר”א – אבן שלמה

חמישה ערב רב יש בישראל: א. בעלי מחלוקת ולשון הרע. ב. בעלי תאוה. ג. הצבועים, שאין תוכם כברם. ד. הרודפים אחר הכבוד לעשות להם שם. ה. הרודפים אחר ממון. ובעלי מחלוקת הם גרועים מכולם, והם נקראים עמלקים, ואין בן דוד בא עד שיכלו מן העולם. וכל מחלוקת שלא לשם שמים, הוא מערב רב הקופצים להורות וליטול עטרה, כמו שכתוב: ונעשה לנו שם.

אורות / למהלך האידאות בישראל / באורות קד ב

בְּרֵאשִׁית מַטָּעוֹ שֶׁל הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר יָדַע לִקְרא בְּשֵׁם הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי הַבָּרוּר וְהַטָּהוֹר בְּעֵת הַשִּׁלְטוֹן הַכַּבִּיר שֶׁל הָאֱלִילִיּוּת בְּטֻמְאָתָהּ-פִּרְאוּתָהּ, נִתְגַּלְּתָה הַשְּׁאִיפָה לְהָקִים צִבּוּר אֱנוֹשִׁי גָּדוֹל אֲשֶׁר “יִשְׁמר אֶת דֶּרֶךְ ד’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט”. זוֹהִי הַשְּׁאִיפָה, שֶׁבָּאָה מִכּחַ הַהַכָּרָה הַבְּרוּרָה וְהָעַזָּה וְהַתְּבִיעָה הַמּוּסָרִית הַכּוֹלֶלֶת וְהָרָמָה, לְהוֹצִיא אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת מִתַּחַת סֵבֶל נוֹרָא שֶׁל צָרוֹת רוּחָנִיּוֹת וְחָמְרִיּוֹת וּלְהָבִיאֶנָּה לְחַיֵּי חֹפֶשׁ מְלֵאֵי הוֹד וָעֵדֶן, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, וּלְהַצְלִיחַ בָּזֶה אֶת כָּל הָאָדָם כֻּלּוֹ. לְמִלּוּאָהּ שֶׁל שְׁאִיפָה זוֹ צָרִיךְ דַּוְקָא, שֶׁצִּבּוּר זֶה יִהְיֶה בַּעַל מְדִינָה פּוֹלִיטִית וְסוֹצְיָאלִית וְכִסֵּא מַמְלָכָה לְאֻמִּית, בְּרוּם הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית, “עַם חָכָם וְנָבוֹן וְגוֹי גָּדוֹל” וְהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת מוֹשֶׁלֶת שָׁמָּה וּמְחַיָּה אֶת הָעָם וְאֶת הָאָרֶץ בִּמְאוֹר-חַיֶּיהָ. לְמַעַן דַּעַת, שֶׁלּא רַק יְחִידִים חֲכָמִים מְצֻיָּנִים, חֲסִידִים וּנְזִירִים וְאַנְשֵׁי-קדֶשׁ, חַיִּים בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, כִּי גַּם עַמִּים שְׁלֵמִים, מְתֻקָּנִים וּמְשֻׁכְלָלִים בְּכָל תִּקּוּנֵי הַתַּרְבּוּת וְהַיִּשּׁוּב הַמְּדִינִי; עַמִּים שְׁלֵמִים, הַכּוֹלְלִים בְּתוֹכָם אֶת כָּל הַשְּׂדֵרוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת הַשּׁוֹנוֹת, מִן רוּם הָאִינְטֶלִיגֶנְצְיָה הָאָמָּנוּתִית, הַפְּרוּשִׁית, הַמַּשְׂכֶּלֶת וְהַקְּדוֹשָׁה, עַד הַמַּעֲרָכוֹת הָרְחָבוֹת, הַסוֹצְיָאלִיּוֹת, הַפּוֹלִיטִיּוֹת וְהָאֶקוֹנוֹמִיּוֹת, וְעַד הַפְּרוֹלֶטַרְיוֹן לְכָל פְּלַגּוֹתָיו, אֲפִלּוּ הַיּוֹתֵר נָמוּךְ וּמְגֻשָּׁם.

 

מברית גורל ויעוד לאומיים לברית אחווה ותכלית משפחתיות

ברית-גורל (מצרים) – הגורל מציין בחיי-האומה, כמו בחיי-היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה…

ברית ייעוד (סיני) – הייעוד מציין בחיי-האומה – כמו בחיי היחיד – קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית. מהו תוכן ברית סיני? אורח חיים מיוחד המכוון את חיי האדם לגישום תכלית… (הרב סולובייצ’יק ‘קול דודו דופק’)

הרב סולובייצ’ציק ניסח את שתי הבריתות כבריתות לאומיות. אבקש לנסח אותן כבריתות משפחתיות:

ברית הגורל של ‘בית ישראל’ היא תחושת האחווה של של בני ובנות משפחה אחת, של בית אחד.

ברית היעוד של ‘בית ישראל’ היא תודעת המשמעות והתכלית של הבית הזה (תיקון האדם והעולם).

החלפת ‘לאומיות’ ב’ביתיות’, או ‘משפחתיות’, ‘גורל’ ב’אחווה’, יעוד במשמעות ותכלית, אינה מתכחשת למשמעות הלאומית של הבריתות, אלא מבקשת לדבר עליהן בשפה יומיומית פשוטה על מנת לקרבן אל הלב. יתר על כן החלפת ‘ברית הגורל’ ב’תחושת האחווה’ מבטאת קבלה מרצון ושמחה את היחד הכפוי עלינו. החלפת ‘ברית היעוד’ בתודעת המשמעות והתכלית’ קוראת ומאפשרת לכל אדם לקחת חלק בשיח על כך.

ברית האחווה מבטאת תודעה של אחווה, מעצבת אותה ומשכללת אותה. חווית המשפחתיות היא חויה קיומית בסיסת של כל אדם. ה’משפחה’ כדימוי מפתח הוא פשוט ומוחשי וקרוב ללבנו ולחיינו. משמעותה של תחושת האחוה המשפחתית, הוא שפירוק המשפחה אינו אפשרי. אי אפשר לבטל את קשר הדם המשפחתי. יתר על כך, לא רק שאינו רצוי, אלא הוא לא בא בחשבון! כל פגיעה בשלם המשפחתי הכולל את כל בני ובנות המשפחה, מכל סיבה שהיא,  עקרונית ככל שתהיה על ידי הוצאה או אף פרישה מרצון של חלק ממנה, הם כישלון. ההיפרדות וההתנכרות של חלקיה זה לזה עד כדי פירוקה וביטולה כמסגרת קיימת וחיה הם הכישלון הגדול ביותר. תודעת אחווה תוציא את המלים ‘מאבק’, ‘ניצחון’, ‘הכרעה’ וכיו”ב מלקסיקון המחלוקות גם הקשות ביותר, שהרי כל ניצחון הוא כישלון! המטרה אינה לנצח את החלוק עלי ולכוף אותו, אלא להצליח להשאיר אותו במשפחה כמות שהוא, ובכך להשאיר את המשפחה שלמה. זה אינו תובע התפשרות על אמונות וערכים! זה בהחלט כן תובע פשרות מעשיות קשות ואף כואבות.

ניתן להסביר זאת על ידי ההשוואה בין מפעל בבעלות שותפים לבין מפעל בבעלות משותפת של אחים, ‘עסק משפחתי’. במפעל של שותפים המטרה היא רווח גדול ככל האפשר. במידה שתתגלע מחלוקת על דרכו וניהולו, של ניתן יהיה לישבה, והיא תסתיים בפרישה של חלק מהשותפים מהמפעל או אף בפירוקו, עשוי סיום זה להיות טוב ומבורך לשותפים ולמפעל. לעומת זאת ב’עסק משפחתי’ יהיה זה כישלון. 1. מפני שהמשפחה היא אמצעי לפרויקט שלא יתממש אלא על ידה! 2. מפני שלכידות של המשפחה חשובה יותר מהצלחת הפרויקט. 3. מפני שלאמיתו של דבר, הפרויקט הוא אמצעי לקיומה השלם והמלא של המשפחה. תכלית הפרויקט הוא עצם היחד החי של המשפחה.

הנמשל – היעוד של עם ישראל הוא ‘קדושים תהיו’, לא רק כיחידים אל בעיקר כעם. ודווקא כציב”רר מגוון (דעות שונות) ואף מרובד (צדיקים בינוניים ורשעים). הקדושה היא החיים המגלים את האלוקות בעולם. האלוקות היא הטוב השלם – טוב ד’ לכל. הקדושה היא הטוב השלם, כלומר היחוד וההכללה הדינמיים המתמידים של כל המידות האלוקיות, של כל צלילי וגווני ההתגלות האלוהית בעולם ובאדם. הקדושה היא היחוד וההכללה הדינמית והדיאלקטית (לאו דווקא הרמונית במובן ה’מושלם’) של כל המידות האלוקות. הקדושה היא התגלות האחדות האלוהית הכוללת האורגנית החיה המשתלמת תדיר במרחב האנושי – אתה (קדוש) אחד ושמך (קדוש) אחד ומי כעמך גוי אחד בארץ (וקדושים בכל יום יהללוך סלה). האחדות של עם ישראל, אינה אחידות אלא אדרבא ריבוי של דעות המתקיימות בו ביחד ומקיימות ומקדמות אותו ביחד. עם ישראל האחד (ודוק האחד ולא האחיד, האחד באחדות אורגנית של ריבוי) הוא ההשתקפות של האחדות האלוהית המתגלה באחדות של הריבוי האחדותי האורגני של ההויה ושל האנושות ושל עם ישראל. ההשתקפות של האינסופיות המוחלטת, באינסופיות של עושר הקולות והגוונים ובתנועה המתמדת של ריבויין והתחדשותן. בפראפרזה על ‘המדיום הוא המסר’ ניתן לומר ‘האחווה היא המֶסֶר! ברית האחווה היא התכלית!

השאלה המתבקשת היא כיצד משקמים את תחושת ותודעת האחווה משנחלשה? כיצד מכוננים אותה מחדש כשהיא אינה קיימת, מוכחשת או אף נשללת?! התשובה פשוטה – חינוך חינוך חינוך… זו התשובה הנכונה אך גם המתסכלת, שהרי ברור שמדובר על תהליך לא קצר.

אמנם אין קיצורי דרך בגאולתם זו של ישראל שהיא ‘קמעא קימעא’ אך בהחלט יכולים להיות רגעים של הצטללות והתבהרות. מצוות חג הפורים סוללות לפנינו את הדרך אל התחדשות והתרעננות תחושת האחווה. מתוך מקרא המגילה התובע מאיתנו הקשבה מוחלטת, דרך פתיחת הלב לרֵע (הקרוב) ולאביון (ה’אחר’) אפשר שנזכה לרגע של ‘עד דלא ידע’, להשתחררות מהדעת הרגילה (= קונספציה) המזומנת לנו בשיאו של חג הפורים ונזכה לשמוע ולהקשיב את בת הקול היוצאת ממעמקים וקוראת בכל יום ‘לך כנוס את כל היהודים’.