אליפלט
יש לי חבר. אליפלט שמו. אין לו אופי אפילו במיל. פשוט אדם לא רציני. הוא לא מגלה מינימום של עקביות. בכל פעם שאני ניפגש איתו, הוא ממוקם במקום אחר של המפה הפוליטית והחברתית. הנה מה שעברתי איתו בשבוע שעבר. תגידו אתם אם זה לא טירוף מוחלט.
ביום ראשון נפגשנו בדרך לעבודה. חיים, הוא לוחש לי בהתרגשות, זהו זה, אני בימין! לגמרי, על מלא! אליפלט, שאלתי אותו: מדוע ולמה? והוא משפיל עיניו במבוכה ועונה לי בשקט, כמעט בלחישה: קראתי כתבה מדהימה על צידקת הימין! רצופת עובדות נכוחות וטענות מבוססות. השתכנעתי, זו הדרך.
למחרת אני פוגש אותו בדרך הביתה עיניו בורקות והוא מספר לי בהתלהבות על כתבה מדהימה על צדקת השמאל שקרא. כתבה רצופת עובדות נכוחות וטענות מבוססות. אין מה לעשות, הוא אומר בשקט אך בנחרצות, אני בשמאל! לגמרי, על מלא!
ביום שלישי בהפסקת צהרים ראיתי אותו מתקרב אלי וסומק בלחייו. הבנתי מה הולך להיות וניסיתי לנוס על נפשי, אך ללא הצלחה. הוא אחז בכתפי, הביט היישר אל עיני ואמר לי, חיים, קראתי בפייסבוק פוסט מדהים המבסס את עמדת הימין. עם עובדות אי אפשר להתווכח. חזרתי הביתה, אני בימין! לגמרי, על מלא!
ביום רביעי הצלחתי להתחמק ממנו כל היום, אך בערב הוא צלצל אלי, וברגע שעניתי, הוא אמר לי וקולו רועד מהתרגשות: ראיתי סרטון מבריק על המורשת המפוארת החלוצית והנאורה של מחנה השמאל. האמת שקרנה ממנו, לא הותירה לי ברירה אלא להתכנס תחת דגל השמאל. כן, אני בשמאל! לגמרי, על מלא!
יום חמישי הגיע. יש לי לב חלש. החלטתי לברוח הכי רחוק שאפשר, רק לא להיתקל שוב באליפלט. זה לא עזר כמובן. לקראת הצהרים אני מקבל ממנו מיסרון: ‘חיים, במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים. היתה לי שיחה מרתקת עם אישיות איכותית, רהוטה ומרשימה ממחנה הימין. הוא האיר את עיני לראות את הדברים באופן מעמיק. כל כך הזדהתי עם האג’נדה הלאומית – שמרנית – מסורתית שלו. חשתי ממש את הכאב והעלבון של הימין על הקיפוח ארוך השנים על ידי האליטות של השמאל. איני יכול ואיני רוצה להתכחש לאמת ולצדק שבדבריו. אין מה לעשות אני בימין!
ביום שישי היתה (איך לא) לאליפלט שיחה מרתקת עם אישיות איכותית, רהוטה ומרשימה ממחנה השמאל. הוא האיר את עיניו לראות את הדברים באופן רחב ומעמיק. אליפלט מצא את עצמו מזדהה לגמרי עם האג’נדה הנאורה, הליברלית והאוניברסלית שלו. יחד איתו הוא חש בכל רמ”ח איבריו ושס”ה גידיו את הכעס על המדיניות המיליטנטית והכפייתית של הימין ואת הכאב והעלבון על הקיפוח ארוך השנים של המיעוט – האחר – החלש, שזכויות האדם שלו, נרמסו ברגל גסה. כאיש אמת עם ראש פתוח ולב קשוב, הוא לא היה יכול ולא רצה להתכחש לאמת ולצדק שבדבריו. אין מה לעשות, הוא הפטיר בשפה רפה וכמו תמיד, עם ברק בעיניים: אני בשמאל!
בשבת ירד אליפלט מרכבת ההרים שלו, נח לו וחשב שוב ושוב על המסע המטלטל שעשה במשך השבוע ומתוך השלוה והנחת הגיע למסקנה שאכן כולם צודקים, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, שכל אדם קרוא לחפש את מקום שליבו חפץ, ושההלכה לרבים תיפסק מתוך הדיון ב’בית המדרש’ העכשווי, שבת הקול ה’גואלת’ לא תופיע בו ככל הנראה…
על העיוורון
איך זה שכל מחנה לא רק בטוח בצדקתו ובהבלוּת המחנה השני, אלא שעמדתו מבוססת ומשכנעת? אין זאת כי אם שהאמת והצדק נמצאים בשני המחנות, אך גם החסרון ובעיקר העיוורון… כל מחנה אוחז ללא ספק באמת. השקר היחיד-הכפול שהמחנות נגועים בו, הוא שקר החן והבל היופי של וודאות האחיזה באמת המוחלטת, ושקר הגועל והבל הכיעור של השלילה הגורפת את המחנה האחר.
מי יתן לנו יותר ויותר ‘אליפלטים’, אנשים שאין להם אופי אפילו במיל, אנשים שלא מסוגלים להתעלם מהאמת והצדק שיש בכל המחנות, גם אם הם מצדדים במחנה מסוים. אנשים שמסוגלים לדעת לעתים לא לקחת את עצמם כל כך ברצינות ולהביט על עצמם ועל דעותיהם בחיוך מסוים בהומור ובאירוניה. אנשים המסוגלים להגיע למקומו של החבר – האחר, להבינו ואף ולגלות אמפטיה אליו, הגם שיש להם ביקורת עליו והם עצמם ממוקמים במקום אחר. מי יתן לנו עוד אנשי ‘זיקית’ המקבלים את הצבע של העלה עליו הם הולכים? מי יתן לנו עוד ועוד אנשים הרואים וחשים את החיוניות של כל הדעות והמחנות ואת הברכה שתבוא מכולם, אם במקום להלחם זה בזה הם יפתחו לבבות וישלבו זרועות לעבודה המשותפת של בניה ופיתוח של החברה הישראלית.
וחשוב להדגיש, הכוונה אינה להגיע להסכמה ותמימות דעים, לא כנקודת פתיחה וגם לא כנקודת סיום. זה לא אפשרי ולא רצוי. רצוי שהמחלוקת בין המחנות תימשך ותהיה נוקבת, אך תתנהל בדרכי נעם ושלום. חשוב שהשיח בין הדעות ימשך באופן ענייני, מעמיק וביקורתי, אך יסודו יהיה כבוד והקשבה הדדיים. באופן כזה יהפוך המתח שבין הדעות והמחנות ממתח מפרק והורס, למתח מחבר ובונה, להרמוניה דיאלקטית ודינמית. זה יכונן את התבונה לא ליפול בפח של ‘הכל או לא כלום’ ואת האומץ לוותר ולהתפשר, כדי לשמור על העיקר – הקיום ביחד שלנו.
לא מכיר אף אחד שאינו מזדהה עם גישה זו, ובכל זאת, למרבית הפלא, בשטח, עדיין שולטת הגישה הילדותית, חסרת הרפלקטיביות, צרת האופקים, רעת הלב, העין והלשון. תשובתי היא שהאחראים העיקריים לכך הם המנהיגים הפוליטיים ארוכי האגו וקצרי הראות, המנהיגים החברתיים והתרבותיים שנסחפים בלהט ה’קרב’ לאמירות קיצוניות והילוך אימים בנבואות פורענות (העלולות להגישם את עצמן) והתקשורת שוחרת העימותים החריפים וצמאת הדם החדשותי. ולכך יש להוסיף בכנות ויושר ‘אבל אשמים אנחנו’! כולנו! אם כל אחד מאיתנו יכה על חזהו שלו, ויעצב מחדש את תודעתו והתנהלותו באופן שיהלום את תבונתו שלו, נצא אל דרך המלך, הדרך הטובה.
השאר תגובה