יומן – מוצאי יום העצמאות

שבעים שנה למדינת ישראל

‘יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה’ (תהילים צ י). שבעים שנה הם שנות חייו של האדם היחיד. זהו פרק זמן אישי, ביוגרפי ולא לאומי, היסטורי. בשעון ההיסטורי, שבעים שנה, הם אולי יום אחד. נס הנסים ופלא הפלאות של מדינת ישראל בא לידי ביטוי גם בכך שבפרק זמן ביוגרפי אלמנטרי זה, עשינו מה שעמים אחרים לא הצליחו לעשות בפרקי זמן היסטוריים ארוכים הרבה יותר. כבר אמרו שלא לכל מאמרי חז”ל, יש לשמוע… הנה יש לנו הזדמנות לפרוך את מאמר חז”ל הידוע: ‘אין בעל הנס מכיר בניסו’

כל הממעיט להתפלפל ביום העצמאות הרי זה משובח

בפסח, ש’כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח’. ביום העצמאות, כל המרבה לספר ביציאה ממדבר העמים, בקיבוץ הגלויות ובהקמת המדינה, הרי זה משובח. לספר בסיפור ובשיר, במחזה ובסרט, לספר בטיול במרחבי הארץ ובביקור באתרים היסטוריים, מוזיאונים וכיו”ב. יש לספר בכל אופן וצורה. ומכל מקום יש הבדל בין פסח לעצמאות. את יציאת מצרים (והשעבוד שקדם לה) יש לזכור, על מנת שכל אחד יראה עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. את הקמת מדינת ישראל (והגלות שקדמה לה), אין צורך לזכור, יש לפקוח את העיניים ולראות, לפתוח את הלב ולחוות, והמטרה אינה ‘לראות עצמו’, ‘כאילו’, אלא פשוט להסתכל ולראות, ‘ממש’! להיות נוכח כאן ועכשיו, בלב ליבה ובעיצומה של ההתרחשות המסעירה והפלאית הזו. לכן, בפסח יש צורך וטעם להעמיק חקר בעניינו של היום ובהלכותיו, כדי להנהיר את מהותו ותקפותו. ביום העצמאות, לעומת זאת, כל הממעיט בפלפולי יום העצמאות (האם הוא יום קדוש? לשמחה מה זו עושה? האם למדינה הזו יחלנו? האם לומר הלל? וכיו”ב), הרי זה משובח. אין צורך בכך, וזה אף סר טעם, מפני שזה אמור להיות ‘נראה מאליו’. מכל מקום, כיוון שכנגד כל הבנים דיברה התורה, אם ישנם בנים אובדים ונידחים, יש להשיב על קושיותיהם בסבלנות וטוב טעם ולהשיבם הביתה. להלן דוגמא לראיה שאינה צריכה ראיות ודוגמה לבירור יסודי למי שזקוק לו.

שורו הביטו וראו

אין אומה בעולם שיהא ברוחה, בגורלה ובקיומה המופלא כל-כך הרבה מסתורין ותחושת רבדים עמוקים שאינם ניתנים לניתוח שכלי, כמו האומה הישראלית. – – – הציונות היא אמונה הטבועה בדמנו הקדום. הרליגיוזיות הציונית – מושג מובן לי ולרבים אחרים – לא היתה “הכרח” לדור הציוני, כמו שהיתה האמנציפאציה הכרח לדור האמנציפאציה. מקורה אחר ושונה: דור הציונים של שתי העליות הראשונות היה גל, שלב-לבה של האומה, עם כל העתיקות והמסתורין שבה, שלח אותו הנה. תינוקת הייתי כשאבי שר “קבץ נידחינו מארבע כנפות הארץ” – הזמר והתפילה הזאת הרעידו את כל נימי נפשי והיו מעין נדבך שהניח בי אבי. הדורות השניים, של עליה ראשונה ושניה, לא היו נועזים בלבד, כמו דור האמנציפאציה – הם נבעו ממקור אחר: הם היו סטיכיה של רבדים עתיקי-יומין שהתפרצו החוצה בבוא זמנם. מדינת ישראל היא בלי ספק המוצר ההכרחי, בעל הזכות הגדולה והבלעדית של האומה; היא תוצאה של תהליך ממושך בן אלפי שנים, וכשם שהלבה מצטברת בעמקי האדמה ופורצת בבוא הזמן, כן היה קום המדינה הזאת. – – – אין אנו מבקשים רשות על ההעזה להיות לב האומה, אנו הננו לב האומה, ואם יש כאלה שאינם מרגישים את האורגניות שבקום המדינה ואומרים שאנו מעיזים יותר מדי, נדמה לי שהם שכבות רחוקות וכבויות בתוך האומה. (אסתר ראב)

נס ופלא

‘לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו’, הוא שם מאמרו המכונן של הרצי”ה על קדושת יום העצמאות ועוצם השמחה בו (לנתיבות ישראל חלק א).

בחלקו הראשון מתברר שיום העצמאות הוא חגיגת ה’בר מצוה’ של עם ישראל. קדושתו היא קדושת מצות המצוות אותה זכינו לקיים במתכונתה המלאה עם הקמת המדינה – מצות כיבוש הארץ וישובה הפיזי והרוחני. מצות מימוש חזון התורה, ‘ואעשך לגוי גדול… ונברכו בך כל משפחות האדמה’, מצוות הפיתוח והשכלול של ‘ממלכת כהנים וגוי קדוש’, מצות מימוש חזון הנביאים של ‘ונהרו גויים רבים אל הר ד”. מצות הקמת חברת מופת שתהיה אור לעמים, מצות תיקון עולם במלכות שדי. מה יכול להיות יותר קדוש ומשמח מזה?!

בחלקו השני עונה הרצי”ה לשאלה המתבקשת :’במה זכינו למה שמשה ואהרון וגדולי ישראל לא זכו’? תשובתו כפולה. זכינו במובן של ‘מתנת חינם’ שהיא ביטוי לאהבת החינם של אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו את עם ישראל ואת הדור הזה. ‘מאת ד’ היתה זאת היא נפלאת בעיננו’. זכינו בשכר הגבורה, ההקרבה, ההתמסרות בחיים ומסירות הנפש שגילה הדור כולו, בכלל כצבו”ר (=צדיקים, בינונים ורשעים), פוליטיקאים, לוחמים, מתיישבים ובונים, למען תחיית עם ישראל ותקומתו בארצו. כמו גאולת מצרים גם גאולתנו היא כולה באיתערותא דלעילא – ‘כימי יציאת מצרים הוראינו נפלאות’… במצרים התגלו הנפלאות בנסים משדדי מערכות טבע שהכריחו את פרעה להוציא וכפו הר כגיגית על ישראל לצאת (אשר הוצאתיך!). בתקופתנו התגלו הנפלאות בדרך הטבע ומנהגו ההיסטורי של העולם, ובמיוחד דרך האדם בחירתו והכרעתו, יוזמתו ופעיליותו הנמרצת והמהפכנית – אנו באנו ארצה… הפלא ופלא!

יום העצמאות, אם כך, כמו כל יום טוב, הוא יום של התחברות והתעצמות מחודשת אל הארת הקדושה המקורית המיוחדת שלו – קדושת מצוות כיבוש וישוב ארץ ישראל. ממקור עיצומו של יום והיפתחותנו להארתו, אמור כל אחד מאיתנו להעצים את התמסרותו לבנין עם ישראל בארצו, כעם חופשי בארצו, עם טוב וישר, חכם ונבון ואף טהור וקדוש, לטובה ולברכה לו עצמו ולאנושות כולה.

הראי”ה שאל שאלה זו כבר בתקופתו וענה עליה בפשטות שאין אחריה דבר:

שואלים במה זכה דורנו לגאולה? התשובה פשוטה היא, הוא זכה מפני שעסק במצוה היותר גדולה שבכל המצוות, במצווה השקולה ככל התורה כולה, מפני שהוא עסק בגאולת ישראל. ולא רק עסק, אלא הוא עוסק ויעסוק בלא הרף בגאולתו, וכח אלהי זה מרוממהו ומשגבהו בישועה. גם כל אלה שעומדים מרחוק או שמתנגדים לכל הפעולות המביאות את הגאולה הגלויה, גם הם בכלל הזוכים הם, מפני שעל ידי תביעותיהם, התוכן של התעסקות הגאולה מתבהר ומתברר יותר, ונעשה יותר זך, יותר מאיר, יותר חיוני ויותר ישראלי אמתי, יותר שואב ממקור החיים הטהורים המפכים ממקור ישראל, ממעין היוצא מבית ד’. ישבעו מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. (שמונה קבצים, קובץ ז, רא).

שירי ארץ ישראל – כי שירה שכזאת לא תיתן את לבנו לשכוח

כל שנה מחדש מושמעים, מכל גלי האתר ובכל אתר, במשך יומים רצופים – יום הזכרון ויום העצמאות, שירי ארץ ישראל הישנים והטובים. וראו זה פלא, לא נס ליחם ולא פג טעמם. כל שנה מחדש הם נוקבים עד התהום ובוקעים עד רקיעי השמים. אעז ואתנבא שלמצח לא ינוס ליחם ולא יפוג טעמם. הסיבה פשוטה היא זו שירת האומה הקמה לתחיה ושרה את (ולא ‘על’) תחייתה. שרה את התחיה על כל היבטיה, מעלותיה ומורדותיה, שמחתה וצערה, תקוותה ויאושה. ביופיה ובחינה, בליבובה ותמימותה, בתואם מילותיה ומנגינתה, ממיסה שירה זו גם לבבות אבן. זוהי שירה במובן הפשוט והנשגב ביותר של המילה, זוהי שירת הנשמה, נשמת האומה. זו שירת חול שהיא כולה קודש, שירת זמן שהיא כולה נצח, שירת דור שהיא שירת האומה כולה. שירת מקום הפורצת כל גדר וגבול. זוהי שירת קודש הקדשים!

יתר על כך, אני סבור שחלק משירי ארץ ישראל וניגוניהם נתחברו ברוח הקודש ממש ולכן יש ללומדם ולדורשה ככל חלקיה של יצירת נשמת האומה – תורה שבע”פ בפרד”ס. כן גם על דרך הסוד!

הרע שבטוב שבעולמות

למדונו המקובלים – אין בריאה ללא צמצום, ואין הצמצום אלא העדר אור אין סוף וממילא נוכחות הריק שהוא עצם הרע.

למדנו רמב”ם – אין בריאה ללא ‘חומר’, ואין החומר אלא העדר ה‘צורה’ וזהו עצם הרע.

נמצינו למדים מכאן ומכאן שאם אין עולם אכן אין רע, אבל גם שאם אין רע, אין עולם. ופשוט (?) שעדיף שיהיה עולם (ונהיה אנחנו) שיש בו (ובנו) רע, מאשר שלא יהיה רע בכך שלא יהיה עולם. מה שנשאר היא השאלה: האם ועד כמה אפשר לתקן את הרע, לאיינו ואולי אף להפכו לטוב.

דברה תורה בלשון בני אדם

לשון בְּנֵי אדם ברבים. הכוונה ל’שפה’ במובן הרחב ועמוק של המילה, ל’תרבות’, במובן של ‘מערכת של משמעויות משותפות, הבחנות והעדפות, נורמות ושאיפות, סמלים וכו’. הכוונה למרחב הבין סוביקטיבי של טיילור – המרחב בו מתרחשת הפרשנות המתמדת (המעצבת) של האדם את עולמו ואת עצמו (ראה צ’רלס טיילור, פרשנות ומדעי האדם, הקדמתו של יעקב ידגר ובפרט עמ’ 29 – 30). לשון בני אדם משתנה מזמן לזמן, לא הרי לשון בני אדם לפני אלפי ואף מאות שנים, ללשון בני אדם היום. התורה שבכתב, דברה בלשון בני אדם של זמן מתנה, ומאז ועד היום התורה שבע”פ היא המדבררת שוב ושוב את התורה שבכתב, ואת התורה שבע”פ שקדמה לה, בלשון בני אדם של כל דורו ודור. כש’היא’ לא עושה זאת, יש שתי אפשרויות. האחת – האדם (כחברה ולא רק כיחיד) נצמד ללשון התורה שהייתה לשון אבותיו ומתכחש ללשונו העכשווית. זו התכחשות עצמית שלא תצלח. השניה – נוצר מרחק בין האדם לבין התורה, וכפי המידה שהוא הולך גדל, גובר הפער והקונפליקט בין האדם לתורה, עד כדי התנכרות לתורה ונטישתה. גם זו  התכחשות עצמית שלא תצלח.