מדרש כלכלי

האתגר בלימוד של מדרשי האגדה של חז”ל

לימוד מדרשי האגדה של חז”ל מציב בפני כל פעם מחדש אתגר למדני ופרשני. אני מאוד מעונין להבין, למה התכוונו חז”ל בדרשה? מה הטריד או העסיק אותם? מה המענה שניתן בדרשה? עם אלו דעות הוא מתכתב?

המלאכה הזו קשה והספק כרוך בעקבה. הסיבה פשוטה – לא זכינו לרצף פרשני של מדרשי האגדה המתחיל עם חתימתם ונמשך עד היום. זאת בניגוד לטקסטים ההלכתיים של חז”ל (בעיקר התלמוד הבבלי) שלהם מסורת פרשנית רצופה ועשירה מאז חתימתם ועד ביום. הפירושים למדרשי האגדה המצויים בידינו הם מתקופת הראשונים ואילך. הם מועטים, ועוסקים בעיקר בפרשנות מילולית, פורמלית וטכנית של המדרש. הביאורים התכניים המועטים שישנם, הינם בדרך כלל, דרשות, פילוסופיות או קבליות (ומאוחר יותר חסידיות), של המדרש, ולא פירושים. התוצאה היא, שאין לנו מסורת של הכרות של ממש עם השפה והמרחב הרוחני של האגדה של חז”ל.

כדי להתגבר על קושי זה, יש בראש ובראשונה ללמוד הרבה מדרשי אגדה, לצבור בהם עוד ועוד קילומטראז’. בכך נלמד בהדרגה (גם אם לא באופן שיטתי) את שפתם, נלמד להקשיב את ניגונה המיוחד ולהבין את משמעויותיה. שנית, יש ללמוד ‘חז”ל בחז”ל’ – לנסות להבין את מדרשי האגדה מתוך מקבילות מדרשיות של תוכן ושפה ולא להביא ממרחק את לחם הפירוש. וביסוד הכל, יש לסגל קריאה קשובה ומדויקת למדרש, למילותיו, לשאלותיו ולתשובותיו. קריאה שקדמה לה השעיה, שימה בסוגרים, את הידע הקודם שלנו, וצמצום מירבי האקטיביות האינטלקטואלית שלנו. קריאה של ‘חכמה’ ולא של ‘בינה’. קריאה ענוותנית, המבקשת ‘להקשיב’ ולא ‘לדבר’, לקבל ולא לתת. קריאה של הליכה לקראת הטקסט ולא משיכתו אלינו. קריאה פשוטה, תמימה, צלולה. קריאה של ‘פעם ראשונה’.

מדרש תיאולוגי או כלכלי?

לפנינו מדרש אגדה לפרשת תרומה העוסק בקושי של משה אל מול הציווי, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. ומביא עוד שני ציווים שמשה התקשה בהם, הקרבנות וכופר הנפש.

כל הפירושים שאני מכיר למדרש הם ‘תיאולוגיים’[1]. כך הבנתי אותו גם אני. השבוע כשלמדתי אותו שוב, הבנתי אותו כמדרש ‘כלכלי’ ולא תיאולוגי. ויצאתי מהלימוד בהרגשה ש’זאת הפעם’ זו פרשנות המכוונת לכוונת הדרשן.

אנסה לשכנע אתכם בכך

רבי יודה בר סימון  בשם רבי יוחנן: שלשה דברי’ שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו.

בשעה שאמר לו: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: שמות כה: ח)

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי: (מלכים א ח כז)

ואתה אמרת, ועשו לי מקדש?!

[ואנו יכולין לעשות לו מקדש?]

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה לא כשאתה סבור,

[איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן,

שנאמר: וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתו (שמות כו א)]

עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום, שמונה במערב

ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן, דכתיב ונועדתי לך שם.

[כיון ששמעו ישראל כך,

עמדו ונתנדבו ברצון, ועשו את המשכן

וכיון שעשו את המשכן נתמלא מכבודו (שמות מ לה)]

כיוון ששמעו ישראל שמדובר בסה”כ על מבנה לא גדול וצנוע, שאינו שואב את כל ממנום ואינו תובע את כל זמנם ואונם, נאנחו אנחת רווחה והתנדבו ברצון מממונם והתגייסו בשמחה למעשה המשכן. תגובה זו מלמדת מה היה קשה למשה ולהם. הם סברו שמשכן, בית לאלוהים, חייב להיות הולם את הגודל האלוהי ואת יקר תפארת כבוד מלכותו. כך הלא היה במצרים ובכל התרבויות דאז, ארמונות המלכים ומקדשי האלים היו מוניומנטים גרנדיוזיים, שנבנו לא רק בעמל ויזע אלא גם בדם ובדמים. משהסתבר להם שהמשכן יבנה לפי כוחם הכלכלי ויכולתם הפיזית, ולא לפי הגודל והשגב האלוהיים נחה דעתם, ואת תרומת המשכן ועבודתו, ברצון קבלו עליהם. אם פירוש זה מפתיע בפרוזאיות שלו וקשה לכם לקבלו, דומני ששני החלקים הבאים של המדרש, עשויים הלהקל על קבלתו.

ובשעה שאמר:

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: (במדבר כח ב)

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:

[מי יוכל להספיק לך קרבנות, אם אנו מקריבים כל חיתו יער, ועורכים כל עצי לבנון, אינן כדיי]

רבונו של עולם, אם מכניס אני כל חיות שבעולם, יש בהן העלאה אחת?! או כל עצים שבעולם, יש בהם העלאה אחת?! שנאמר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה: (ישעיה מ טז)

אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, לא כשאתה סבור, [א”ל איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן] אלא,

וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהֹוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד: (במדבר כח: ג)

ולא שניים בבת אחת, אלא אחד שחרית ואחד בין הערבים, שנאמר:

אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: (במדבר כח ד)

הקרבנות המביעים את התודה ומבקשים את הכפרה, אמורים אף הם להיות רבים ועצומים בכמותם באופן שיהלום את הגודל האלוהי ואת רוב חסדו הגובר עלינו. המשמעות של כך היא שאילו כל העולם כולו הוא יער ענק ועליו קיימים רק המון בעלי חיים, לא יספיקו כל העצים להזין את האש שעל גבי המזבח, ולא יספיקו כל בעלי החיים אפילו לקרבן אחד ראוי. אמנם אם מדובר בשני כבשים בכל יום, ואף הם באים ‘בנחת’, אחד בבוקר ואחד בין הערביים, בזה אנחנו יכולים לעמוד, כלכלית ופיזית ושמחים נפשית.

ובשעה שאמר:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: (שמות ל יב)

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מי יכול לתת פדיון [כופר] נפשו,

[כתיב עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב ד), ועדיין אינו מגיע]

אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ: (תהלים מט ח), וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם: (תהילים מט ט)

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא כשאתה סבור [איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן], אלא,

זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה: (שמות ל יג), כזה יתנו.

כל אדם הוא עולם שלם. בחטאינו הנשנים וחוזרים לבושתנו וצערנו, אנו מאבדים שוב ושוב את נפשנו לדעת ושלא לדעת. כל המאבד נפש אחת, כאילו איבד את כל העולם. לכן אי אפשר  לפדות אדם, כל הזהב שבעולם לא יספיק להיות כופר נפש אחת. אמנם, אם כופר הנפש הוא שווה לכל נפש, אז הכופר הוא אפשרי.

ר’ הונא בשם ר’: שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ וּמִשְׁפָּט וְרֹב צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה: (איוב לג כג)

לא מצינו כוחו של הקדוש ברוך הוא,

ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות על ישראל.

וכיון ששמע משה כך, התחיל לשבח בישראל ואומר:

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֱׁיְהֹוָה אלהיו (תהלים קמד טו)

אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל יְהֹוָה אֱלֹהָיו: (תהלים קמו ה)

(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ב – כי תשא ד”ה [י] זה יתנו.

השלמות בסוגירם מרובעות מתנחומא נשא)

ר’ הונא בשם ר’ מסכם, ‘לא מצינו כוחו של הקב”ה’, כלומר, איננו יכולים למצותו לא תודעתנו ובוודאי לא במעשינו. אבל גם אין צורך בכך. הקב”ה ‘אינו בא בטרחות על ישראל’, הוא אינו מטריח אותנו ואינו דורש מאיתנו מה שלמעלה מכוחנו. משכנו קטן וצנוע, קרבנותיו מעטים ומצויים לנו, את נפשנו נפדה במחצית השקל. כמה קל לעבוד את אלוקי ישראל.

זה הכל?

גם אם השתכנענו שהבנה זו אינה מופרכת, עדיין נשאלת השאלה: ‘אז מה’?, כלומר, ‘מה זה כל כך חשוב’? למה האפשרות שעבודת האלוקים תובעת התמסרות טוטלית והשקעה של כל משאביו הפיזיים והמנטליים, הממוניים והזמניים של האדם, הינה כל כך קשה? כלומר מעמידה בספק את היכולת ואולי גם את הנכונות שלנו לעבוד את אלוקים? השאלה עצמה מציפה תמיהה פשוטה: האם לא כך חונכנו שצריך לעבוד את ד’ ‘בכל לבבך נפשך ומאודך’? האם לא הודרכנו למסור את הנפש על התורה ועל העבודה?

גם בגלל גורם הזמן… אותיר את השאלה פתוחה כעונג שבת לכולנו…  בע”ה ובל”נ אשתף אתכם במחשבותי, במוצ”ש, גם אתם מוזמנים לשתף במה שיעלה בחכתכם…

ומכל מקום שני ציטוטים שעלו בזכרוני כעת, כחומר למחשבה.

התבונן אפוא כמה מידתו של קלקול זה, ואם הוא דבר שראוי להתאמץ להסירו, או לא. שהרי רוב המצוות, כמו שהבהרנו, אינן באות אלא להסיר אותן דעות ולהקל את המטלות הגדולות והכבדות, היגיעות והעמל שהללו קבעו לפולחנם. מכאן שכּל ציווי או איסור בתורה שטעמו נסתר ממך אין טעמו אלא לרפא מחלה מאותן מחלות שהיום, תודה לאל על זאת, אין אנו יודעים אותן עוד. זה מה שמאמין בעל שלמות היודע את האמת שבדברו יתעלה: לא אמרתי לזרע יעקב תֹהו בַקְּשוּנִי (ישעיה מ”ה, 19).

(מורה הנבוכים, מהדורת שוורץ, חלק ג’ פרק מט בסופו)

ומהמורה למגיד:

וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל: (ישעיה מג כב).

הנביא ישעיה (פרק מג) אומר: “ולא אותי קראת יעקב,כי יגעת בי ישראל”. משל לסוחר שבא ממדינת הים. בהגיעו לנמל ביקש מאחד הסבלים שעבדו שם,שיעלה לאניה ויביא את חבילותיו לביתו. כאשר הגיע הסבל לבית הסוחר מזיע ומתנשף וביקש את שכרו,אמר לו הסוחר: “החבילות שהבאת אינן שלי”. שאלו הסבל: “וכי מנין לך זאת, הרי לא ראית כלל את החבילות שהבאתי?” השיב לו הסוחר: “חבילותי הן חבילות קטנות של יהלומים. אילו הבאת אותן בודאי לא היית מזיע ומתנשף כל כך. מאחר שראיתי עד כמה התעייפת, הבנתי שבודאי לא את הסחורה שלי הבאת”.

כך אומר הקב”ה לעם ישראל: “ולא אותי קראת יעקב”, ומוסיף הקב”ה: “כי יגעת בי ישראל”. כלומר, מהיכן ידעתי כי לא קראת בשמי? על ידי שראיתיך עייף ויגע. כאשר הצדיקים לומדים תורה ומקיימים מצוות, אין הם חשים עמל וטורח,אלא אדרבה,יש להם טעם,עונג ושמחה.

(משלי המגיד מדובנא)

[1] זו כמובן אפשרות סבירה. לדעתי יש מדרשים דומים מאוד שהם בוודאי ‘תיאולוגיים’ למשל – בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ד סימן ד; מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקהל סימן ז; מדרש תנחומא (ורשא) פרשת חיי שרה סימן ג; מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקהל סימן ז, ועוד. זו כנראה הסיבה להכללתו של מדרש זה ‘בסודם’, אבל דומני שמכוונת יותר הפרשנות ה’כלכלית’.