ג’ אלול תשפ”ד  – הרלוונטיות של תורת הראי”ה קוק לימינו

(כ150 שנים מאז החל את מפעלו התורני; 89 שנים להסתלקותו)

דברים שאמרתי בערב הפתיחה של לכתחילה (לצד פרו’ תמר רוס ופרו’ אבינועם רוזנק) וניסיתי לשפר ולדייק יותר בעקבותיו

פתיחה

התשובה המצערת אותי ביותר, לשאלת הרלוונטיות של הרב קוק (מכאן ואילך – הרב), היא: ‘ברור שכן! בוודאי שהוא רלוונטי, יחד עם לא מעט ‘גדולים’ אחרים, שהוא בהחלט אחד מהם, אך לאו דווקא החשוב והמיוחד שביניהם’. אל מול רדוקציה מעליבה זו של אישיותו של הרב ותורתו יצא בכאב וזעם עזריאל קרליבך בהספד המופלא שלו על הרב:

‘ידעתי, שכפַּי אינן נקיות די הצורך, כדי לכתוב עליו. אבל שמעתי בני אדם מספידים אותו, וראיתי שאף במילה אחת אינם מזכירים את מה שהוא היה באמת. פשוט, מפני שאינם יודעים. וכששמעתי דברי שיגרה עליו – על החורג מכל שיגרה, כששמעתי הספדים כמו על סתם גדול בישראל, עליו – על החוזה, שלא היה שני לו, נדמה היה לי, שבכל זאת שׂוּמָה על כל מי שיודע עליו קצת יותר מזה, לספר על כך. והחלטתי לנסות ולעשות. אף על פי שאיני כדאי והגון לכך’.

זו הפתיחה של ההספד. חלק מהמשכו שבו הוא מנהיר באופן מדויק להפליא מהו החידוש הגדול של תורת הרב, אביא לקראת סיום דברי.

התשובה הכי משמחת ששמעתי על שאלת הרלוונטיות של הרב הייתה תשובתו של הרב מנחם פרומן בג’ אלול, לפני כ25 שנים: ‘השאלה אינה על הרלוונטיות של תורת הרב לנו, אלא על הרלוונטיות שלנו אל תורת הרב…’

עבורי, שאלת הרלוונטיות של הרב, לא רק שאינה קיימת, אלא חסרת משמעות. המפגש שלי עם הרב הוליד אותי מחדש וממשיך להחיות אותי בטובו בכל יום תמיד. היחס שלי לרב היא אהבה גדולה ועמוקה, גְדֵלָה וּמִתְעָמֶקֶת, מחיה ומאירה, מתסיסה ומפרה. אהבת חינם שאינה תלויה בדבר, אך אני תלוי בה לחלוטין, חי מכוחה.

---

חוסר הרלוונטיות והרלוונטיות של הרב קוק

אפתח דווקא בחוסר הרלוונטיות של הרב. הרב לא רלוונטי ליחידים או לקבוצות שמרוצים מהמצב הקיים. הרב לא רלוונטי ליחיד או לציבור הדתי השלם עם דתיותו, לא ליחיד או הציבור החילוני השלם עם חילוניותו. הרב לא רלוונטי למי שאין לו שום בעיה עם החלוקה הנוהגת היום בין דתיות לחילוניות ובין דתיים לחילונים. הרב אינו רלוונטי ל’אדוני האמת’, בעלי הוודאות, השאננים והזחוחים, אלא דווקא לקרועים המתחבטים ומתייסרים. הרב לא רלוונטי לצדיקים גמורים (דתיים או חילוניים), הוא רלוונטי רק לבעלי תשובה. הרב רלוונטי רק ליחידים וקבוצות מרי נפש וחסרי נחת, שאינם שלמים עם חייהם ודרכם, שאינם מרגישים בבית בשום מחנה קיים ולכן נעים ונשים על הרצף שביניהם, מייחלים לשמש חדשה שתזרח, להתחדשות כוללת ועמוקה, לעצמם, לכל בית ישראל ולאנושות בכלל.

הרב רלוונטי לחילוני המקבל על עצמו את עול מלכות התבונה, הצדק והשוויון, הדמוקרטיה והליברליזם, אך מרגיש שחסר לו אלוהים, אבל לא האלוהים הדתי. שחסרה לו תורה אבל לא התורה הדתית. שחסרות לו מצוות, אבל לא המצוות הדתיות. הרב רלוונטי לדתי המקבל על עצמו עול מלכות שמים, תורה ומצוות, אך מבקש אלוהים ותורה ומצוות נכונים יותר, עמוקים יותר, מחיים ומאירים יותר. שניהם, חילונֵי ודתיֵי הרצף, מבקשים אלוהים חדש, תורה חדשה, מצוות חדשות, תפילה חדשה, קדושה חדשה, חיים חדשים.

---

תחייה רוחנית

כבר יותר ממאה שנה ניסח זאת הרב באופן בהיר:

אם התחייה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר ו(הארה) (ב)הקשבת האמונה, איננה עדיין תחיה אמיתית. […] אבל ברור הוא שתחייתנו הלאומית תחיה שלמה היא […] ברור הוא שתחדש הארה בכל החוגים הרוחניים. בכל ערכי הקודש, בכל הגיוני הנשמה. (מאמ”ר ב לתחזית הקודש ו)

הוא גם ניסח בתמציתיות אך בבהירות את היקפה ותוכנה של התחיה הרוחנית הכוללת

חיי כנסת ישראל ההולכים ומתחדשים בארץ ישראל מביאים אותנו לחדש ולרומם את מהלך ההיגיון והמחשבה שלנו. הצורה המיוחדת של חידוש זה, צריך שתורגש 1. בכל המקצועות [של התורה] כולם, בין בהלכה בין באגדה, [וגם] בין בכל ערכי המדע והמוסר, בין בתפישת החיים והשקפת העולם. התוכן הכללי של חידוש זה צריך שיהיה: א. ביסוס כל הרוחניות כולה על יסוד החיים הכלליים של האומה ב. ביסוס כל חיי האומה על היסוד הרוחני העליון שלה ג. ההתאמה הגמורה של חיי החול עם חיי הקודש ושל החיים הגשמיים עם החיים הרוחניים בכלל. (מאמ”ר ב לתחיית הקודש ד)

ואף קרא בשמה: ‘תורת א”י’

“וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִיא טוֹב, אֵין תּוֹרָה כְּתוֹרַת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל” (מדרש רבה) בְּכָל דּוֹר הָיִינוּ צְרִיכִים לְחַבֵּב הַרְבֵּה תּוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבְיוֹתֵר אָנוּ צְרִיכִים לָזֶה בְּדוֹרֵנוּ, דּוֹר הַנְּבִילָה-וְהַתְּחִיָּה, בֶּן הַזְּמַן שֶׁל הָאֲפֵלָה-וְהָאוֹרָה, הַיֵּאוּשׁ-וְהַגְּבוּרָה. בִּשְׁבִילוֹ אָנוּ צְרִיכִים סַם חַיִּים – דַּוְקָא מִתּוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (אורות התורה יג ב)

ההיגיון של הרב הוא ההיגיון הפשוט ביותר שאפשר להעלות על הדעת. יחד עם תחיית המתים הלאומית הפיזית – השיבה  מהגלות לארץ ישראל, מחיי קהילות לחיי עם, חייבת להתרחש תחייה רוחנית, שיבה מתורת הגלות לתורת א”י. תורה שהיא תורת העם כולו על כל שבטיו ויחידיו. ודוק! רק אם נזכה להאיר את אורה תורת א”י, תהיה לנו התורה ‘סם חיים’. ומכלל הן אתה שומע לאו – אם נתעקש להמשיך ללמוד ולקיים רק את תורת חו”ל, תורה הגלות, זו שהייתה לנו סם חיים בגלות ובזכותה אנחנו ניצבים כולנו היום כעם בארצו, היא, חלילה, תהפוך לנו, כאן ועכשיו בארץ ישראל ל’סם מוות’!

השאלה המתבקשת היא: מה הסיבה לכך שזה לא קרה, בוודאי לא בסדר הגודל של התחייה הציונית הלאומית? יתר על כן – מדוע אפילו הציבור שרואה ברב את רבו ואת עצמו כממשיך דרכו, ובהשראתו מנסה לחיות חיים ישראליים שלמים הכוללים דתיות לאומיות ואנושיות, ואפילו תלמידי חכמיו היודעים לספר בשבחה של תורת א”י בדיבורים נכוחים, יפים ומלהיבים – עד כמה הינה  תורת חיים של עם בארצו הכוללת את כל רבדי הקיום ואת כל מרחבי היצירה האנושיים של היחיד והחברה, נפש וגוף, קודש וחול, וכה חפצים לממשה, לא הצליחו בכך, אפילו בתוכם, וקל וחומר שלא זכו להוציא את החזון הזה אל רשות הרבים הישראלית?!

יש לכך סיבות רבות. אני רוצה לדבר היום על סוגיה אחת, שבעיני היא שורש האמונה ושורש המרי (תרתי משמע), שבה תלויה כל אמונה ודתיות, שבה תלויה גם ההצלחה או הכישלון של תורת א”י, כלומר של תורת הרב. אני מתכוון לתורת האלוהות והאמונה של הרב (תיאולוגיה בלע”ז).

---

תאיזם ומוניזם

השורש האונטולוגי של תורת א”י של הרב היא האחדות הכוללת של ההוויה והאלוהות. לנגזרת התיאולוגית של האחדות הזו ניתן לקרוא: מונותאיזם מוניסטי (בקיצור – תאיזם), להבדיל מן המונותאיזם הדואליסטי (בקיצור – מוניזם). זה מן הסתם נשמע לחלק מכם ‘סינית’ אבל מדובר על הבחנה פשוטה בין שתי תפיסות של היחס בין האלוקות לעולם ולאדם – ‘שני צדדים של המחשבה האלוהית’ וממילא וזה הכי משמעותי של האדם לאלוקות!

הצד האחד, בצורה המדברת על הבורא והבריאה מכל אחד בפני עצמו, כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד, מתוך שהבורא מחיה את הבריאה, והבריאה מקבלת חיים מהבורא.

והצד השני, שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה, הוא רק מושאל מצדנו. אנו נבראים אנחנו, רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, אלוהים. (ש”ק א סה).

בנוסף להבחנה זו, הרב מבהיר כאן ובמקומות רבים, את ההיררכיה ביניהן.

המחשבה העליונה הזאת, הכללית, היא באין ערוך יותר מאירה מהמחשבה האישית, שיש יוצר ויש צורה, וכל אחד עומד לבדו, אלא שהיוצר בו מקור החיים והשלמות, והצורה אינה מאירה וחיה כי אם מאורו. אבל המחשבה הכללית מוחקת (!) את הצורה, משום הבהקת האור של היוצר. (פנקס הדפים א [1]).

וכן:

הרעיון שכל ההוויה כולה היא רק ענין האלוהות ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד’, הוא מענג את הלב מאד. והתענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו. (ש”ק א נה)

ההבחנה הזו וההיררכיה הברורה בין שתי התיאולוגיות הללו, אינן חידוש של הרב. החידוש של הרב הוא ההבחנה שהמונותאיזם הדואליסטי, שהוא ללא ספק הפשט של התורה שבכתב, של חז”ל והוא התודעה והשפה הדתית  השגורה, כבר אינו נותן מענה לשאיפה הרוחנית העמוקה של רוח האדם וישראל בתקופתנו. מתוך כך הוא קובע קביעה דרמטית ומהפכנית – תם עידן ה’דואליזם’, ההתפתחות הכללית של רוח האדם תובעת להוציא את ה’מוניזם’ מן הגניזה אל אויר העולם. המונותאיזם המוניסטי, הנוכח בתורת הנסתר והיה מאז ומתמיד נחלת יודעי ח”ן, בני עליה מועטים, חייב לפרוץ אל המרחב של ה’נגלה’, אל רשות הרבים ולהפוך לתודעה האמונית השגורה.

לפי הערך שהעולם מתכשר לצפונותיה של חכמת היצירה המעשית, הולכים לעומתו הרעיונות של חכמת היצירה הרוחנית, ומתגבלים [מתחברים] עם החיים והמציאות. והאמיתות האלוהיות, שבחותם האמת העליונה, שהיא תמיד מעוזם של חכמי עולם האמיתיים, ושהיא אורם של ישראל בכללות […] הולכות הן ונעשות לדברים שהם שווים לכל נפש, עד שאי אפשר עוד להסביר גם אמונה פשוטה לאנשים בינונים, כי אם על פי הרחבת הצעת רזי עליון, שהם עומדים ברומו של עולם. (אורות הקודש א עמ’ ו – הארת מעשה בראשית ומעשה מרכבה)

השפה הדתית הדואליסטית, היא הסיבה לכך שחלק גדול של הדור הצעיר מרד, כפר והתחלן. ואני מעז להוסיף: ההתעקשות לאחוז בקרני המזבח שלה, היא הסיבה להתנכרות ולחוסר העניין, שלא לומר לזלזול של העולם החילוני בדתיות העכשווית.

כשמגיע האיש היחיד, וכן הדור, לאותו המצב שהופעתו הרוחנית כבר קרואה היא לפעולתה, אז אי אפשר לו להיות משביע את צימאונו ההכרחי בכל תוכן מוגבל, אם לא יהיה אותו התוכן בעצמו מוסר אותו אל תוכן רחב חפשי, שבו ירגיש את השגוב הגדול שבשורש נטית נשמתו ממקור החיים שלה. ומתוך כך רזי עולם, רזי תורה, סוד ד’, הולכים ונתבעים מן הדור. והעקשנות הגורמת למצא בצד הגלוי את כל הסיפוק הרוחני היא מדלדלת את הכח, מפזרת את הרוחות, ומובילה את התשוקה הסוערת למקום אשר תמצא ריקניות ומפח נפש, ובלב נואש תשוב עוד לבקש דרך.  (אורות הקודש א עמ’ ה – הקריאה לסודיות)

רק תורה שתיבנה על יסוד ההשקפה האחדותית, תיתן מענה לשאיפות הרוחניות של בני דורנו ותשיב את עם ישראל כולו אל ברית חדשה ואל קבלה בוגרת, מחודשת של עול מלכות שמים, תורה ומצוות.

עם כל זאת, נראה לי שאין הכוונה לפריצה ‘בבת אחת’, אלא בהדרגה, ואין הכוונה  ל’רשות הרבים’ כולה, אלא לחלק ממנה, שינכיח את דעת אלוקים הזאת ואת נגזרותיה בעבודת האלוקים במרחב הציבורי של ה’שבטים’ כאפשרות פתוחה לכל מי שלבו חפץ בה. האם היא תהפוך לגישה הכללית, או המרכזית, במקום הגישה הנוכחית שתידחק לשולים? לאלוקים פתרונים…

---

אין עוד מלבדו?

כאן חשוב לעמוד על הכרעה חשובה של הרב. את הדגל של ‘אין עוד מלבדו’, הרים בגאון האדמו”ר הזקן בחסידות חב”ד. בפסקה הבאה הרב מבדֵל את עצמו מהמוניזם האקוסמיסטי של חב”ד, שהוא בלשונו ‘מוניזם של גבורה’, ומכונן ‘מוניזם של חסד’ שבו הוא מצדד.

כשחושבים על דבר האלוהות, לפעמים הולכת היא המחשבה בצורה שוללת את העולם, כלומר שהציור האלוהי בגודלו, בעוזו, בקדושתו, ביופיו, בגבורתו, באין סופיותו, מאפס את ההוויה כולה. וכולא כלא חשיבין, לְאַין דומין. זאת היא המחשבה הבאה מתוך הגבורה, והמתלבשת במידתה.

ויש עוד ציור יותר מבוסם, שהמחשבה האלוהית משלמת היא את העולם, היא נותנת להוויה כולה את ערכה הנכון. מצד מחשבה שממקור חסד כזאת, הולכת אהבת העולם וכל הבריות ומתגברת, בכל המילוא שהאהבה האלוהית, והמחשבה הצלולה בעניין האלוהי, מתמלאת ותופסת יותר מקום בעולם. בזה החושב לא נפרש מן העולם, אלא מעלה את העולם אל העדן העליון, העדנה והרוממות האלוהית. (ש”ק ב קפד).

ברורה לחלוטין המשמעות הדרמטית של הבחנה זו והכרעה זו באשר לחיים בכלל, למפעל הציוני בפרט ולפניה של תורת א”י. ההבחנה וההכרעה הכפולה הזו (1. מוניזם לעומת תאיזם 2. מוניזם של חסד לעומת מוניזם של גבורה)), היא בעיני היסוד והשורש של תורת א”י. ללא הבנתה ואימוצה כל מה שנלמד וניצור, יהיה במתכונת הגלותית של תורת חו”ל. בפסקה הבאה שלא לחינם הוצבה על ידי הרצי”ה בריש ‘אורות התחיה’, הרב מבטא זאת בשפה קיומית פואטית שבמרכזה הדימוי של אלוקים ל’נשמה’.

הַבִּינָה הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה שֶׁל דַּעַת הָאֱלֹהוּת הִיא הַכָּרַת הַיַּחַשׂ הָאֱלֹהִי אֶל הָעוֹלָם הַכְּלָלִי וְאֶל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטָיו, הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, יַחַשׂ הַנְּשָׁמָה, הַצַּד הָרוּחָנִי הַמְחַיֶּה וְהַמְמַלֵּא אוֹר קִיּוּם וְהַפְרָחָה, אֶל הַגּוּף, אֶל הַדָּבָר הַנִּדְרָשׁ לְחַיִּים לְאוֹרָה וּלְהַפְרָחָה.

דעת אלוקים זו היא תכונתה של כנסת ישראל, היא אבן השתיה של תחיית ישראל!

הַסִימְפַּתְיָה הָאֱלֹהִית נִמְצֵאת בְּחוּגָהּ הַפְּנִימִי. הָרֶגֶשׁ מֵעִיד וְהַבִּינָה מְבָרֶרֶת, שֶׁאֱלֹהֵי עוֹלָם הַיָּחִיד וְהַמְיֻחָד, הוּא הַטּוֹב הַגָּמוּר, הַחַיִּים, הָאוֹר, הַכּל, הַמְרוֹמָם עַל כּל וּמְרוֹמָם עַל כָּל רוֹמְמוּת, וְטוֹב מִכָּל טוֹב, טוֹב לַכּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו, מְחַיֶּה הַכּל וְשׁוֹמֵר הַכּל, מַצְמִיחַ יְשׁוּעָה לַכּל, וְהַסִימְפַּתְיָה הַכּוֹלֶלֶת הַזּאת חוֹדֶרֶת בְּאֻמָּה זוֹ לֹא רַק בִּפְרָטֶיהָ, כִּי אִם דַּוְקָא בִּכְלָלוּתָהּ. (אורות התחיה א)

בהמשך דבריו, מדגיש הרב שדעת אלוקים זו היא גם אבן הראשה של תחיית ישראל בארצו!

המשמעות של הַבִּינָה הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה שֶׁל דַּעַת הָאֱלֹהוּת היא שאלוהים הוא מקור החיים וההשראה, החכמה והטוב, הפעולה והיצירה. עיקר התגלותו של אלוהים הוא אל האדם ומתוך האדם. הטבע והנס, ההיסטוריה הכללית והישראלית, הנבואה והמקדש, התורה והמצוות, ובעצם המציאות כולה, הם מופעים חשובים של האלוהות – ‘מלוא כל הארץ כבודו’; ‘ואתה מחיה את כולם’, אך ערכם מתממש בדיאלוג של האדם איתם שמתוכו הוא עולה במעלות התבונה, הטוב, הדבקות והקדושה.

משעה שהדימויים המסורתיים של אל יושב שמים ורוכב שחקים – בורא, מלך, שופט, אב או דוד, מוסטים לשולי התודעה (ולא, מתבטלים, חלילה). השפה הדתית מתחדשת ומשנה את פניה. הניגון ואף המובן של אלוהים, התורה, המצוות, התפלה וכל עיקרי האמונה והעבודה, משתנים ומקבלים מובן ומשמעות חדשים, שהמכנה המשותף שלהם הוא, שהם אינם המובן והמשמעות הפשוטה והשגורה. כשם שאלוהים אינו רק מלך או אב, אלא בעיקר מקור חיים והשראה, אף התורה הופכת אינה רק מקור סמכות, אלא בעיקר מקור השראה. המצוות אף הן מתמתקות בהתעשרות מובנם כ’ציווי’ במובנים של ‘עצה’ ו’צוותא’, חיי האמונה מעצימים את האדם ולא מאיינים אותו, משחררים אותו ולא משעבדים אותו.

אחד הביטויים הבהירים והצלולים לכך היא הפיסקה הבאה:

האדם הישר צריך להאמין בחייו,  כלומר, שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו שהם טובים וישרים, ושהם מוליכים אותו בדרך ישרה. התורה צריך שתהיה נר לרגלו  שעל ידה יראה את  המקום ששם הטעות עלולה שלפעמים תֵתַע הנפש בתהו לא דרך, אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. (אוה”ת יא ב)

התורה היא ‘זרקור’ שמדליקים רק במצבים מסובכים! התהלכותו של האדם בדרך כלל היא מתוך בטחון בעצמו ואמון בעצמו.

---

הוי”ה בהיכל קדשו

אמנם כאן יש ללכת בעקבות הרב ולאזן את חריפותם היתרה של הצגתי את הדברים. בכל מקום שהרב מדבר על שתי ההשקפות התיאולוגיות – אמוניות האלה, הוא מקפיד להנהיר את החוזקות ואת החולשות של כל אחת מהן (אותם לא אמנה כאן) ומתוך הכרעתו הכללית (בגוונים שונים שגם אותם לא אפרט כאן) היא שהאדם הרגיל ואפילו איש המעלה, חייב לכלול את שתי התודעות הללו ולחיות בשתי השפות הללו. הטעם הוא פשוט, לאמונה ולשפה הדתית הפשוטה יש מקום, ערך ואף הכרח לאדם, שסוף סוף, אינו רק שכל, אלא גם דמיון וכו’. ‘האמונות ההכרחיות’, הן אכן הכרחיות ל’תיחזוק’ האדם ולהתפתחותו. ‘האמונות האמיתיות’, עלולות להיות הרסניות דווקא בשל האמת המופשטת מידי שלהן. הרב ידע שרובנו, רוב הזמן, עדיין אינינו מסוגלים לחיות אך ורק על פי האמת האחדותית העליונה ואנו זקוקים לאמת הפשוטה, בעיקר לצורך ההתנהלות היומיומית המוסרית וההלכתית המעשית. לכן סדר החינוך לאמונה ועבודה חייב להתחיל ממחשבה הפשוטה, ורק מתוכה ועל גבה ניתן לבנות ולסגל בהדרגה את המבט האחדותי, וגם אז, תוך כדי הכללה תודעתית וקיומית של שתי המחשבות והשפות. הכללה שהרב מתמצת במילות הפסוק ‘הוי”ה בהיכל קדשו’

אי אפשר לגשת אליה [המחשבה האחדותית] כי אם על ידי ההרגל הגדול וההתלמדות השכלית היותר זכה שאפשר להיות ע”פ ההשקפה הראשונה [הפשוטה, התאיסטית], ואז היא [המחשבה הפשוטה] מלבשת את המחשבה האחרונה [האחדותית] באורה לכל פרטיה, ונעשית [המחשבה התאיסטית] לה [המחשבה המוניסטית] בית קיבול והיכל. ‘אדני בהיכל קדשו’. (ש”ק א/צו)

האמת העליונה היא התודעה הפנימית והאמת הפשוטה היא התודעה החיצונית המעשית, והיא כגוף לנשמה. יחד עם זאת, הרב האמין שעלינו להכיר את המחשבה האחדותית, לדעת את יתרונה ולראות בה את האופק של חיינו ולנסות בהדרגה להתקרב אליה על ידי התקדמות בשני נתיבים – נתיב התבונה ונתיב המוסר. בהתחלה בעיקר בתודעה הפנימית ובהמשך גם במרחבי העבודה – ברמת לימוד התורה ובכוונת התפילה והמצוות.

---

תורת ארץ ישראל

לסיכום: הרלוונטיות של הרב היא תורת א”י שאת ארמונה אנו קרואים לבנות על היסודות שאותם הניח. תורת א”י היא תורת עם ישראל. כלומר, היא אינה כור היתוך, המבקש ליצור יהדות חדשה’ ו’יהודי חדש’, אלא בית שבו ימצא כל שבט וכל יחיד את מקומו. באשר כך, היא תכלול שלושה מעגלים המתייחסים לשלושה מעגלי הזהות של כל בן ובת ישראל. המעגל הגדול – תורת הכלל. המעגל האמצעי – תורת השבטים. המעגל הפנימי – תורת היחיד.

תורת א”י היא חידוש פרדיגמטי ולא חלקי. חידוש כללי, עמוק ורחב של כל התורה כולה. חידוש של שפה חדשה, אמונה חדשה ודעת אלוקים חדשה. חידוש הנוגע לתלמוד ולמעשה, לרוח, לנפש ולגוף, לקודש ולחול, לחיים כולם. ככל שבמסע של ה’מדרש החדש’ הזה של כל התורה כולה, יהיו שותפים, יותר חלקים מעם ישראל, יגדל הסיכוי שהוא יחלץ אותנו ממעגל הקסמים המפרק שבו אנו לכודים היום ויוציא אותנו למרחב של צמיחה והתפתחות. כדי שזה יקרה, אנו חייבים להעז ולצאת לדרך של לימוד ובירור מעמיקים ומרחיבים, דיאלוגיים ויצירתיים. כדי שהדרך הזו תוביל להתחדשות אמיתית, האופק שלה חייב להיות פתוח ונקי. עלינו לוותר על הפיתוי לדעת לאן מובילה הדרך ולהגדיר את מטרתה מראש. ‘אי הידיעה’ הזו היא שתשחרר אותנו מהקיבעונות שלנו ותיצור ‘חלל פנוי’ שבו תתאפשר בריאה חופשית של עולם חדש באמת. מבחנה האולטימטיבי יהיה פשוט שבפשוטים – ההתקבלות על ידי כל העם כולו.

---

אל מעבר לקודש ולחול, לדתיות ולחילוניות

הרב לא בא לחזק את הדתי בדתיותו וממילא לא להחזיר את החילוני בתשובה אל הדתיות המקובלת, אלא לעורר את שניהם להתקדם מתוך מחלוקת ודיאלוג ערים על מעבר לעצמם הוא קיווה שתורת א”י שתיוולד מתוך הזיווג בין כל הדעות, המחנות והאנשים, הדתיים והחילוניים, תוביל אותנו אל מרחב תודעתי, תרבותי וקיומי שיחרוג מהקטגוריות הדיכוטומיות הנוכחיות של ‘דתיים’ ו’חילונים’, ‘חרדים’ ו’חופשיים’ וכיו”ב. מרחב שניתן לכנותו ‘מעבר לדתיות ולחילוניות’ ואף ‘מעבר לקודש ולחול’. מרחב של חיים של אמונה וקדושה שביחס אליהם תֵרָאֵנָה החילוניות המצויה והדתיות המצויה, מביכות למדי, כמו משוגות ילדות לעין הבוגרת.

---

תורתו של משיח

במקומות רבים בכתביו משתף אותנו הרב בראייתו המפולשת למרחוק אל פירותיה של תורת א”י. הוא מהדהד את נבואת ישעיה על תורה חדשה שתצא ישירות מאת ד’, את נבואת ירמיה על הברית החדשה שיכרות הקב”ה איתנו, את התורה החדשה שתינתן בקרבנו ותיכתב על לבנו. לא נחה דעתו, עד שפסק אף הוא את פסוקו: ‘בעוה”ז תורה נתתי לכם, לעתיד לבא חיים אני נותן לכם’ (ש”ק א תשעז). הוא מעלה על נס את השיבה אל הקדוּשה הטבעית של האבות, ושל ‘זיהרא עילאה דאדם קדמאה’, שלמעלה מנבואת האספקלריא המאירה של מרע”ה. הוא נושא את עינינו אל ‘תורתו של משיח’ שכל תורה שאדם למד בעולם הזה הבל היא לפניה. אמנם, כולנו ניצבים היום רק על סיפה של תורת א”י, ועדיין אינינו מעיזים לבוא בשעריה, אך למרות זאת ואולי בגלל זאת, ראה הרב ראה לנכון לשיר לנו את שיר המעלות הזה, לעורר אותנו להתחיל ולעלות.

---

המחנה הדתי, המחנה החילוני והמחנה השלישי

לקראת סיום, הנה המשך ההספד של עזריאל קרליבך, שאומר את כל מה שניסיתי לומר כאן בקיצור ובשפה פואטית מכמירת לב.

הרב היה יוצר האמונה היהודית החדשה, שבא קודם זמנו. שרתה בו, ברב, התגלות ניצוצות-הקדושה החבויים של ארץ ישראל, שלהם יזדקקו היהודים בבוא היום, אם בכלל ישבו בארץ ויהיו אותם חיים דתיים-יוצרים, אשר הוציאו לנו ולארץ מוניטין בעולם כמורי נתיב-האלוהים. קשתה עליו שליחותו, והוא הסתלק, כאדם שקולו לא נשמע ולא הובן. ובתוך כך נעשה מעונה, ורדיפות וקִנְאות שפלוֹת [מכל העברים (ח.ו)] מוללו וקרעו והרסו את חייו. ובכל זאת הורה לנו, כממרחקים, את הדרך, והשאיר לנו תחושת-רמזים בדבר קיומו של אוצר אפוף-ערפל, והוליד בלב יחידי סגולה הרגשה סתומה ביחס לכיוון בו יש לחפש את האוצר. ויכול להיות, שבמאזן ההיסטוריה תהיה ירושתו זו שקולה כנגד כל תלאות-הגבורה של חיי הייסורים שלו. הוא נשא בלבו את הדת של ארץ ישראל. הוא נשא אותה בקרבו מוקדם מדי. והדור שלנו עוד לא היה מוכשר לקבל ממנו מאומה. כי במדה שהדור דתי – קשור אצלו המושג דת באותיות התורה והוא מתמצה בקיום מדוקדק של תקנון, תקנון ששום רגש שבלב אינו רשאי להתקומם נגדו. ובמדה שהדור אינו דתי – אין לו שום צורך בחוקה רוחנית, שתבוא במקום החוקה היהודית הקיימת, וממילא אין לו צורך במעיינות חדשים, שמהם יקלח שפע רוחני זה, ואפילו המעיין הוא – הבית הלאומי שלנו. ומפני שמשני הצדדים חסר מחנה, שיהיה ראוי לקבל את תורתו, נסתלק הרב מכאן והשאיר אותה לא מבוטאה ולא מגולה, ולא שיווה לה דפוסי חוק קבועים, ולא כונן בה בנין-רוח איתן, ושירת חייו באמצע נפסקה.’

 משורר התשובה האם נולדת? שאל הרב בזמנו. ואנו נוסיף ונשאל: האם נולד המחנה השלישי (לא דתי ולא חילוני, או, גם דתי וגם חילוני) שכמה לבשורתו של הרב ומסוגל ללמוד אותה ולחיות אותה?! אעז להשיב: כן! אלה הם כל ה’הומלסים הרוחניים’, הנעים ונדים ומבקשים חיים וקדושה חדשים. שמא הדתל”שים והחל”שים, דתיי הרצף וחילונֵי הרצף, אינם הבעיה, אלא הפתרון! והנה ‘ידיעה שהתקבלה זה עתה’ גם בין ‘יושבי ביתך’, לא כולם מאושרים, והגם שהם בוחרים (בצדק, לדעתי) להישאר בבית, הם היו שמחים שהוא יתרחב, שיתווספו בו חדרים וגזוזטרות, שיפתחו בו חלונות נוספים, שיתחדש בו ריהוט נאה, שתטופח הגינה שלצידו… בקיצור שיתחדש, שיתאוורר, שיתרענן…

---

קדושת הדמויה (ההויה [BEING]) 

והשאיר לנו תחושת-רמזים בדבר קיומו של אוצר אפוף-ערפל, והוליד בלב יחידי סגולה הרגשה סתומה ביחס לכיוון בו יש לחפש את האוצר.

דבריו הפואטיים הללו של קרליבך העלו בדעתי את הדברים המפעימים ומלהיבים של הרב:

הקדושה העליונה היא קדושת הדומיה, קדושת ההויה, שהאדם מכיר אמ עצמו בטל בפנימיותו הפרטית, וחי חיים כלליים, חיי כל. מרגיש הוא חיי הדומם, הצומח והחי, חיי הכלל כולו, של כל מדבר, של כל איש מאישי האדם, חיי כל שכל, וכל מכיר, כל משיג וכל מרגיש, וההויה כולה מתעלה עימו למקורה, והמקור מתגלה תמיד עליה ועליו ברוב הדר, בהוד קדושה, באמת ובנחת. כל האושר, כל הטוב והיושר, כל העוז והתפארת, כל החיל והגבורה שופעים עליו. אורו של עולם הוא, יסודו ואומץ המשכת חייו, בזכותו ניזון העולם כולו, וכאין וכאפס הוא בעיניו. הוא אינו מתקדש, נבדל, ונפרש. חי הוא, וכל חייו קודש קדשים, חיי חיים הם. דופקי לבבו, מרוצת דמו, שאיפות נפשו, הסתכלותו ומבט עיניו, הכל חיי אמת, חיי גבורה אלהית שוטפים בהם ועל ידם. אם יפיל עצמו קדוש הדומיה לעבודה מצומצמת, לתפילה, לתורה, לצמצום מוסריות ודייקנות פרטיות, יסבול וידוכא, יחוש כי נשמה מליאה כל היקום לוחצים בצבתים, להסגירה במועקה מצומצמת של מידה, של התויית דרך מיוחד, בשעה שכל הדרכים יחד הינם לפניו פתוחים, כולם מלאים אור, כולם אוצרים חיים. החוצפא שבעקבא דמשיחא באה מתוך תשוקה פנימית לקדושת הדומיה העליונה, וסוף שתגיע לה, כי עתידין ישראל להיות עומדים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת, ואלו שואלין להם מה פעל אל, מה חידוש יש בישיבה של מעלה. בני החוצפנים פורצי הדרכים והגדרים, עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה, ממדרגתו של משה רבינו ומזיהרא עילאה דאדם הראשון. עץ החיים כולו בכל עומק טובו יתגלה בהם ועל ידם.

אבל חשוב לב לשים לב לסיום:

להביא אורה עליונה זו לעולם, צריכים עבודת צדיקים מלאי חסד עליון, המגלים בהגיון לבבם וחישת נשמתם את אוצר הטוב הגנוז בסגולת הסגולה של חיי ישראל, מעבר מזה, והמון קשור בקדושת אבות, במורשה קהילת יעקב, שואף לנקודת חייו בכל מאדו, מתפחד ומצטער על כל ההרס, מתמקמק מפריצת הגדרים, חוגר כחו לאשר ולקיים כל משפט כתוב באמונת אומן. קטיגוריא בין תלמידי חכמים, דרכים מדרכים שונים, סותרים זה את זה, מתגלים בחיים, ומירוץ האור עושה את שלו בחדרי הנשמה, נשמת הגוי, ברוב קדשה, ואורו של משיח הולך ומתגלה. (ש”ק ב/לה)

אכן יש הרבה ערפל לפזר על מנת להבין את רמזי הרב ולמצוא את האוצר שהניח לנו!

---