הרהורים לקראת יום הכיפורים תשע”ח

שיר לחץ או וידויו של האיש שלא ידע להבליג מלהבליג

כבר למעלה משנה אני מעלה על הכתב את פירות לימודי, את מחשבותי ודעותי, ומפרסם אותם בבלוג שלי מידי שבוע. כל שבוע מחדש המשימה הזו (שאיש לא הטיל עלי ואף לא ביקש ממני) מלחיצה אותי קשות ורבות:

לחץ 1 – האם אעמוד בלוח הזמנים שקבעתי לעצמי ואספיק להעלות משהו לפני השבת / החג?

לחץ 2 – האם אצליח לכתוב משהו משמעותי ששוה להעלותו?

לחץ 3 – מה נכון יותר כתיבה תורנית יותר, או אישית יותר?

לחץ 4 – האם אצליח לנסח את דברי מספיק קצר ובהיר?

לחץ 5 – למה אני חושב שמה שמעסיק ומענין אותי, מענין אחרים? ובאיזה זכות אני מטריד ומטריח אותם?

לחץ 6 – האם יקראו? יבינו? יגע בה? יגיבו?

לחץ 7 – למה בכלל נכנסתי למגרש משחקים המוחצן של פרסום (ושיווק…)?

לחץ 8 – למה אני כל כך לחוץ?

לחץ 9 – למה אני כל כך לחוץ מזה שאני כל כך לחוץ…

וכמובן – מה הטעם בוידוי הפאתטי הזה?

אין לי תשובה טובה אף לא לאחת מהשאלות הללו, ואני מעריך שלָחָן הלחצים הנ”ל ימשיך להתנגן בי לקראת שבת וחג. ומכל מקום לא אבליג ואמשיך כנראה לכתוב, לא רק מפני שכנראה מדובר בהתמכרות (הכוללת גם את ההתענגות על ה’קיטור’), אלא בעיקר מפני השמחה שיש לי לפעמים, במה שזכיתי לו ויצא מתחת ידי בכתיבה, ומפני השמחה שיש לי תמיד, ביציאה מהמיצר למרחב…

ובנימה ‘רצינית’ יותר, האדם אינו ‘חיה המפרשת את עצמה’ ובכך מכוננת את עצמה (צ’רלס טיילור) בלבד. לא פחות מכך האדם הוא ‘חיה אקספרסיבית’ (‘חי מדבר’ בלשון הפילוסופיה של ימי הביניים). האדם כפוי על ידי עצמו, להביע את עצמו, את רגשותיו ותובנותיו. אני סבור שההבעה העצמית, הינה הנבעה עצמית, ובה, מקבלת התודעה והפרשנות העצמית את עיקר תוקפה  כיוצרת ומעצבת את העצמיות.

מכל מקום, ‘ליתר ביטחון’, חשבתי להוסיף השנה לרשימת הוידויים האישיים שלי וידוי נוסף: ‘על חטא שחטאתי לפניך בהבלגה אובססיבית’… וכנראה שלא אסיר אותו (כמו את כל התוספות שהוספתי במשך השנים) מהרשימה גם בשנים הבאות.

הנה, הפלא ופלא,  יצאתי מהלחץ. זה כוחו התראפויטי של הוידוי, המדובר אך גם הכתוב. בעצם תמיד זה כך, הלחץ הוא בעיקר לפני הכתיבה, או כל עשיה אחרת… ולוידוי אוסיף תפילה: יהי רצון מלפניך שאזכה לכתוב דברים טובים שימצאו חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם.

תשובה של רמיה, תשובה היא

אחד המעשים הטובים (והמהנים) שעשיתי השנה היה לכתוב יחד עם חברי הרב צחי להמן, מבואות לכל תפילות יום הכיפורים, עבור מחזור יום הכיפורים של ‘צהר’ שאכן יצא לאור בהוצאת ‘קורן’. הנה טעימה מהמבוא להפטרה של מנחה של יום הכיפורים.

יונה בן אמיתי, נביא ואיש של אמת, ‘בורח מבשורה’, מתחמק ממשימתו לקרוא את אנשי נינוה לתשובה. לפי חז”ל הוא עושה זאת מפני שברור לו שהם ימהרו להֵענות לקריאה במטרה להינצל מאסון ולא יעברו תהליך עמוק של תשובה ולא יחוללו שינוי אמיתי בחייהם. תשובה כזו היא בעיני יונה ‘תשובה של רמייה’, והוא אינו מוכן לשתף פעולה במשחק הזה.

הקריאה בספר יונה באה ללמד גם אותנו את השיעור שקיבל גיבור הסיפור. תשובת האדם אכן לעולם אינה מושלמת, לעולם אינה אמיתית וכנה באופן מוחלט. כשם שהאדם חסר כך גם תשובתו הינה חסרה וחלקית, ולעולם יהיה בה שמץ של אנוכיות, אינטרסנטיות ואפילו מניפולטיביות. ובכל זאת, ‘כלה כמות שהיא’, ותשובה האדם כמות שהיא, מתקבלת באהבה ופועלת לטובה ולברכה.

תובנה זו מדייקת את מנגינת הרקע של יום הכיפורים: בצהרי היום, לאחר שעשינו כמיטב יכולתנו למיצוי עבודת התשובה שלנו, ולאות הולכת ופושה בנפשנו ובגופנו, מודים אנחנו בענווה שתשובתנו, אמיתית כל שתהיה, היא חסרה ואף פגומה, וככלות הכל, אין לנו אלא לשאת את לבנו אל ה’ ולייחל לחסדו. ‘בטחון התשובה’, הוודאות של התקבלות התשובה האנושית – החסרה, ממלאת אותנו שמחה גדולה. אור י”ג מדות הרחמים, אור החסד האלוהי המוחלט, האור המיוחד של יום הכיפורים, מאיר לנו ובנו.

חידה ליום הכיפורים

בפתח יום כיפור בסיום תפלת ‘כל נדרי’ מבקש שליח הציבור: ‘סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה’ וְשָׁם נֶאֱמַר: והקהל מממשיך ואומר ג’ פעמים בקול רם ובנעימה שמחה, את הפסוק הבא: ‘וַיּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶך’. מה שאנחנו שוכחים ברגעים חגיגיים אלה הם הפסוקים הבאים בעקבות אמירה זו: ‘וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ: כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ: וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה: (במדבר פרק יד) איזה מן סליחה היא זו? ומדוע נבחרה היא לפתוח את יום הכיפורים, הסליחה והמחילה? אתמהא!

הרשימת הלא סודית של הוידויים האישיים שלי

רשימת הוידויים האישיים שלי אינה סודית מפני שהיא כוללת את כל הקלקולים האפשריים שאני מעלה על דעתי. והיא פרה ורבה, עקב תוספת הדעת שאני זוכה לה מידי שנה. אן לי שום סיבה לחשוב שזה לא ימשיך כך עד יום אחרון. לא, זו לא הגזמה, ולא, זה לא מייאש אותי. הכל בכלל והכל בפרוטרוט, טעון בי תיקון ושיפור, והכל אכן מיתקן ומשתפר כל הזמן, ודווקא בשל כך העבודה לא נגמרת, אלא הולכת ורבה, בעיקר באיכות ההעמקה והדיוק שבה, אך לא רק. ועל כגון דא הושר: ‘אלי אלי שלא יגמר לעולם’

אני לא מוכן בשום פנים ואופן ליום הכיפורים

ינוקא: מה אעשה ואני מוצא עצמי ממש לא מוכן ליום הכיפורים, לאורו הגדול ולתביעותיו הרוחניות הרבות והקשות?

קשישא: זהו כישלון מיותר והחמצה נואלת, אין לך להאשים אלא את עצמך. היה לך זמן להתכונן ליום הכיפורים מראש חודש אלול!

ינוקא: נכון, אבל איני מוכן ליום הכיפורים! אנא אני בא?

קשישא: ארבע עצות מי יודע, ארבע עצות, אני יודע. 1. אחרי המעשים נמשכים הלבבות (או – אם תעלה על הבמה ותשחק את תפקידך בהתמסרות, תיוולד בך הזדהות עמוקה עם הדמות). 2. התחבר לציבור איתו אתה מתפלל ובו התכלל והוא יתן לך כח ורוח. 3. הרגע לחצך בזכרך כי ‘עיצומו של יום מכפר’ ולא צומך ותפילותיך. (או – אתה ניצב היום בתוך כל עם ישראל שהוא זה העומד לפני ד’, מתפלל ומתוודה, מתכפר ומיטהר. לא הכל מונח על כתפיך…) 4. יום הכיפורים הוא יום טוב ושמח מאין כמוהו, יום של סליחה והתפייסות, יום בו שושנת יעקב שמחה וצוהלת. ולשמחה המוכנות מה היא עושה?

ינוקא: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

קשישא: האמת היא שעוד עצה  אחת עמדי ומשובחת היא מכולן.

ינוקא: ומה היא?

קשישא: שכח את כל העצות והכנס בשערי יום הכיפורים כמות שאתה.

ינוקא: עכשו בלבלת (וי”ג: לבלבת) אותי.

קשישא (בלחישה הנספגת ונבלעת בזקנו): לב נשבר ונדכא אלוהים לא תבזה. זבחי אלוהים רוח נשברה. הקב”ה, כלי תשמישו כלים שבורים…