אולי התחלה של יומן מסע – בית

אקספוזיציה

למי שעדיין לא יודע, אני, כלומר, אנחנו – רעייתי סמדר, נעם בני ואני, נמצאים כעת בבית של ‘לב יהודי’ בבגסו, דרמסלה, הדו, עד ‘אחרי החגים’.

גוף

הגענו לכאן ביום שני בלילה לאחר מסע ארוך ומתיש באוויר (תל אביב – דלהי) וביבשה (דלהי – בגסו). החלק המאתגר יותר היתה הנסיעה מדלהי לבגסו. למי שמכיר את ההתנהלות בכבישים בהדו, אין צורך להכביר במלים, ולמי שלא, הדבר הכי דומה לנסיעה זו הוא כפי שהגדיר חברי עדו חברוני (המטייל כאן עם משפחתו): ‘רכבת שדים’. מכל מקום לבנו וגופנו שרדו איכשהוא את הנסיעה, והתחושה שלי היתה שסוף סוף נפלה בידי הזכות לברכת הגומל מדאורייתא…

ההמשך היה הרבה יותר מרנין. בבגסו, קבלו את פנינו במאור פנים, עודד, שאותו ואת רעייתו מיטל, החלפנו בבית, והנס, העובד ההודי הותיק, המתוק והמסור של הבית, ותוך כמה דקות היינו בבית הלב היהודי, שם היתה גם מיטל וקבוצה של בנות נחמדות מארה”ב,  שקבלו את פנינו בארוחת ערב מפנקת של אוכל הודי משובח (כולל ‘עוגת בגסו’ המפורסמת, לקינוח) שזה עתה בושל בסדנת הבישול האגדית של הנס, שהוא גם טבח לתפארת. סעדנו את לבנו ואכלנו לשובע, וכדברי השיר: ‘כשהקיבה מלאה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים’… ועל אחת כמה וכמה כשקרקע יציבה מתחת לרגלים לאחר שעות ארוכות באויר ועל גלגלים. וכמובן, השיא היה שנת לילה עמוקה ומתוקה מדבש ונופת צופים.

על הבוקר לקח אותנו עודד לסיור ‘חפיפה’ בבגסו שבו התוודענו לכל המעטפת התומכת של הבית – המכולת, הירקניה, המאפיה (של החלות לשבת) ועוד ועוד. רחובות הכפר הצבעוניים והשוקקים חיים נעמו לנו מאוד, ולמבוגרים שבנו, הם היו ראיה משמחת וניצחת לכך שלמרות כל השינויים, סלע התשתית של ההוויה ההודית נותר בעינו, והניגון ההודי המיוחד עדיין מתנגן לו, גם מבעד לכל הלבושים החדשים. הגשם הסוחף הכניס אותנו למציאות הריאלית של המונסונים בתקופה זו: שמש – גשם וחוזר חלילה, ותמיד תמיד לחות מטורפת…

שבנו הביתה והסתגלנו די מהר ל’תפקיד’ שלנו כ’בעלי בית’ (ומטבח) פתוח לרווחה לכל. ואכן, בודדים, זוגות ומשפחות, אנשים, נשים וטף, מופיעים במשך כל שעות היום, מהבוקר (שמתחיל די מאוחר כאן…) ועד הערב, שותים ואוכלים, מתוודעים, משוחחים על הא ועל דא, מחליפים חוויות טיול (גם טראומתיות) וחולקים בעצות וטיפים מכל הסוגים. השיחה קולחת, לעתים מעמיקה, לעתים מתרחבת ומתפשטת, והכל בנחת ובשלווה.

אלה מעט מהחוויות הרבות האופייניות להתחלה, שכללו גם טיול מאלף לכפר הילדים הטיבטי בגשם שוטף, שסמדר ונעם הצטרפו אליו, ריצת בוקר שלי בה התברברתי קשות בדרך חזרה וכמעט הגעתי להימלייה, מפגש עם שליח חב”ד המתוק (אברהם), ועם שי ורעייתו סיגל האנשים המקסימים המחזיקים כאן את ‘בית בינ”ה’ (שאצלם נתכנס בתשעה באב ללימוד ודיבור משותף)…

נפש

אשתף אתכם גם בשתי שאלות (הנושקות זו בזו ואף שזורות זו בזו) המעסיקות אותי למן ההכנות לנסיעה ומאז שהגענו.

ראשית, מהי המטרה של עמותת ‘לב יהודי’ בהקמת והחזקת הבית הזה בהדו? אני מרגיש שאני עדיין לא מבין ויודע זאת (וזה לא שלא הסבירו לי…). זו למעשה שאלה מקדימה לשאלה החשובה לי יותר: מה אנחנו, כמו שאנחנו,  יכולים לתרום לסיפור המסגרת הזה? מהי המטרה שלנו ומהי ההתנהלות שתבטא אותה נכוחה?

שנית, מה מושך אותי כל להודו? מה פשר געגועי להדו (מאז הייתי והתאהבתי בה לפני זמן רב)? מה אני מחפש בהדו? ובעצם, האם אני בכלל מחפש משהו בהדו? מדוע השתדלתי כל כך לזכות בשליחות הזו (וזה לא היה קל…)? מה אני רוצה ויכול לעשות כאן הפעם?

אין לי תשובות שלמות ומלאות, ואיני ממהר למוצאן ולנסחן, אדרבא, אני מתענג על ה’חפירה’ בהן. הנה כמה מהרהורי.

ביחס לשאלה הראשונה, הדברים שכתבה לי רונית רונצקי ביחס לראייתם (של הרב אבי זצ”ל ושלה תבל”א) את שליחותם בבית הלב היהודי לפני כשלוש שנים: ‘בכלל התייחסנו לזה כמו בית יותר מבית יהודי. קודם כל היה לנו חשוב שירגישו בנח’. דברים דומים שמעתי גם משי וסיגל מבית בינ”ה. התיישבו הדברים הללו ומנגינתם על לבי והאירו את עיני.

בעקבות כך חשבתי שאולי, המטיילים בחוץ לארץ, ובמיוחד במזרח הרחוק, ובמיוחד אלה מטיילים זמן ארוך, מצויים באופן כזה או אחר במסע אישי, אליו הוביל אותם חלומם על האוצר המצוי ‘מתחת לגשר’, במרחקים. הם עדיין אינם מוכנים ואינם רוצים לשוב בפועל הביתה, אך הם מייחלים ושמחים לאיים של ביתיות וחום. במרחב הביתי מאיר הפנים של הבתים היהודיים למיניהם, הם מקבלים את מבוקשם, ואפשר שבזאת נפתחים הלבבות, מבשילים התנאים ונסללת לה הדרך לשיבה כלל וכלל לא מאוחרת אל הבית ואל אוצרותיו המצפים להם בו.

ביחס לשאלה השניה, התאהבתי במזרח בכלל ובהדו בפרט לפני 40 שנה, ב’שנת הדבש’ אליה יצאנו רעייתי ואני, וכל ימי מאז, אני מצטער מתי תבוא לידי הזדמנות לשוב אליה ואממשה, ולא פסקתי מלהתגעגע אליה ולהתאוות לעשות לי בה דירה. ועל אהבה, תאווה וגעגועים, אין מקשים, כידוע.

ועוד טעם פשוט לרצון לצאת לשליחות זו בהדו, הוא שהייתי זקוק נואשות לאתנחתא מהשגרה הנהדרות והמבורכת של החיים האינטנסיביים הישיבתיים שלי, ואני מניח שהייתי נוסע לכל מקום (כמעט) שבו היא היתה מתאפשרת לי.

דרך ובית

מעולם לא נמניתי על זן המטיילים המחפשים בית. תמיד היה לי ברור שביתי הוא בארץ ישראל, שאליה אחזור במוקדם. מכל מקום, אני (הרבה) יותר איש של דרך, מאשר של בית (גם ביחס לתורה, אני מזדהה עם דימוי שלה לדרך, יותר מהדימוי שלה לבית). התנועה, ההפתעה, החידוש, קסמו וקוסמים לי יותר מהיציבות, הקביעות, החום והבטחון של הבית. בצעירותי נהגתי לומר שבמקום כדוריות לבנות יש לי בדם גמלים קטנטנים… ה’גמלונים’ אולי הפכו לגמלים ואף הזדקנו, ובכל זאת גמל נשאר תמיד גמל… באופן אחר, אחת החוויות הכי יקרות לי, היתה ועודנה החוויה של להיות תייר (לא אזרח ולא גר) בתנועה, התחושה המתוקה בחריפותה שהנה באתי למקום אותו אעזוב מחר – מחרתים, וסביר שלא אשוב אליו לעולם.

היינו – כחולמים

חלומות מתגשמים לעתים והנה אנחנו כאן ועושה רושם שזו אחת מהפעמים בה המציאות עולה על החלום…

אמנם, הפעם  לא באנו לטייל אלא לשהות במקום אחד שלושה חדשים, לארח אנשים ונשים, להאיר פנים אליהם (במיוחד ל’אחרים’ שבהם ולא ל’נחמדים’), להשקותם ולהאכילם, להתענין בהם, להקשיב להם וכמה שפחות לדבר, לא לשפוט ולבקר ובשום פנים ואופן לא לשפוט ולבקר, לא להטיף או לחנך. עבורי, זו חוויה נחשקת ואתגר כלל וכלל לא קל.

קצת רפלקטיביות לסיום:

מעודי אהבתי את האמירה של המשורר הפורטוגלי האגדי פרדיננד פסואה, שהדשא בשירים, ירוק ונאה הרבה יותר מאשר במציאות. כשאני קורא את דברי (ולא רק הפעם) אני מוקסם – נבעת מכוחה המכשף של הכתיבה, של הספרות, ליפות את המציאות הריאלית ולשוות לה יתר חן. באותה המידה, אני מחבב מאוד את האמירה שאיני יודע את מקורה, שהדשא שבמציאות הריאלית, הוא חיקוי דהוי וחסר חן של הדשא האמיתי שבספרות בכלל ובשירה בפרט.

שבת שלום מבגסו. דרמסלה, הדו.