(הזמנה לערב לזכרו של בארי צימרמן)

בשנתים האחרונות זכיתי ללכת יד ביד עם בארי. היה לנו (יחד עם אליעזר מלכיאל) חלום משותף. בקשנו להקים ‘ישיבה גבוה’, זה היה השם שבארי העדיף. בית מדרש המבקש לתרום את תרומתו היחודית לתחיה הרוחנית של החברה הישראלית. כששאלו אותנו ‘מה תהיה התרומה היחודית של בית המדרש שלכם לנוף העשיר של בתי המדרש המשותפים’, נהג בארי להשיב בחיוך (מעוטר בגומות החן שלו): ‘אנחנו’!

בתשובתו זו באה לידי ביטוי, מלבד ההומור והחן (ובחשבון אחרון, האמת, כמובן…) חוסר הנכונות לדבר ולפעול בסיסמאות והפשטות, בניסוחים מפוצצים ובקולות תרועה אידיאולוגיים. בארי פשוט רצה להמשיך ולעשות את מה שעשה מאז שעמד על דעתו – ללמוד וללמד, ובכך להשיב לו ולכל מי שמעונין בכך, את אלהים ואת התורה שנגנבו ממנו על ידי אבותיו ואבותינו… כל זאת מתוך אמונה שעל ידי החיבור הנכון בין עם ישראל לתורתו העתיקה כמו גם החדשה, נשכיל לתקן את העוולות ולרפא את החולאים של החברה הישראלית, אותם כל כך כאב.

ובכל זאת כשהועמד עם הגב לקיר, ידע לנסח היטב את החידוש היחודי של בית מדרשו:

‘החידוש של ישיבה זו יהיה בכך שישיבה גבוהה זו תיקח על עצמה את המשימה החשובה והדחופה של הכשרת מורים, מדריכים ומנחים המסוגלים להרחיב את מעגלי הלימוד אל מרחבים גיאוגרפים וחברתיים שהיום ריקים מהם.

בוגרות ובוגרי הישיבה יקחו על עצמם לפעול ולייסד קבוצות לימוד ובתי-מדרש משותפים ברחבי הארץ, והיא תמשיך ללוותם ולסייע להם, לאחר תקופת לימודיהם בה. בכך תסייע מסגרת זו בשכלול תהליכי ההתקרבות והאיחוי, בדרך של יצירת קומה חדשה, שאינה קיימת היום.

הישיבה הגבוהה תשאף לחנך בתוכה ולהוציא מקרבה תלמידי ותלמידות חכמים, שיהא בכוחם להרביץ תורה ולהנחיל דעת בקרב הציבור היהודי-ישראלי, על גווניו ומגזריו. יתקיים בה חיפוש מתמיד אחר דרכי למידה והוראה ראויות, תוך מתן הזדמנויות רבות להתנסות פעילה של תלמידים בהוראה ובהנחיה’.

עד כאן החידוש הפונקציונלי. יקר לליבו הרבה יותר היה המאפיין הבא של בית המדרש:

‘בישיבה אותה אנו מבקשים להקים, הלומדים מכירים טובה איש לרעהו לא בשל חפיפת דעותיהם אלא דווקא בשל התנגשותן הפורה. במרכז הלימוד בישיבה יעמוד העיסוק הטקסטואלי במקורות ישראל, במובן הרחב והעשיר של הביטוי, שכולל את מרחבי היצירה היהודית בעת החדשה עד לימינו אלה. פתיחות-אמת, כבוד הדדי ושמחה של ממש בנוכחותו המפרה של האחר, כל אלה עתידים לסייע בידינו לתת משמעויות מגוונות למושגים העתיקים (מסורת, תורה, הלכה, אגדה, גאולה וכיו”ב) והחדשים או המתחדשים (ריבונות לאומית, ציונות, זהות יהודית, דמוקרטיה, פלורליזם, זכויות אדם וכיו”ב). לימוד כזה הוא בעינינו הדרך הטובה ביותר ליצירתה של אותה שותפות מורכבת בה אנו חפצים, ולהכשרתם של אלו שיקחו בה חלק פעיל ומוביל.’

ואת מסמך החזון היה חשוב לו לסיים כך:

‘העצמת הקשר בין יהודים באשר הם לבין מורשתם, תאפשר לסלול דרכים חדשות לפיתוח זהותנו ולחידוש הבנתנו את האחווה היהודית, בלי לקפח את ערך אהבת האדם באשר הוא ובלי לגרוע, כמובן, מאחריותנו ומחויבותנו לזכויותיהם ולרווחתם של האזרחים הלא-יהודיים במדינתנו.

 והתכלית שלשמה יוקם בית המדרש הזה, הוא פשוט, צנוע ונהדר:

‘בכך תלך ותהיה החברה הישראלית לטובה יותר ויותר.’

לצערנו לא הצלחנו להגשים את החלום, אך התנחמנו נחמא פורתא בכך שנלמד ביחד עם החבורה של המכינה הקדם צבאית ‘בני ציון’ שבעיה”ק תל אביב.

ביום שלישי בבוקר החלפנו כמה וכמה מיילים נרגשים ונלהבים על ההרפתקה המשותפת אליה אנו יוצאים. התחלנו לתכנן מה נלמד. בארי הציע לפתוח בדרשה הראשונה של בראשית רבה שהנושא שלה הוא התורה. זו נראתה לנו פתיחה נהדרת בה נמשמש ונטלטל את המושג ‘תורה’, נהפוך בו ונהפוך בו ונמצא שבמידה רבה הכל כלול בו… והדברים היו שמחים כביום נתינתם, ואנחנו נלהבים כמו שני ילדים שקבלו צעצוע חדש ואוטוטו הם מרכיבים אותו ומתחילים להשתעשע. סיימנו את שיחותינו בכך שקבענו פגישה ללימוד בחברותא ולדיבור על המה והאיך וכו’.

הפגישה הזו רשומה עדיין ביומני, אך לא התבצעה מעולם. אחה”צ של אותו יום שלישי, שעליו לא אוכל לומר אפילו פעם אחת ‘כי טוב’, התבשרתי את הבשורה המרה. בארי איננו.

בארי לא מת אלא נחטף. לגבי זו המילה הכי נכונה ומדויקת להיעלמות הבלתי צפויה שלו. מלאך המוות חטף את בארי באלגנטיות האופיינית לו, ופתח בי פצע מדמם.

עלה המוות בחלוננו, ואין חלוננו אלא בארי – ‘איש חלוני’, כהגדרתו העצמית, ואין בארי, אלא באר מים חיים, הנובעים כמעין המתגבר, ואין מים חיים, אלא תורה, ואין המעייניות המתגברת, אלא האות שעל מצחו של הלומד תורה לשמה. ותשוקתו של המעיין המתגבר הלא היא לפוץ ברחובות פלגי מים. גם לזאת זכה בארי. לא מספיק, לגמרי לא מספיק.

בארי, ‘איש חלוני’ עם נטייה ברורה ל’מרפסתיות’, ל’בלקוניות’ פתוחה ומפולשת אל רשות הרבים. ה’מרפסתיות’ הזו שלו היתה לבו הפתוח ופניו המאירים, הנכונות לשוחח ובעיקר להקשיב לכל איש ואישה באשר הם . אך ה’מרפסתיות’ הזו, העין הטובה הזו, היתה גם עין חדה נוקבת. ממרפסתו היה בארי גם הצופה לבתי ישראל ורואה בעין הנץ שלו כל נגע וכל מחלה, ואינו נח ולא שקט עד כי יתריע על כך ללא משוא פנים.

אסיים בדברים שכתבתי סמוך לקבלת הבשורה המרה.

וידום בארי. נדם לבו של בארי, אך קולו לא ידום. אנחנו חבריו וחברותיו לדרך, עדיין כאן ‘למען יזמרך כבוד ולא ידום’, כדי להמשיך את הפרויקט של בארי, את הניגון של בארי.

חיים וידל