ימים נוראים – עשרת ימי תקומה

ויקיפדיה כטקסט אלמנטרי

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, המכונה לעיתים בקיצור גם כיום השואה, מצוין בישראל מדי שנה בכ”ז בניסן ומוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם. מועד זה הוא יום אבל לאומי במדינת ישראל.

סביב קביעת התאריך שיוחד ליום הזיכרון, התנהל דיון שעיקרו איזה יום ייצג את תקופת השואה באופן ההולם ביותר. הגישה בעת ההיא לגבי זיכרון השואה ובכלל הייתה להדגיש את אתוס ‘היהודי הלוחם’. בשל כך, הציעו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה, המרד היהודי הגדול ביותר בתקופת השואה, כיום לציון זיכרון השואה והגבורה. רק בעשורים מאוחרים יותר התגבשה גישה שהכירה גם בגבורתו של חלק הארי מקרב האוכלוסייה היהודית, שלא אחז בנשק אלא עמד בזוועות המלחמה, קידש את החיים, שמר על צלם אנוש ופעל להצלת עצמו וזולתו.

המרד בגטו ורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י”ד בניסן ערב חג הפסח ה’תש”ג, וערב פסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי. לכן לבסוף הוחלט בשנת 1951 לקבוע את כ”ז בניסן כיום הזיכרון לשואה, שישה ימים לאחר תום חג הפסח ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה”ל.

סמליותו הדתית של התאריך כ”ז בניסן, באה לידי ביטוי בכך שהוא חל בימי ספירת העומר, שהם ימי אבל לעם ישראל. סמליותו הלאומית באה לידי ביטוי בכך שהוא חל שמונה ימים לפני יום העצמאות ובכך מדגיש את המעבר של הלאום היהודי ‘משואה לתקומה’.

קביעת הרבנות הראשית לישראל את עשרה בטבת כ’יום הקדיש הכללי’ לזכר נפטרים שיום מותם לא נודע, ובפרט קורבנות השואה, קדמה לבחירת התאריך הרשמי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, ואף לקום מדינת ישראל. הרבנות הראשית התקשתה לקבל את התאריך הרשמי שנקבע ליום השואה, מאחר שההלכה אוסרת להגיד תחנון בחודש ניסן, המכונה ‘חודש הגאולה’, למרות מנהגי האבלות החלים בו בזמן ספירת העומר. גם כיום יש הרואים בעשרה בטבת יום חלופי לזיכרון השואה, המבטא התנגדות לאתוס ‘היהודי הלוחם’ וראיית השואה כחורבן של העת החדשה.

סעיף 2 לחוק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה (1959) קובע את אופיו של יום הזיכרון: הכנסת קבעה בחוק, כי בכ”ז בניסן יתקיים יום זיכרון לשואה ולגבורה, ‘להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם. תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות, בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקויימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבנינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו. (מויקיפדיה, יום הזכרון לשואה ולגבורה, בהשמטות קלות. [ההדגשות שלי. ח.ו].)

שואה או גבורה – פולמוס אידיאולוגי

הפולמוס על תאריך יום הזכרון לשואה ולגבורה, התנהל בעיקר בין נציג מפ”ם בועדת הכנסת שעסקה בכך, לבין נציג החזית הדתית המאוחדת. הראשון ביטא את הלך הרוח הציוני הארץ ישראלי של אז, וביקש לשים במרכז היום והזכרון את הגבורה שבהתנגדות האקטיבית בכלל, ואת גבורת מרד ורשה בפרט. לכן בחר בתאריך הקרוב ביותר האפשרי ליום פרוץ מרד ורשה[1]. האחרון ביטא את העמדה הדתית הרבנית, וביקש לשים במרכז היום את השואה – את הרצח והטביחה, ולזכור ולכבד את כל הנספים בשואה, כחוליה נוספת במסכת הסבל וההשפלה של הגלות. לכן ביקש לקבוע את יום הזכרון לשואה בי’ טבת – ראשית החורבן והגלות.[2]

יום השואה (ולא ‘השואה והגבורה’)

הפולמוס הזה הביא לידי ביטוי שתי דעות הרווחות גם היום ביחס לשואה. שתיהן מחמיצות בעיני את העיקר –השואה אינה עוד פרק בהיסטוריה האנושית של האלימות והרצחנית וגם לא עוד פרק בהיסטוריה הישראלית של הנרדפות והסבל וההשפלה מתגרת יד האנטישמיות. השואה אינה עוד גילוי מרהיב של אומץ וגבורה וגם לא עוד מופע נורא של מיתה על קידוש השם. היא אינה עוד מערכה של האתוס הלאומי, וגם לא של האפוס הדתי. השואה היא ארוע ראשוני ויחידני ששבר את כל הכלים והתבניות ואת עצם השפה והלשון בכלל[3]. השואה ניתנת להכחשה הכוללת גם כל הסבר וצידוק, או או לעמידה מדממת ודמומה מולה.

לפיכך אני סבור שיום הזכרון לשואה חייב להתרכז בזכרון השואה כ’ארוע מחריב’ (על משקל וכנגד ‘ארוע מכונן’). כלומר, יום של הנכחה עזה וממשית ככל האפשר של זוועות השואה בכל הכלים האפשריים, על מנת לחוות אותה בכל כוחות הגוף והנפש שלנו כיחידים וכחברה. כל הכלים האפשריים – הגות, ספרות, שירה, מחזות וסרטים, ובעיקר עדות של השורדים. הזכרון – החוויה של השואה חייב להיות של כל כוחות הנפש והגוף – שכל ובעיקר רגש דמיון וחושים (מסעות אל עמקי הבכא וגאיות הצלמוות) – של כל האדם.

כל אלה אמורים למלא אותנו בתוגה וביגון תהומיים, להקיף אותנו בחושך ואפלה נוראה, ולהביא אותנו לחוויה נוראה של ‘חלל פנוי’ מהאלוהי ומהאנושי. שתי דקות צפירת הדומיה, הן בעיני עיצומו של יום ותמצית עבודתו.

ומה עם הגבורה?

לא נכון בעיני לשים את הגבורה במרכז היום. לא חלילה מתוך זלזול בה, אלא אדרבא, מתוך הערכתה כראויה ליום זכרון בפני עצמו. לדעתי הוא קיים. כל כולו של ‘יום הזכרון’ שבערב יום העצמאות, הוא זכר לעוז הרוח האומץ והגבורה: יִזְכֹּר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש…’ ולדעתי צריך לומר בפירוש שמדובר על כל פרקי תקומת עם ישראל. למעשה זה כבר כמעט כלול ב’יזכור’: ‘יִזְכֹּר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, חַיָּלֵי צְבָא-הֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל, וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם, וְכָל אַנְשֵי קְהִילִיַּת הַמּוֹדִיעִין וְהַבִּטָּחוֹן וְאַנְשֵי הַמִּשְׁטָרָה אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,  וְכָל אֵלֶּה שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר’. אפשר ורצוי לדעתי לתקן ולדייק נוסח זה כדי שיכלול בפירוש את הגבורה והגיבורים של השואה.

והיכן העצמאות?

לכן גם לא נכון בעיני לשים את התקומה והעצמאות במרכז היום. דוגמא קרובה לכך, היא ההכרעה לדרוש בפסח רק את ארבעת פסוקי היציאה ממצרים, ולא את הפסוק החמישי המדבר על הביאה לארץ ישראל. גם כאן, הטעם אינו הזלזול בביאה לארץ ישראל, אדרבא, זו תכלית יציאת מצרים, והיא ראויה ליום טוב משלה. וגם לוֹ, ב”ה, זכינו – יום העצמאות שבו עלינו לדרוש את הפסוק החמישי כיד ד’ הטובה עלינו ולשתות את הכוס החמישי לחיי עם ישראל בארצו ולשמוח, להודות ולהלל על פלא תחית המתים הלאומית שלנו ושיאה – הקמת מדינת ישראל.

גישתי זו נמשכת גם מהתובנה היסודית והפוריה ש’אין עושין מצוות חבילות חבילות’ ו’אין מערבבים שמחה בשמחה’. לא נכון ‘לרקוד על כמה חתונות’, ו’תפסת מרובה לא תפסת’.

עשרת ימי תשובה – עשרת ימי תקומה

הימים שבין כ”ז ניסן לבין ה’ אייר, שבין יום הזכרון לשואה ליום העצמאות, היו עבורי תמיד ימים מאוד חזקים ועוצמתיים. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי חווה את הימים הללו כיחידת זמן אחת, טעונה ושופעת אנרגיה רוחנית אדירה ונוראה. יתר על כן כמסע פנימי הנוקב עד התהום ובוקע עד שמי שמים. בשלב מסוים, ואיני זוכר מתי בדיוק, וגם לא אם קראתי או שמעתי זאת, או שהיתה זו תובנה שהתחדשה מתוכי ובי, נוכחתי שה’דבר’ הכי דומה לחוויה שלי בימים אלה, היא החוויה של הימים הנוראים בכלל, ושל ‘עשרת ימי תשובה’ בפרט[4].

נתתי דעתי על כך והדברים התבהרו והתבססו לי. ‘עשרת ימי תשובה’ בתשרי, הם ימי תשובה אישיים. אנו קרואים בהם על ידי קול השופר, להתעורר ולתקן, לשפר ולחדש את עצמנו וחיינו. להעמיק ולהרחיב את כל מערכות היחסים שלנו, בינינו לבין עצמנו, אלוקינו וחברינו, וכל זאת, כיחידים. לעומתם, הימים שבין יום השואה ליום העצמאות, הם ימי תשובה כלל ישראליים. קרואים אנו להתעורר על ידי קול הצפירה, לתקן, לשפר ולחדש את עצמנו וחיינו כבנים ובנות לעם ישראל. בימים אלה יוצא בתת קול ותובעת מכל אחד מאיתנו לעשות את חשבון נפשו באשר למערכת היחסים שלנו עם עם ישראל כולו, עם מדינת ישראל, עם החברה הישראלית בארץ ובתפוצות. חשבון נפש שיביא לתשובה, להבהרה והצללה של תודעתו האמונית, ולהעצמה כמותית ואיכותית של תרומתו לתחיית האומה ותקומתה.

לא התקררה דעתי עד נמניתי וגמרתי ביני לבין עצמי לקרוא להם מכאן ואילך: ‘עשרת ימי תקומה’. מי שיטרח לספור, ימצא שמדובר על תשעה ימים בלבד, אבל ‘לא אתן לעובדות לקלקל לי’ ולחמוס ממני את השם המכונן את המכוונות, את החוויה ואת העבודה של ימים נוראי הוד אלה.

ודוק, ‘עשרת ימי תקומה’ ולא ‘תשובה’. התשובה היא השיבה הביתה, אל עצמנו. התקומה היא קימה לחיים. היא אינה תלויה בתשובה אלא קודמת לה ומאפשרת אותה. התקומה כמהלך (ולא רק כארוע מכונן) כוללת את התשובה. התקומה היא תחיית המתים הלאומית – עם ישראל קם לתחיה והוא הולך קוממיות לארצו ובתוך ארצו (והרי לנו גם תשובה)[5].

יהי רצון שנזכה להיפתח אל ההארה המיוחדת של ימים אלה ולעבוד את עבודת הקודש הנשגבה שלהם!

[1] אמנם, ‘כ”ז בניסן שימש עוד לפני תחילת הנצחת השואה כיום זיכרון ביישוב היהודי בארץ ישראל. לפחות מאז 1940 התקיים ביישוב “יום זיכרון גבורה” להנצחת חללי אירועי האיבה בארץ מאז תחילת המרד הערבי. מועד יום הזיכרון נקבע ליום תחילת המרד הערבי ב-1936 (אם כי המאורעות הראשונים במרד הערבי החלו ארבעה ימים לפני כ”ז בניסן’ (ויקיפדיה, שם).

[2] מאמרו של  רוני שטאובר, הוויכוח בשנות החמישים בין הציונות הדתית לבין השמאל הציוני על מועד יום הזיכרון לשואה מתעד באופן מפורט, בהיר ומרתק את הפולמוס על תאריך יום הזכרון כביטוי למחלוקת ביחס לשואה ולזיכרה.

[3] הדברים הבאים מבטאים היטב את ההבנה שהשואה היא ארוע ראשוני, יחידני, מכונן – מחריב.

אתם היושבים באין מחריד / במשכנות מבטחים / אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד / בשובכם הביתה עם  / הדמדומים / התבוננו וראו הזהו אדם / העובד בביצה הקרה / הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם / למען פת – לחם / זעירה / שבעבור ‘כן’ או ‘לא’, לבן – מוות יהיה / התבוננו וראו האם אשה היא זאת / בת בלי שם ובלא שיער / שלא נותר בה עוד כוח לזכור / שעיניה ריקות וצונן חיקה / כצפרדע ביום חורף וכפור / הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע / והיו הדברים האלה / אשר אנוכי מצווכם / לחקוק בלבבכם. (פרימו לוי, הזהו אדם).

בספר בראשית כתוב: ‘ויקרא האדם שמות לכל…’ כשגמר אלוהים לברוא עולם ומלואו נתבקש אדם לקרוא שֵם לכל דבר. אושוויץ לא הייתה קיימת עד 1942. אין שם לאושוויץ מחוץ למילה אושוויץ… כבר מתו אנשים בעולם מרעב, וכבר שרפו אנשים חיים, אך לא זה אושוויץ! ומהי, אפוא, אושוויץ? אין לי מילים להביע זאת, אין לי שֵם לכך. אושוויץ היא דבר ראשוני, ואין לי מפתח לפענוחו… מה אומר להם?… שאני נשרף בחיפוש אחר המילה שתביע את המבט בעיני ההולכים לקרמטוריון, שעה שעברו על פני ומבט עיניהם בעיני… (ק.צטניק, הצופן)

“יש אירועים אנושיים המשסעים את מעטפת עצמם. יש אירועים השורפים את המושגים המביעים את תוכנם. יש ייאושים שדל כוחם של הדיבורים מלמַלֵל, אך הם שוברים את הדממה השומרת אותם מבלי לנתצה… העצימות ללא נשוא של הנֶחוֶוה – כלום הזיה היא או שמא רפרוף מגעו של האל?” (עמנואל לוינס חירות קשה עמוד 342)

[4] על הקשר בין השופר לצפירה, למדתי מהרב שג”ר ז”ל במאמרו ‘צפירה פשוטה’ ומהרב עודד וולנסקי שליט”א, במאמרו ‘זכרון קדושים’, ב’כי עין בעין’ עמ’ מט – נ.

[5] להפתעתי ופליאתי, שבתי ומצאתי שהדעה אותה הבאת במאמר זה ביחס ליום הזכרון לשואה, בפרט, ולפרק הזמן שבינו לבין היום העצמאות, בכלל, מצויה – נרמזת (גם אם ללא כוונה) בטקסט האנציקלופדיסטי – אינפורמטיבי של הויקיפדיה. שימו לב למשפטים שהדגשתי בציטוט ממנו בתחית המאמר. לעתים מה שנראה כטקסט אלמנטרי שטוח מתגלה כעשיר ועמוק ו’חידוש גדול’ כ’מילתא דפשיטא’.