הראי”ה קוק – אורות התשובה – מבוא

שמחה רבה, אימה רבה, הסתו הגיע, אֶילוּל בא

הנה שוב באים אלינו הימים הנוראים – הטובים, ולא מצאתי לגוף ולנשמה טוב מ”אורות התשובה’ של מר”ן הראי”ה קוק ובפרט ערב ג’ באלול, יום הסתלקותו לגנזי מרומים.

המשורר הלאומי ומשורר התשובה

את החוויה של המפגש עם ‘אורות התשובה’ היטיב לבטא משוררנו הלאומי, ביאליק, אך לא אסתפק בציטוט אלא אביא את הסיפור כולו המובא ב’מגד ירחים גיליון מס’ 142 תמוז תשע”א):

בשנת תרפ”ז שהה הרצי”ה קוק באחד מבתי המרגוע בכרמל עם ביאליק, ונועד עמו לשיחות ממושכות, ובתוך כך העניק לו את הספר “אורות התשובה” של הראי”ה. בתגובה כתב לו ביאליק: “את אורות התשובה המשכתי עלי ביום הקדוש ואטהר מעט. אכן יש במחברת זו, כדי ארבעים 3 סאה, לטהרת הגוף והנפש גם יחד. ובאו הדברים בקרבי, לא רק כמים קרים על נפש עייפה כי אם כשמן הטוב בעצמותי”

(הרב ח”א שוורץ, מתוך התורה הגואלת, חלק א’, ג’ באלול עמ’ נא, הוצאה תשמ”ג).

אף הראי”ה לא הצניע את הערכתו העמוקה לביאליק אותו כינה ‘אביר שירתנו’.  כשביקר ביאליק בא”י בשנת תרס”ט,  האיץ בו הרב ליחד את שירתו לחזון התחייה בהיבטיו הארציים והאלוקיים: “שירה נא, משורר אהוב לנו, מעתה על ישע גוי ואלוהיו. העירה כנורך, המלא עז ועדנה, לשיר לנו שירת הארץ, שירת התחיה… שירה לנו על החיל והחוסן, על העושר והכבוד, אשר לאלוהי ישראל, בשמים ובארץ, בבקעה ובהר, בכרמל ובשרון, חבל נחלתו“. (הראי”ה קוק, אגרות א’, עמ’ רמ”ז-רמ”ח).

כל רעיונותי רק בה הם מרוכזים

התשובה היתה תמצית חייו ויצירתו של הראי”ה, כפי שהוא מעיד על עצמו:

זֶה כַּמָּה אֲנִי נִלְחָם מִלְחָמָה פְּנִימִית וְרוּחַ חֲזָקָה דּוֹחֶפֶת אוֹתִי לְדַבֵּר עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה, וְכָל רַעְיוֹנוֹתַי רַק בָּהּ הֵם מְרֻכָּזִים. הַתְּשׁוּבָה הִיא תּוֹפֶסֶת אֶת הַחֵלֶק הַיּוֹתֵר גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּבַחַיִּים, עָלֶיהָ בְּנוּיוֹת כָּל הַתִּקְווֹת הָאִישִׁיּוֹת וְהַצִּבּוּרִיּוֹת, הִיא מִצְוַת ד’ שֶׁהִיא מִצַּד אֶחָד קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת, שֶהֲרֵי הִרְהוּר תְּשׁוּבָה הוּא כְּבָר תְּשׁוּבָה, וּמִצַּד אֶחָד הִיא קָשָׁה שֶׁבְּקָשׁוֹת, שֶׁלֹּא יָצְאָה עֲדַיִן אֶל הַפֹּעַל בִּמְלוֹאָהּ בָּעוֹלָם וּבַחַיִּים.

הִנְנִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי נוֹטֶה לַחֲשֹׁב וּלְדַבֵּר תָּמִיד רַק עַל אוֹדוֹתָהּ. הַרְבֵּה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, בַּנְּבִיאִים וּבְדִבְרֵי חֲכָמִים עַל אוֹדוֹתָהּ, וּלְדוֹרֵנוּ עֲדַיִן הַדְּבָרִים סְתוּמִים וּצְרִיכִים בֵּרוּר. הַסִּפְרוּת, הַמְשׁוֹטֶטֶת בְּכָל הַזָּוִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ שָׁם שִׁירָה וְחַיִּים, לֹא חָדְרָה כְּלָל לְתוֹךְ אוֹצַר הַחַיִּים הַנִּפְלָא הַזֶּה, אוֹצַר הַתְּשׁוּבָה. בֶּאֱמֶת, לֹא הִתְחִילָה כְּלָל לְהִתְעַנְיֵן בּוֹ, לָדַעַת אֶת תְּכוּנָתוֹ וְעֶרְכּוֹ, אֲפִלּוּ מִצִּדּוֹ הַפִּיּוּטִי, שֶׁהוּא מְלַבֵּב לְאֵין חֵקֶר, וְקַל-וָחֹמֶר שֶׁלֹּא נָקְפָה אֶצְבַּע עֲדַיִן עַל דְּבַר צִדּוֹ הַמַּעֲשִׂי, בְּיִחוּד בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לְמַצְּבֵי הַחַיִּים הַחֲדָשִׁים שֶׁלָּנוּ.

אָנֹכִי הִנְנִי נִדְחָף מֵעַצְמוּתִי הַפְּנִימִית לְדַבֵּר עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה. וְהִנְנִי נִסְלָד בְּעַצְמִי מִמַּחְשַׁבְתִּי: הֲרָאוּי אָנֹכִי לְדַבֵּר עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה? כָּתְבוּ עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה גְּדוֹלֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁעָבְרוּ, הַנְּבִיאִים וְהַחֲכָמִים הַיּוֹתֵר טְהוֹרִים, הַחֲסִידִים הַיּוֹתֵר גְּדוֹלִים, וְאֵיךְ אוּכַל אָנֹכִי לְהִתְיַצֵּב בִּקְהָלָם? אֲבָל לֹא תּוּכַל כָּל חֻלְשָׁה בָּעוֹלָם לְפָטְרֵנִי מִתְּבִיעָתִי הַפְּנִימִית:

מֻכְרָח אֲנִי לְדַבֵּר עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה, וְדַוְקָא בְּצִדָּהּ הַסִּפְרוּתִי וְהַמַּעֲשִׂי, לַהֲבָנַת הַתֹּכֶן שֶׁלָּהּ בְּדוֹרֵנוּ, וּלְהַגְשָׁמָתָהּ בַּחַיִּים, בְּחַיֵּי הַפְּרָט וּבְחַיֵּי הַכְּלָל.

(הראי”ה קוק, חדריו, לָשׂוּב לְפָנָיו בִּתְשׂוּבָה, עמ’ קעה)

אגרת התשובה

באגרת לרב חרל”פ שהאיץ ברב לכתוב את ‘אורות התשובה’, מגלה הוא לו (ולנו) את הסיבות לעיכוב בכתיבה, הנובעות ממטרתו המיוחדת של ספר זה, הנגזרת מחזון התשובה של הרב. בכך מתגלה לנו מהותו המיוחדת של הספר וחידושו המרנין.

הראשונה – הקושי למצוא את המידה הנכונה של גילוי רזי התשובה. התשובה היא רז (= או”ר בגימטריא…), התשובה היא סוד, התשובה הינה מ’סתרי תורה’ ולא מנגלותיה!

על דבר ‘אגרת התשובה’ (שמו הקדום של ‘אורות התשובה’), גדולה מאד היא תשוקתי לזכות להכינה ולסדרה כראוי, אבל לפי ערך גדולת הענין כן רבו המניעות. ביחוד קשתה עלי מאד ההסברה והכיוון אל השערה, עד כמה להנמיך רזי עולם והיכן הוא הגבול של “למכסה עתיק”. אל ד’ ויאר לנו בדרכו דרך הקודש.

השניה – הקושי להסביר כיצד התשובה מאהבה ומיראה, אינן צרות זו לזו, וכיצד אין שמחת התשובה מאהבה, גורעת מההתעוררות הנקנית בדרך כלל מהתשובה מיראה, ואף מהיראה הנמוכה, יראת העונש.

ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה, ושמחת-עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו, ולכוין עם זה לבאר איך שמחת-אמת זאת ונועם זיו קודש זה איננו מפר יראה, חלילה, ואיננו מגרע כחוט השערה מכל ההתעוררות הנפשית, הנקנית בנפש מכל מיני ציורים של יראה תתאה, אדרבא עוד הוא מרבה את הכח התמציתי של הזהירות והזריזות הנשמתית. […]

השלישית – כיצד לסלול דרך תשובה לעם ישראל כולו, לדור כולו, שתדריך גם כל יחיד לפי מה שהוא. דרך תשובה שהינה פנימית אך מביאה לידי מעשה לפרטי פרטיו.

וכל אלה הדברים לפרטיהם, עד כדי להביאם עד מקום המעשה, ולהתאימם לכל המדרגות כולן, להעלות כל בחינה של נפילה של כל אחד מישראל, עם חביב, עם קדוש, מכל מקום שהוא, מכל עמק עמקים, של תחתיות ארץ, בין במעשה בין בדעת, עד הקצה האחרון – לאור החיים, ודוקא להובילם בשמחות וגיל, בלא שום דרך עוצב וברוח עז וגבורת רעם, במסילות-קודש סלולות ומסוקלות, בכח התגלות ניצוצי אורות של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת, בארץ החיים, ע”י קץ המגולה של הרי ישראל הנעבדים ונזרעים, הנושאים פרי וענף לעם ד’ אשר דרשוהו, לברר כל אלה באופן מספיק צריך זמן הגון ופנוי, כדי לסלק את כל יתדות הדרכים ולהוציא את האור הגנוז בכל המחשכים הפרטיים, שעדיין איני מוצא לעת-עתה את היכולת לזה.

הרביעית והעיקרית – כיצד לכוון את הדברים אל ההארה האלוהית המיוחדת של דור של גאולה. ואגב הקושי, זוכים אנו ללמוד את אחד מיסודות האמונה והתורה – האמונה היא בהארה האלוהית שבכל דור ודור, ורק מתוכה אפשר לכוון ל’אמת לאמיתה’ של התורה.

ואם יבא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו, ועצת ד’ אשר יעץ, להחל אור גאולה, מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחנים, – ודאי לא יועילו כל חשבונות, העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד’ העליונה אשר דבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע…

(אגרות הראיה / כרך ב / שעח)

את אורות התשובה צריך ללמוד בלי גבול

למרות כל המניעות והקשיים החל הרב את כתיבת הספר, כתב שלושה פרקים ראשונים, ובנו, הרצי”ה, השלימו מתוך קבציו ופנקסיו שבכתב יד קדשו, למסכת סדורה. הראי”ה אהב  מאוד את התוצאה:

ספר קטן-כמות ורב-איכות זה, היה חביב מאד על מחברו, ואף הוא עצמו היה לומדו בימי-אלול, אחרי תפילת-שחרית. ומסר לי תלמידו, הרב פינחס המבורגר שליט”א ששמע מפי מרן הרב זצ”ל שאמר: “על אורות התשובה עבדתי הרבה. מי שיסתכל בו כהוגן ימצא אור על כל מלה ומלה”. ובמוצאי יום-הכפורים, תרצ”ד, שמעתי מפיו הטהור: “את אורות התשובה צריכים ללמוד בלי גבול”… מרן הרב זצ”ל שיקע בספר זה, את עוז אמונתו החיה והלוהטת, את שירת נשמתו לא-ל חייו, והוא מתגלה כאן כ”משורר התשובה, משורר החיים, משורר התחיה, משוררה של הנשמה הלאומית ההולכת להגאל”

(הרב משה צבי נריה, מועדי הראיה, פרק ד – אלול)

 אף אנו, למה יגרע חלקנו ולא נטעם ממתק יערת הדבש הזו. הבה ונצא בעקבי הראי”ה ונלמד את הספר ובע”ה נואר באורותיו. כך נעשה – בפוסט הבא.