[רק] לפניו), על ‘חיים אלוקיים’ (כלומר, התחיות והתאוֹררוּת ממקור האלוקות השוכנת בעולם ובאדם כנשמה בגוף). אני אישית מעדיף ‘הליכה’ על ‘עמידה’. אפשר לדבר על הליכה את האלוקים (כחנוך ונח), לפניו (כאברהם והאבות) ואחריו (כבני ישראל) ועוד כיו”ב. יתר על כך, לכל אחד מביטויים הללו, יש יותר מאופן אחד של הבנה ומימוש.

אל מול (בתוך) האינסופיות האלוקית ישנן אינסוף אפשרויות של היות, זוהי ההוויה האמונית הראשונית. עצם האמונה שאינה ניתנת למילול ממצה, היא היות בזיקה אל הפלא והרז שבו מתקיים העולם והאדם. זיקה של ‘רצוא ושוב’ אל האינסופיות האלוקית הנעלמה. ‘רצוא’ של עריגה ותשוקה, בקשת התאחדות והתבטלות, ו’שוב’ של חפץ כביר לבטאה ולממשה בחיינו כאן ועכשיו על פני האדמה.

לעומת זאת, ההתגלות האלוקית הסובבת כל וממלאת כל, בנס ובטבע, בהיסטוריה ובביוגרפיה, בישראל ובאנושות, בנבואה ובחכמה בסיני ובבית המדרש, במקדש ובבית הכנסת, מאפשרת ומזמינה שפות רבות של אמונה ודעת אלוקים ודרכים מגוונות של עבודת אלוקים. אמונה חיה שאינה שוקטת שאננה על שמריה, שאינה ושבעת רצון. אמונה חיה ותוססת שאינה מתקבעת באף לא פסל ומסכה, מרהיבים, עמוקים ומתוחכמים ככל שיהיו, אלא הולכת מחיל אל חיל, מתפתחת ומתעמקת.

ולא מיותר להזכר שאמונתו של אדם, היא שלו ורק שלו ‘יהיו לך לבדך ואין לאחרים עמך’. אפשר שאפילו ‘אמונתו שלו’ אינה שלו, אולי אדרבא, ‘הוא שלה’… חדשים לבקרים רבה אמונתך ואמונתנו. אל מול ‘ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית’ אנו מתחדשים בכל יום ושרים שיר חדש כדברי ר”נ בשיחת קדשו.

‘כי אני ידעתי כי גדול ה’ ואדונינו מכל אלקים’ (תהלים קלה ה). דוד המלך, עליו השלום, אמר ‘כי אני ידעתי’. אני ידעתי דיקא, כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו, ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום, לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום, אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול. ועל כן אמר: ‘כי אני ידעתי’, אני ידעתי דיקא. כי אי אפשר לספר כלל. ואמר: שמה שכתוב אחריו: “כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ” וכו’ הוא ענין אחר לגמרי ורחוק לגמרי משבח ‘כי אני ידעתי’. כי כוונתו באלו הדברים כי אני ידעתי אי אפשר לספר כלל, והוא גבוה מאד מאד, גבוה מעל גבוה מה שאי אפשר לפה לספר, רק אני ידעתי דיקא כנ”ל. וכמו שכתוב בזהר (א קג: על משלי ל”א כג): ‘נודע בשערים בעלה – כל חד לפום מה דמשער בלביה’.‏ (שיחות מוהר”ן ב)

‏
ועוד, האמונה (ביחוד של הזולת) אינה ניתנת למדידה ב’כינון ישיר’ וערכה אינו מתמצה בעוצמת הרגש וה’התפעלות’, ברמת השכל או ברהיטות השפה בו היא מובעת. האמונה הינה סוד והיא נשארת סוד גם לאחר גילויה. האמונה היא איכות פנימית, הבאה לידי ביטוי ב’אומר חיים’ המייחד ראשית ואחרית והמבריח את החיים האנושיים מן הקצה לקצה.

אין עיקר תיקון העולם ניכר במה שמתבטא בפה ודבר שפתים, [אלא] בעצמות שכלול החיים ופנימיות הנפשות, באדם, ובחיים המתפשטים במלא כל […] הפנימיות היא דעת ד’ ואור ד’, אפילו כשהיא מתגלמת בלבוש של כפירה. (שמונה קבצים / קובץ א / שעז)

ערכה של אמונתו של אדם בא לידי ביטוי בהשפעתה המבורכת על אישיותו וחייו. היא מתגלה בפועל, בתורה, בעבודה ובגמילות חסדים, בדין, באמת ובשלום. בהליכה בדרך ד’ לעשות צדקה ומשפט הישר והטוב. העיקר הגדול שלה הוא: ‘כל מעשיך יהיו לשם שמים’ ובשיאה היא מתגלה ב’בכל דרכיך דעהו’, בקודש ובמיוחד בחול.

האדם נוצר לעבוד עבודת אלוקים. עובד הוא את אלוקים במה שהוא משכלל את עצמו, את הווייתו, ואת כל ההוויה המתיחשת אליו, יחש קרוב או רחוק. (הרב קוק, קובץ א, קעג)

האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב, בזה אנו רואים את האלוקים. (הרב קוק, פנקס הדפים ד’)

תכונתה המובהקת של האמונה היא תנועת ההשתלמות – התשובה המתמדת. ‘התשובה על התשובה’ הכוללת גם את התשובה על האמונה. וכי אפשר אחרת בחיים שהתהומות והשמיים שלהם נבראים תדיר, בחיים של אין ראשית ואין סוף?!

ועל כל אלה, כדאי לא להתעלם מ’אמונת עתנו’, מהאור החדש ההולך ומפציע על ציון ועלינו. מבין ערפלי העבר שלפני שהוחל לקרוא בשם ה’, מציץ אלינו כבר היום העתיד שבו ‘לא יהיה שום צורך לחשוב על דבר אלוקים, כי אם עצם החיים יהיה אור אלוקים‘. עתיד שבו כבר לא נזדקק ‘לחשוב על-דבר אלוקים’ קריאה שהיא ‘ירידה גדולה, שהיא דרושה לאדם בתור רפואה’. ‘עילוי עליון’ ש’הכפירה היא הכנה שלילית’ אליו (הראי”ה קוק, פנקס ה, עמ’ 104)

---

מכל זה עולה שלא כמות ההנכחה המילולית של המילה ‘אלוקים’ היא המדד (שאינו בנמצא) לאמונה. זה נכון לעניות דעתי גם באשר לתאוריה הפסיכולוגית ולטיפול הפסיכולוגי. גם בהם תכיפות הביטויים הדתיים אינו העיקר אלא הניגון והאיכות הפנימיים שלהם ובעיקר של המטפל. המטפל הטוב הולך בדרכי ‘המטפל העליון ברוך הוא’ שבמקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענוותנותו וצניעותו. נראה לי גם שהעיקרון החינוכי הבסיסי, נכון גם ביחס לטיפול – ‘טפל באדם לפי דרכו’ כדי שהטיפול יעשה פירות – יפחית את הסבל והעלבון ויוסיף חיים ואור.

---

בשולי הדברים אוסיף התייחסויות קצרות לשתים מהתגובות לדבריו של מנוסי:
א. ההבחנה של עזי הורביץ שהמחלוקת כאן היא בין הראי”ה קוק לחב”ד, אף שיש בה הגיון, אינה מדויקת לעניות דעתי. משנתו האמונית של הראי”ה קוק, קרובה מאוד לחב”ד למרות השוני שיש ביניהם. המחלוקת כאן היא יותר בין עמדה דתית פשוטה לבין עמדה אמונית לא פשוטה.
ב. דבריה של יעל כהן על כך שעודף המלל על אלוקים ‘עלול להיות חיצוני ואוטם מפני מפגש של האדם עם עצמו’, הם קולעים מאוד בעיני. המחיר של הניכור של האדם לעצמו וחוסר המודעות העצמית שלו הוא כבד מאוד ולעתים הוא גורר אחריו גם ניכור לזולת האנושי במיוחד אם הוא לא מאנ”ש. גם המשך דבריה מלבב עד מאוד ועל כך תודה גדולה לה!