חטא אדם הראשון – רצח הבנים
“והקריתם לכם ערים”. זהו שכתוב (תהלים כה): “טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך”, “זכור רחמיך וחסדיך”. אמר דוד: “ריבונו של עולם, אילולא חסדיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה, שנאמר (בראשית ב): “כי ביום אכלך ממנו מות תמות”. ולא עשית לו כן, אלא הוצאת אותו מגן עדן וחיה תתק”ל שנה ואחר כך מת. מה עשית לו? גרשת אותו מגן עדן, שנאמר (בראשית ג): ויגרש את האדם”. ולמה נתגרש? על שהביא מיתה על הדורות. והיה חייב למות מיד, אלא שריחמת עליו וגרשתו כדרך הרוצח בשגגה שגולה ממקומו לערי מקלט. לכך נאמר: “זכור רחמיך ה’ וחסדיך” וגו’ [1].
המדרש מפתיע אותנו. אדם וחוה נידונו כ’רוצח בשגגה’, על כך שהביאו מיתה על הדורות. אמנם ‘רק’ כ’רוצח בשגגה’, ולא כ’רוצח במזיד’, ולכן נענשו בגרוש מגן העדן בלבד, ולא במיתה, כדין רוצח במזיד. לא המרית הציווי האלוהי ואכילת עץ הדעת, הם עיקר חטאו, לא בשל כך גורש מגן העדן, אלא בשל השלכותיו הדרמטיות על בניו כולם, שהפכו בגללו באחת לבני – מוות.
מן המדרש עולה, שהרצח בשגגה, המנוסה מפני גואל הדם, השהיה בעיר המקלט, והציפיה לשיבה לא מאוחרת מידי הביתה, הם סיפור המסגרת של האנושות, ושל כל אדם.
קין – מעבר לשוגג ולמזיד
“אז יבדיל משה” (דברים ד). אלו הן שחייבו חכמים לגלות, כך שנו רבותינו: אלו הן הגולין – ההורג נפש בשגגה, היה חוטב עצים ונשמט הברזל מן העץ והרגו, שנאמר (דברים יט): “ואשר יבוא את רעהו ביער” וגו’. וכן אתה מוצא כל מי שהורג נפש בשגגה מתחייב גלות, שכן אתה מוצא בקין, שהרג הבל אחיו ונתחייב גלות. שנאמר (בראשית ד): “ויצא קין מלפני ה'” [2].
הפתעה נוספת. הדוגמה לרציחה בשגגה, היא דווקא הרצח של קין את הבל! הלא ברור שקין רצח את אחיו בכוונה תחילה?! מסתמנת בזאת מגמה של חז”ל לטשטש את הגבולות המפרידים בין מזיד, שוגג ואונס.
דומה שהטשטוש של חז”ל בין מזיד לשוגג, הוא מכוון, ונועד להוציא אותנו מהמישור המוסרי והמשפטי, ולביֵת אותנו על המישור הפסיכולוגי ולמען הדיוק המטא-פסיכולוגי, אל חקר הזרמים התת-קרקעיים העמוקים, שבנפש האדם ובמהותו.
סיפור קין והבל הוא הסיפור של מערכת היחסים האנושית הראשונה. המעשה הראשון המתועד על האדם הראשון שנולד, הוא רצח. הסיפור הזה חושף את הדחף להרוג (‘יצרא דשפיכות דמים’, בלשון חז”ל; ‘יצר המוות’ בלשונו של), הטבוע בעומק הנפש האנושית. הוא מתגלה במרחב הפרטי, בכל פגיעה בזולת, הממעטת מחייו הפיזיים או הנפשיים, ובמרחב הכללי, ברצף המלחמות העקובות מדם. הוא השורש העמוק של כל גילוי של רוע וניכור, אכזריות ואלימות, העוכרים והמכבים את החיים.
הופעתו המובהקת ביותר, היא ‘שנאת חינם’, שכמו ניגודה, אהבת חינם, אינה תלויה בדבר. היא החֵמה שאין לה כל עילה, מלבד עצם קיומו של האדם השונא כיחיד, ושל הזולת כקיים ונוכח. כל אדם הינו יריב המאיים לגזול ממני את מקומי, משאבי, את עצם קיומי ובעיקר את תודעת ‘אין עוד מלבדי’ [3] . די בזה לשלול מבחינתי את זכות קיומו.
בתהום הנפש האנושית מונחת שלילה אינסטינקטיבית של זכות הזולת לחיות, שהיא המקור לכל סוגי הרציחות . מתברר לנו בזאת, להוותנו, לבושתנו ולאֵימתנו, שיצר המוות ויצר החיים, הם תאומים המתרוצצים בקרבנו וכרוכים זה בזה. אדם הראשון הביא מיתה לו ולזרעו אחריו, קין נתקנא באחיו, האדם השני, היחיד, והרגו. ואנו, לבושתנו ולצערנו, ‘מנהג אבותינו בידינו’…
משה רבנו – יודע צערו של רוצח
…דבר אחר: “אז יבדיל משה” – מהו ‘אז’? זה שירה, שנאמר (שמות טו): “אז ישיר משה”. מי אמר שירה? משה אמר שירה. למה? שהוא הרג את הנפש. “ויך את המצרי”. וכיון שהרגו ברח לעיר מקלט, שנאמר: “ויברח משה מפני פרעה וישב על הבאר… ולמה אמר שירה? שהוא היה יודע צערו של רוצח… וכיון שאמר ליה הקב”ה רפואתו, התחיל משה אומר שירה , שנאמר: “אז ישיר משה” [4].
הריגת משה את המצרי, שכרגיל נתפסת כביטוי חיובי ונכון לנחרצות המוסרית של המנהיג הצעיר, נחשפת על ידי המדרש כרצח בשוגג. משה נאלץ לִגְלות כי הרג את הנפש. הוא נס מפרעה ‘גואל הדם’ אל ‘עיר מקלט’ שבמדבר מדין. משה, העניו מכל האדם, אבי הנביאים, טעם אף הוא את הטעם המר ממות של הרציחה. ליבו ‘יודע צערו של רוצח’, ולכן הוא שר את שירת עיר המקלט, שירה של גאולה, שירת התגלות אור התשובה המפציע על הנָס על נפשו [5].
המניע לרצח – שלושה אבֵי-טיפוס של רצח
אדם, קין, משה. אבות העולם והאומה. שלושה גילויים של הגלעין המר מכל קליפה. שלוש הופעות שונות של הדחף האפל המקנן באדם, שלושה מניעים לרצח.
אדם ובניו
בטעימה מפרי עץ הדעת, ‘רצחו’ אדם וחוה את בניהם כולם לשם התבונה היודעת טוב ורע, ולמען החירות הנמשכת ממנה. לאורך ההיסטוריה הופיעה הכרעה זו שוב ושוב. לשם ובשם החירות והאוטונמיה, לשם ובשם התבונה והנאורות, יצאו אנשים להרוג וליהרג.
אפשר שחבוי כאן מניע נוסף. חטא אדם הראשון הוא בקשת החירות המוחלטת, הרצון להיות כאלוהים ולהשתחרר מעולו. לשם המרד באלהים, הוא היה מוכן לא רק ‘למסור את נפשו’, אלא גם ‘לעקוד את בניו’. חטא זה נמשך ומתעצם מאז ועד עתה, והאדם נוטה יותר ויותר לראות עצמו כאלוה.
קין והבל
כאשר רוצח קין את הבל, זהו ראשית המאבק על השליטה בעולם, על כיווניה ומגמותיה של הציויליזציה האנושית, ועל המשאבים היסודיים שלה. המאבק בין עובד האדמה המתיישב בקרקע וקובע את ביתו, לבין רועה הצאן, הנווד ה’קבוע’, הוא ‘בנין אב’ למאבקי השליטה וההכחדה בשם העליונות או למען הקדמה. העבדות של השחורים בשדות הטבק של אמריקה, והכחדת התרבות האינדיאנית, שאפשרו את הקמת הדמוקרטיה הגדולה בעולם, הינה רק דוגמא אחת מימי רבות לכך.
משה והמצרי
משה המכה את המצרי, הוא אב הטיפוס של הרצח האידיאולוגי, המוסרי, הדתי או הלאומי. משה רואה בסבלות עמו הנתון לדיכוי, ומזהה בנוגש המצרי את התרבות האלילית וחסרת המוסר וקם עליה. מאז ועד היום אנשים הורגים בשם אלוהים, מבני ישראל בכניסתם לארץ שבעת העממים, דרך מסעי הצלב ומלחמות הקתולים-פרוטסטנטים, ועד המתאבדים המוסלמים המתפוצצים ומפוצצים כדי להפיץ את אמונתם.
השאיפה לחירות. החתירה לשליטה, קידמה ורווחה כלכלית. הכמיהה לקדושה. האנושות נועדה וחפצה להשתכלל ולהתעלות בשלושה אפיקים אלה. רק בכך תממש את מהותה העצמית. אך מתברר שהדרך הזו רצופה נרצחים רבים מספור, זקנים נשים וטף, ושאין בה מנוס מכישלונות גדולים ועוולות נוראות. את פירושו של הבעש”ט [6] לפסוק “כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”[7] , המסביר שהחטא מצוי גם בכל מעשה טוב, אפשר להרחיב ולומר, שהחטא הוא אימננטי לעשיית הטוב, ואין לאדם ברירה, אלא להרע בכל מעשה טוב, ולהרוס בכל תיקון, להלחם ולהרוג לשם הטוב והתיקון והגאולה השלמה[8] .
דין חסד ורחמים
היש פתח ותקווה להתעלות חפה מאלימות ומרצחנות? פרשת ערי המקלט ודיני הרוצח בשגגה, הם הפתח. לזאת כיוונו חז”ל באומרם: “והקריתם לכם ערים” – זהו שכתוב: “טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך”. עיר מקלט היא המקום שבו הדין מושהה, כדי שהרחמים יחיו את מה שראוי היה מצד הדין, לאבד. מאידך, היא אינה עיר החסד והמחילה הוותרנית, אלא אופק של תשובה ותיקון, בעבודה קשה ובתנאים מרים של ‘גלות’.
הדבר הנורא מכל עבור האדם שחטא, איננו המוות מיד הגואל, אלא דווקא היעדרו של גואל שירדוף אחריו, של קול האשמה הפנימי, המטאפיסי, שינשוף בעורפו, וימנע שאננות. מצד שני, המנוסה המבוהלת, אינה מאפשרת צמיחה והתחדשות. עיר המקלט, היא המרחב בו תודעת האשמה מביאה את האדם לאמון בטובו, לתשוקה לחיים טובים.
מעיר מקלט לעץ חיים
אמרו ישראל: “רבינו משה, ערי מקלט אינן בטלים לעולם?” אמר להם: “לאו, אלא סוף בית המקדש עתיד ליחרב וערי מקלט בטלות”. אמרו ליה ישראל: “והיאך אנו עושין? מיד אנו מתים!” אמר להם: “לאו, אלא התורה לפניכם, שהיא מצלת יותר מערי מקלט. שערי מקלט אינן קולטות אלא לשוגגין, והתורה פונה את השוגגין ואת המזידין”. ומה כתיב שם (דברים ד), “וזאת התורה אשר שם משה”. מהו ‘וזאת’? עשאה מוסף על ערי מקלט. מה ערי מקלט מצילות מן המיתה, אף התורה כן. אמרו ישראל: “רבנו משה, אם בטלו ערי מקלט להיכן אנו בורחין?”. אמר להם: “לתורה, שנאמר ‘וזאת התורה’, והיא נותנת לכם חיים, שנאמר ‘עץ חיים היא למחזיקים בה” [9].
הפסוק בו בחר המדרש לפתוח את פרשת הרוצח בשגגה וערי המקלט: ‘טוב וישר ד’ על כן יורה חטאים בדרך’ מדגיש שעיר המקלט ועולמנו שלנו, אינם רק עונש ומפלט, אלא בעיקר דרך, דרכה של תורה, דרך של תשובה[10], המוליכה מחיל אל חיל, והמובילה אל היעד נכסף, אל השיבה לגן עדן – ביתו המקורי של האדם – שבשינוי קל אך משמעותי הופך מ’גן’ ל’דרך’ – דרך עץ החיים – דרך התשובה.
מקור הדחף האנושי לרצוח נעוץ בתפיסת היחוד האנושי של ה’אין עוד מלבדי’, ושורש שורשו הוא היחוד האלהי. תיקונה של הרצחנות יבוא בהליכת האדם בדרכה הטוב והישר של התורה, בדרכי בוראו, ה’מוותר’ בענוותו על יחודו, מצטמצם באהבתו ונותן לעולם מקום וקיום ברחמים רבים. עלינו בני האדם, החיים כולנו בחברת הגולים האשמים, להתנער ולהדמות לו, ולתת מקום זה לזה. שרשה של הנטייה האנושית הטבעית להחיות ולא רק לחיות הוא למעלה מן היחוד העליון. הדיבר “אנכי ה’ א-לוהיך”, ממשיך מיד ב”אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – הופעת החסד המחייה אחרים, שמשמעותה, “לא תרצח”. תודעת האשמה המטפיזית של האנושות, והכרתה בפלא חסד החינם של מתנת החיים, היא שתיצור סולידריות בין בניה, ותפתח את השער לחיים של אמפתיה עמוקה.
מתשובה לעקירה
ועדיין אין הלב (לפחות ליבם של חז”ל) שוקט. האמנם יכול האדם בכוחות עבודתו לתקן תיקון כל כך מהותי? האמנם יכול האדם לשלוף עצמו בציצת ראשו מהמדמנה בה הוא מבוסס? והלא אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים!
בא המדרש הבא ולוחש לנו רמז שאיני יודע לפענחו אך מקשיב אני בו ניגון של סוד טמיר….
אמר הקב”ה” בעולם הזה על ידי שהיה יצר הרע מצוי היו הורגים אלו את אלו ומתים, אבל לעתיד לבא אני עוקר יצר הרע מכם ואין מיתה בעולם (ישעיה כה) בלע המות לנצח[11].
תודתי שלוחה באת לחיים גלעדי שסייע לי בבירור הסוגיה ובכתיבתה הראשונית
[1] במדבר רבה (וילנא), פרשה כג, ד”ה ‘והקריתם לכם’.
[2] דברים רבה (ליברמן), ואתחנן.
[3] ביטוי נוקב לתובנה זו אפשר למצוא אצל המהר”ל בסוגית ‘אילולא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו’ (דרך חיים) ובסוגית ‘בקום עלינו אדם – אדם ולא מלך’ (אור חדש), ע”ש.
[4] דברים רבה (ליברמן), ואתחנן.
[5] שמחתו הרבה על האפשרות למקלט מתבטאת גם בעצם זה שהבדיל את הערים, אף שידע שבחייו עוד לא תהיה להן משמעות, אלא רק לאחר שיובדלו גם הערים ממערב לירדן.
[6] ספר בעל שם טוב על התורה, בראשית קסה.
[7] קהלת ז, כ.
[8] א”א שלא להזכר בדבריו הנוקבים של דוסטויבסקי אותם הוא שם בפי איואן קרמזוב. אביחי צור מביא במאמרו: ‘לב האדם גם הוא דורש את שלו’ בנוסף להם את דבריו של הרב הלל צייטלין הי”ד שבעקבותיהם. ‘חידת היסורים’ עמ’ 241 – 243
[9] דברים רבה (ליברמן), שם.
[10] ואכן חז”ל ראו בפסוק את מקור וסוד התשובה. (ירושלמי, שאלו לחכמה חוטא מה עונשו וכו’)
[11] דברים רבה (וילנא) פרשה ב ל
השאר תגובה