[1]

לאחר מות יעקב האחים כל כך חרדים מכך שעתה יפרע מהם יוסף, מידה כנגד מידה, על הרעה שגמלו לו, עד כדי כך שהם חושפים ‘צוואה סודית’ של יעקב אביהם. טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: (טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: (יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: (יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:

גם בכיו של יוסף אל מול דבריהם לא מפיג את חרדתם והם ביוזמתם מציעים ליוסף את עצמם כעבדים. או אז פוצה יוסף את פיו מפיג את יראתם מדבר על ליבם ומנחם אותם:

המדרש מדגיש את המפתיע שבתגובתו של יוסף:

את מוצא אחר כל הרעות שעשו לו, מה כתיב ביה: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: (בראשית נ כא).

יוסף, הוא הראשון שמצליח לפרוע את הסדר ו’להסיר את הכישוף’ המוטל על האחווה ועל האחים, לאחות את הקרע בינהם ולכונן מחדש את האחווה.

(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: (כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: (כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: (בראשית נ).

נימוקו של יוסף ברור – המשפט והדין לאלוקים הוא, לא לאדם. יתר על כן, במבט לאחור, גם לנו, ניתן להבין שמחשבתכם הרעה עלי, היתה עצת ד’ לטובה, כדי להחיות עם רב – את המצרים ואותנו בית יעקב. לכן אל לכם לירא ממני, אני אמשיך למלא אחר מחשבת ד’ ואוסיף לכלכל אתכם. יוסף לא מסתפק בכך אלא מוסיף דברים טובים דברים ניחומים: וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם. חכמים בקריאתם הרגישה והקשובה דולים מתוך באר המלים הטובות הספורות הללו, קשת של טעמים להתפייסות, לנחמה ולחידוש האחווה.

אמר רבי שמלאי: אמר להון [יוסף לאחיו], אתון רישא ואנא גופא, אין אזל ראשא, מה גופא טב?!

אתם הראש ואני הגוף, אנחנו הוויה אחת, אישיות אחת. אם ‘ילך’ הראש, הלא יחדל גם הגוף מלהתקיים. פגיעה בגוף וכל שכן בראש (וכאן מתגלה ענוותנותו של יוסף השם עצמו מול אחיו כגוף לראש!) תביא כליה על האדם כולו. ההגיון היסודי של האחווה היא ההבנה של האחדות האורגנית של האחים, של המשפחה, של האומה. החוויה של האחדות היא התשתית של התממשות האחווה. אחדות זו היא הקרקע המוצקה של עצם הקיום. היא קודמת לכל אידיאולוגיה, שוני ומחלוקת וחזקה מהם. היא המקום המכיל אותם. היא השוללת מכל וכל את אפשרות הפירוד והפירוק. הדוגמה הפשוטה היא אחים במשפחה גרעינית, שהשוני והניגוד שבינהם אינו פוגע באהבתם ובחיבורם.

על גבי תובנה יסודית זו מונים חכמים טעמים נוספים לחשיבות של כינון האחווה גם אל מול מחלוקות קשות ומרות.

דבר אחר, אמר להון, נמשלתם בעפר הארץ ובחול הים ובכוכבי השמים, הרי אני הולך ועושה מלחמה עמהם, אם יכולתי להם הרי אני יכול לכם, ואם לא יכולתי להם איני יכול לכם.

כשהמחנה האחר העומד מול מחננו הוא גדול ורב, כך שאין שום סיכוי שהוא יעלם, זו עדות לכך שהוא חשוב ונצרך (ושהעגלה שלו כנראה לא ריקה). כשהמחנה גדול  כך שאי אפשר לכלותו, אין טעם אפילו לחשוב על כך, אלא להשלים עם קיומו לצידנו ולכונן איתו מערכת יחסים דיאלוגית ופוריה. הדוגמא המתבקשת המחנות הגדולים בחברה הישראלית שאף אחד מהם לא מתכונן להעלם בזמן הקרוב…  

דבר אחר, אמר להון מה נעשה אנטידיקוס [= בעל דין] של אבא, אבא מוליד ואנא קובר?!

לאחים יש אבא משותף, שהעניק ומעניק להם את עצם החיים, את מהותם היסודית ואת החיוּת הנצרכת לצמיחה, לבלוב ושגשוג. הניכור והשנאה בין האחים קוברים את מפעל חייו של אבא. לאחים יש מקור משותף, שורש משותף. הפגיעה באחווה היא פגיעה במכנה המשותף, בברית הגורל, באבא! אל לנו להשליך אחר גווינו את העבר שלנו, את מסירות הנפש של אבותינו ואימותינו לעם ישראל, שבזכותה זוכים אנו לחיות את חיינו כעם חופשי בארצו.

דבר אחר, אמר, מה נעשה אנטידיקוס [= בעל דין] של הקדוש ברוך הוא, הקב”ה מברך ואני מסייף.

לאחים יש גם את אביהם שבשמים, אלוקים, המתגלה בברכת החיים והעלאתם אל תכליתם. הניכור והשנאה בין האחים ממירה את ברכת החיים בקללה של גדיעתם. הפגיעה באחווה היא פגיעה במטרה המשותפת, בברית היעוד, באלוקים! אל לנו להתייאש בשלב זה של מצעד החיים הישראליים ממימוש החזון העתיק של עם ישראל כ’עם קדוש’, כחברת מופת שתהיה גם ‘ממלכת כהנים’, אור לעמים.

דבר אחר, אמר להון, אתם מנהג סידורו של עולם, שתים עשרה שעות ביום ושתים עשרה שעות בלילה, שנים עשר חדשים, שנים עשר מזלות, שנים עשר שבטים, יכול אני לבטל מנהג סידורו של עולם?!

היכולת לראות באחים, גם השונים והחולקים, חלק מהסדר הטבעי של היקום וחלק של הסדר הטבעי הלאומי, הופכת את הניכור והשנאה לבלתי הגיוניים ובלתי אפשריים. הפגיעה באחווה היא פגיעה (בלתי אפשרית) בסדר הטבעי של העולם והאנושות, של הטבע ושל ההיסטוריה. ריבוי הפרצופים והדעות בעם ישראל הוא ברכה ולא קללה, ברכת ד’ חכם הרזים! הפגיעה באחווה של עם ישראל היא פגיעה בסוד ההתחדשות והיצירה והברכה של עם ישראל.

דבר אחר, אמר להון, עד שלא ירדתם לכאן היו המצריים נוהגין בי עבד, משירדתם לכאן הודעתם גניסייה [= היחוס המשפחתי] שלי.

האחווה מגלה את העוצמה והכבוד המלאים הנעלמים במציאות של האח הבודד. מי שראו בו עבד והתייחסו אליו בהתאם, למרות כל מפעליו, נודע עתה בזכות האחווה כבן למשפחה מכובדת ומקבל את הכבוד המגיע לו! השייכות של כל יחיד ומחנה מאתנו לבית יעקב, לבני ישראל, למשפחה העתיקה והמפוארת הזו, הופך באחת את כל אחד מאיתנו, מעבד לבן חורין, מיחיד תלוש לבן לעם טוב וישר, חכם ונבון, אשר בו התברכו ויתברכו כל משפחות האדמה.

דבר אחר, אמר להון, אם הורג אני אתכם עכשיו, יהו המצריים אומרים, כת של בחורים ראה ואמר אילו אחיי הם, תדע לך שהוא כן, שלאחר זמן מצא עליהם עלילה והרגן.

הפגיעה באחווה הינה ביטוי לאיבוד מוחלט של הרגשת האחווה והסולידריות. זה כל כך אנומלי ולא מתקבל על הדעת עד כדי כך שהעולה החשד שמעולם לא היתה כאן אחווה, אלא שותפות מזדמנת, שמיד כשהפכה ללא משתלמת פורקה באלימות ובאכזריות. זו הרי עמדתה של האם הלא רחמניה האומרת ‘גזורו גם לי גם לך לא יהיה’

דבר אחר, אמר להון אם הורג אני אתכם עכשיו, יהו המצריים אומרים, עם אחיו לא משמר אמנה, ועמנו הוא משמר אמנה?!

הפגיעה באחווה היא פגיעה ברגש האנושי המוסרי הבסיס. תולדתה של הפגיעה האלימה באחים ובאחווה היא משבר אמון מוחלט. אין שום אפשרות לתת אמון במי שבגד באחיו. יתר על כן, אף הוא כבר לא יכול לתת אמון בעצמו! מי שפוגע באחיו ימשיך ויפגע גם בבני בריתו, במחנה שלו, במפלגה שלו, במיגזר שלו, במיליה שלו…

לפיכך וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.  

כל אחד מהטעמים האלה הוא טעם מספיק לשימור וטיפוח האחוה וכל שכן כולם יחד.

האחוה העמוקה ביותר היא האחווה בין אלוקים לאדם, לישראל. הקב”ה אינו רק מלך ואב אלא גם דוד ואח. כך עולה מהקריאה המסורתית בשר השירים כשיר האהבה שבין כנסת ישראל לקב”ה. כך נאמר בפירוש על ידי חכמים:

בשבעים שמות נקרא הקב”ה […] אח, מי יתנך כאח לי (שה”ש א). (מדרש זוטא – שה”ש [בובר] א)

מזמור לדוד ה’ רועי לא אחסר. זהו שאמר הכתוב דודי לי ואני לו הרועה בשושנים (שה”ש ב טז), אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא הוה לי לאלוה, ואני אהיה לו לעם, הוא לי לאלוה, אנכי ה’ אלהיך (שמות כ ב), ואני לו לעם, ולאומי אלי האזינו (ישעיה נא ד), הוא לי לאב, כי הייתי לישראל לאב (ירמיה לא ט), ואני לו לבן, בני בכורי ישראל (שמות ד כב), הוא לי לרועה, רועה ישראל האזינה (תהלים פ ב), ואני לו לצאן, (ואתנה) [ואתן] צאני צאן מרעיתי (יחזקאל לד לא), הוא לי לאח, מי יתנך כאח לי (שה”ש ח א), ואני לו לאחות, פתחי לי אחותי רעיתי (שה”ש ה ב). (מדרש תהלים [בובר] מזמור כג א)

לפי שהקב”ה קורא את ישראל אחים, שנאמר למען אחי ורעי וגו’.(אוצר המדרשים [אייזנשטיין] אהרן עמו’11)

כנסת ישראל תובעת את הקב”ה להיות לה כאח בפועל, לגלות רגשי אחוה, רגשי חסד וחמלה חן ורחמים, כמשה ואהרון ולגמול לה טובה תחת רעה, לפייס ולנחם אותה, כיוסף לאחיו:

[…] מי יתנך כאח לי (שה”ש ח א), ישראל אומרים להקב”ה, מי יתנך כאח לי. (תנחומא [בובר] שמות כד)

מי יתנך כאח לי אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא מי יתנך כמשה ואהרן שנאמר מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד שהיו אוהבין זה לזה ומחבבין זה לזה, (ילקוט שמעוני תורה פרשת שמות רמז קעד)

מי יתנך כאח לי. אומרת כנסת ישראל רבונו של עולם מי יזכני שתרחם עלי ותאהבני כאח לי, לא כקין שהרג את אחיו, ולא כישמעאל ששנא את יצחק, ולא כעשו ששטם את יעקב, ולא כשבטים שמכרו את יוסף, אלא כיוסף שכתוב בו (בראשית נ, כא) וינחם אותם וידבר על לבם, שכשם שגמל טובה לאחיו תחת רעה כן תגמלנו טובה תחת רעתינו. וכשם שריחם יוסף על בנימין אחיו, שנאמר (שם מג, ל) כי נכמרו רחמיו על אחיו: (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב] שיר השירים ח א)

‘אחינו שבשמיים’ בוודאי יסלח לנו וינחם אותנו בנחמה כפולה ומכופלת:

והרי דברים קל וחומר, מה אם יוסף שהוא מדבר היה על לבן של אחיו דברים טובים דברים נחומים ניחמן, כשיבא הקדוש ברוך הוא לנחם את ירושלים, על אחת כמה וכמה, נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם (ישעיה מ א).

זו אינה רק תקוה ובקשה, זו הבטחה אלוקית מפורשת

לעולם הבא אני מרצה אתכם, ומעביר שנאה מביניכם, ומושיב אתכם בשלוה, ועושה שלום ביניכם, וכך אמר דוד, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קלג א). (מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב ז)

אמנם אין בכך די, זה עדיין אינו מכפר על חטא הניכור בין האחים ואינו מטהר לגמרי את האוירה העכורה בינהם ואינו מאפשר המשך חיים וצמיחה ביחד, כאיש אחד בלב אחד. כשם שאין יום הכיפורים מכפר על עברות שבין אדם לחברו שראש וראשונה להן הוא ההתנכרות, כך אין יום הנחמה והגאולה מכפר על שנאת האחים וכל שכן על שנאת החינם ביניהם! נחמו נחמו עמי זה את זה – אוֹמֵר אלוקינו! סלחו זה לזה, התפייסו והתאהבו מחדש כיוסף לאחיו, ומתוך כך התחבקו והתנשקו כמשה ואהרון וּזְכוּ בכך להשראה עליונה. חדשו את ‘ברית הגורל’ ואת ‘ברית היעוד’ וחזקו אותה ב’ברית הדרך’[2]. בכך נוסיף לצאת לחירות, נקבל את תורה חדשה ונלך קוממיות בארצנו.

---

[1] ע’ מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שמות סימן כז

[2] ראה המאמר ‘ברית הדרך’ בבלוג הזה.