‘וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ
אמר ‘והיה’, לשון שמחה
להעיר
שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ
על דרך אומרו: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה’
(אור החיים דברים פרק כו א)
‘אין לשמוח אלא בישיבת הארץ’
האבות המיסדים והמגשימים של הציונות, לא נזקקו ללמוד את דברי רבי חיים בן עטר אלו על מנת להצדיקם. הם בטאו את שמחתם בעליה לארץ, בעבודה בשדותיה, בימים, ובשמירה ובריקודים בלילות, על הגורן, עד כלות הנפש.
לבנים (שאני נמנה עליהם), היה זה ברור ושריר וקיים. בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה, היתה אהבת הארץ והמולדת ה’מובן מאליו’ שלא היה נושא לדיון, אלא נקודת המוצא הקיומית להמשך ביסוס ושכלול מפעל האבות. ביטויה היומיומי היתה מסורת הטיולים במשעולי ארצנו הקטנטונת והאהובה. ביטויה הנוקב ביותר, היו הגבורה ומסירות הנפש בשדות הקרב.
העדות המרהיבה ביותר לכך הינה כמובן, פלא הפלאים ונס הנסים של תחית המתים הלאומית, קיבוץ הגלויות, השיבה לארץ והפרחתה. המפעל הציוני, מדינת ישראל, הם התגשמות מפליאה של חזון הזוי, לכל הדעות, של איש אחד, מזוקן (וגם בודד), שהצליח לעשות את הבלתי אפשרי, להתמיר את הרצון לתחיה לאומית בארץ ישראל, מאנרגיה של תפילה, לאנרגיה של מהפכנות אקטיביסטית מגשימה, להפוך ‘אגדה’ למציאות שהיא גדולה יותר מכל חלום ואגדה.
העדות השניה בעוצמתה לאהבת הארץ והשמחה הגדולה במפגש המחודש עימה, הם שירי ארץ ישראל. שירים שהם כולם שירי אהבה היוצאים מעומק הלב ונכנסים בו לפני ולפנים. עד היום אלה השירים המתנגנים בחללה של רשות הרבים ובכל בית, ומושרים על ידינו, ברגעים הגדולים של חיינו, העצובים ביותר, והשמחים ביותר. את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, את האהבה הזו, לא רק שאי אפשר להפסיק, אלא כדרכן של אהבות, הולכת היא ומתעמקת, הולכת ומבשילה.
ציון תמתי, ציון חמדתי, לך נפשי מקרוב הומיה…
ניגונים חדשים עולים וצומחים
אמנם אי אפשר להתעלם מקולות אחרים הנשמעים בחלל האויר התרבותי, הדתי והחילוני, שלנו. איני מדבר על קולות פוליטיים. אני מתכוון לקולות של אנשי רוח איכותיים ורציניים, בעלי כוונות טובות ומעלות רבות נוספות, הרואים עצמם כבעלי בשורה חשובה לעם ישראל.
הקולות הללו מלמדים אותנו שעם ישראל הוא במהותו עם-לא-עם, עם שהנדידה והגלות אינם תקלה או עונש עבורו, אלא הביטוי המדויק ביותר למהותו העצמית ולרצונו העמוק. עם אוניברסלי וקוסמופוליטי, ‘מגדל פורח באויר’, תלוש וחסר בית, כאידיאל[1]. עם שהדבר הרחוק ביותר ממנו, הוא הקשר הקמאי, הרומנטי והרה האסונות, לאדמה, לארץ, למולדת. הראיה הניצחת לכך היא שאת רוב ימיו בילה העם הזה בגלות, שהוא עצמו יזם והפיק, בהפעלה מודעת ומכוונת של מנגנוני השמדה לאומית עצמית. לפיכך, מאירים הם את עינינו, החטא הקדמון של הציונות, אינו הכיבוש והנישול, אלא עצם השיבה לארץ.
הקולות הללו יוצאים מבית המדרש הדתי הרואה במהר”ל את בית האב להבנה זו של הא-נורמלית של עם ישראל, כעם שאין לו בית בעולם[2], ואת ר’ צדוק כממשיכה ומנסחה בדורותינו[3]. גם מבית המדרש החילוני, הפוסטמודרני והפוסטציוני, יוצאת בשורה זו ברמות כאלה ואחרות של מודעות וניסוח[4].
מה יעשה אם כן העם ולא יחטא? יפזֵר את ההפגנה הלאומית הנואלת, מן הארץ אוכלת יושביה הזו, יטען תרמילו על שכם, וישוב לו לנדודיו בארבע כנפות הארץ. בגירסא מתוחכמת יותר, קרואים אנו להמשיך לחיות בארץ אך בתודעה ובהתנהלות של גלות.
חטא המרגלים
המופע השני (את הראשון אשלוף משרוולי בהמשך…) של תודעה עצמית ישראלית השוללת את הזיקה לארץ ישראל כבית לאומי, היה חטא המרגלים שהיו כולם: ‘אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל’ (במדבר יג ג). לפי פירושו הצוהֵר של רבי יוסף קארו[5], הטעם להתנגדותם הנחרצת לכניסה לארץ, והתעקשותם להמשיך ולנדוד במדבר, מוקפים בענני הכבוד הנסיים, היתה תפישתם את עם ישראל כישות רוחנית ‘טהורה’. על פי תפישתם זו, הכניסה של עם ישראל לארץ ולריאל הסטוריה, תהיה חטא לא יכופר לאמת העצמית של עם ישראל וסכנה קיומית – רוחנית חמורה והרסנית. עצם ההתיצבות על האדמה, ונטילת החלק בחיים ובמאבקים התרבותיים והפוליטיים, הינה ‘איבוד עצמי לדעת’, כפשוטו.
רבה ככולה של התורה, שבכתב ושבע”פ, נביאים וחכמים, ראשונים ואחרונים, בעלי הלכה ובעלי אגדה, חוקרים ומקובלים, הינה אנטיתיזה ל’מרגלים’. מכל עבר ופינה מתנגן ומהדהד בה הספור של עם המתגעגע לביתו ומייחל לשוב אליו. דבריהם הברורים של ריה”ל[6], הרמב”ם[7], הרמב”ן[8], המהר”ל[9], וכל הוגי הדעות הציוניים והראי”ה קוק בראשם, מעידים כאלף עדים על כך.
האומה בכללותה אימצה את האתוס הנגדי של משה, יהושע וכלב, ‘טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד’ (במדבר יד ז). והגעגועים לארץ ציון וירושלים הלכו והתעצמו עם השנים, ובאו לידי ביטוי בכל אורחות חייה, מועדיה ותפילותיה. במשך דורות רבים המשכנו להודות ‘מפני חטאינו גליו מעל ארצנו’ ולהתפלל: וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם. וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירָךְ בְּרִנָּה. וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם’. וכהד לתפילה עתיקה זו, בקע בדורתינו אלה, קולו של ההמנון החדש: ‘כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה, ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה, עוד לא אבדה תקוותינו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים.
חטא המרגלים הינו ‘בכיה לדורות’ גם במובן זה שקמו להם בכל דור ודור (וגם בדורנו זה), ממשיכי דרך בהתנכרות אל ארץ ישראל. הציונות לאורך כל דרכה, לוותה בהתנגדות אידיאולוגית ומעשית ששללה מטעמים שונים ומשונים את שיבת ציון והמפעל הציוני בכללותו. גם היום, כאמור, נשמעים אצלנו קולות דומים.
איני מתכוון להתווכח עם דעה זו או להוכיח שהיא טועה. אדרבא, אני מבקש ולהבין מאין היא באה? מדוע אנשים טובים וחכמים בכל הדורות נשבו בקסמיה? אין זאת אלא שיש לה שורש אמיתי. אנסה להתחקות אחרי אחד משריגיו[10].
אונס שיש בו רצון פנימי
הראי”ה קוק, האוהב הגדול של ארץ ישראל, שזכה לפי עדותו לחוות באופן אישי דרמטי את נפלאות החכמה וההארה של ‘אוירא דארץ ישראל’, וראה בשיבת עם ישראל אליה, תהליך של ‘תשובה כללית – לאומית’, הגיש לנו באחד מהפסקות הדרמטיות שלו, קצה חוט לפתרון חידה זו[11]:
עָזַבְנוּ אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה הָעוֹלָמִית מֵאנֶס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רָצוֹן פְּנִימִי,
[ואינינו מתכוונים לחזור] עַד אֲשֶׁר תָּבוֹא עֵת מְאֻשָּׁרָה, שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לְנַהֵל מַמְלָכָה בְּלֹא רִשְׁעָה וּבַרְבָּרִיּוּת.
זֶהוּ הַזְּמַן שֶׁאָנוּ מְקַוִּים [אנו מקוים שכעת זהו הזמן].
מוּבָן הַדָּבָר, שֶׁכְּדֵי לְהַגְשִׁימוֹ [את חזון הפוליטיקה הנקיה] אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְעוֹרֵר בְּכחוֹתֵינוּ כֻּלָּם, לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הָאֶמְצָעִים שֶׁהַזְּמַן מֵבִיא, [כיוון ש]הַכּל יַד אֵל בּוֹרֵא כָּל עוֹלָמִים מְנַהֶלֶת.
אֲבָל [אמנם] הָאִחוּר [של עם ישראל לשוב אל הריאל הסטוריה והפוליטיקה] הוּא אִחוּר מֻכְרָח,
[כי] בָּחֲלָה נַפְשֵׁנוּ בַּחֲטָאִים הָאֲיֻמִּים שֶׁל הַנְהָגַת מַמְלָכָה בְּעֵת רָעָה.
וְהִנֵּה הִגִּיעַ הַזְּמַן, [ומכל מקום הוא] קָרוֹב מְאד,
הָעוֹלָם יִתְבַּסֵּם וְאָנוּ נוּכַל כְּבָר לְהָכִין עַצְמֵנוּ [לשוב לארצנו ולחיים מדיניים],
כִּי לָנוּ כְּבָר אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְנַהֵל מַמְלַכְתֵּנוּ עַל יְסוֹדוֹת הַטּוֹב, הַחָכְמָה, הַיּשֶׁר וְהַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַבְּרוּרָה [!].
“יַעֲקב שָׁלַח לְעֵשָׂו אֶת הַפּוּרְפִירָא” [גלימת המלכות, ההגמוניה על המרחב ההסטורי הפוליטי הריאלי]:
“יַעֲבָר נָא אֲדנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ”, [כלומר:] אֵין הַדָּבָר כְּדַאי לְיַעֲקב לַעֲסֹק בַּמַּמְלָכָה, בְּעֵת שֶׁהִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת דָּמִים מָלֵאָה, בְּעֵת שֶׁתּוֹבַעַת כִּשְׁרוֹן שֶׁל רִשְׁעָה.
אָנוּ קִבַּלְנוּ [עם הכניסה לארץ, בתקופת בית ראשון] רַק אֶת הַיְסוֹד כְּפִי הַהֶכְרֵחַ [המיומנות ההכרחית], לְיַסֵּד אֻמָּה,
וְכֵיוָן שֶׁנִּגְמַל הַגֶּזַע, הֻדַּחְנוּ [מאונס שיש בו רצון פנימי…] מִמְּלֹךְ,
בַּגּוֹיִים נִתְפַּזַּרְנוּ,
נִזְרַעְנוּ בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה [לשון אחרת, הגלות היא שיבה אל הרחם, לאחר לידה מוקדמת מידי…]
עַד אֲשֶׁר עֵת הַזָּמִיר תַּגִּיע וְקוֹל הַתּוֹר יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.
(אורות, המלחמה, ג)
אכן עם מוזר הוא העם הזה. במקום אחר אומר זאת הראי”ה קוק במפורש: ‘כנסת ישראל איננה אומה כפי המובן הרגיל אלא התמצית האידיאלית של האדם, המופיעה בתור קיבוץ חברתי ממולא בכל תכסיסיו, שנקרא “לאם” בדרך-השאלה’ (אגרות הראיה, כרך ב, אגרת תט). אלא שיש להבין לאשורה את המוזרות הזו.
מהסיוט של המרגלים אל חלום יעקב
לא במקרה הגיבור של הדרמה המכוננת הזו הוא יעקב (ועשיו). כבר חז”ל מיחסים לו את הרתיעה העמוקה מלהכנס למגרש ההסטורי הבינלאומי. את חלום יעקב, דורשים חז”ל, כחושף את העל מודע הקולקטיבי של בני יעקב, של בני ישראל[12]. המלאכים העולים בסולם, הם האימפריות האדירות המולכות בכיפה, אך סופן לרדת ולהיות מושלכות אל מגרש הגרוטאות של ההסטוריה, בדיוק מכח אותה אלימות שבה עלו בסולם… יעקב מסרב בכל תוקף, לשתף פעולה במשחק הזה, והתוצאה היא, השעיה של עם ישראל ממרכז ההסטוריה אל שוליה החלשים. לפי ‘פשוטו’ של מדרש, זהו עונש. ושמא, אין זה עונש, אלא תולדה מתחיבת מהאופי המוסרי העדין (מידי) של יעקב ובניו.
אם כן, לא חולשה או שיפלות, וגם לא אידיאל ‘רוחני’ של ‘הוֹמְלֵסִיוּת’, הם הגורמים לעם ישראל רתיעה עזה מהלאומיות וכל מופעיה, שהארץ היא הראשונה להם, אלא העדינות המוסרית היתרה שלו, מורשת יעקב סבא. עם ישראל חפץ חיים לאומיים בארץ, רק אם הם יבטאו ויעצימו את הנטיה המוסרית, שהיא מקורם ותכליתם, זהו ערך הערכים המכונן את החיים הלאומיים של עם ישראל, קודם הוא לאהבת המולדת, המכורה, הבית ואף גובר עליה לעתים.
זה אינו חטא המרגלים!
ובחזרה לחטא המרגלים
חטא החטאים הלאומי של עם ישראל – חטא המרגלים (עונשו הנורא יוכיח), הינו המקבילה של חטא החטאים של הזוהר – חטא הרווקות. חטא המרגלים, הוא גם המקבילה של חטא החטאים האישי של היחיד, על פי הרב קוק: ‘ביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי-חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול’ (אורות התשובה, פרק ה, ו2).
במלים אחרות, חטא המרגלים, הוא השאיפה לשוב אל גן העדן שלפני החטא ואף לפני האפשרות שלו (ה’אישה’). שאיפה להשתחרר מההשפלה שיש בהתמודדות עם הטבע האנושי המורכב והסבוך, ועם האתגרים שמציבה לו המציאות הריאלית, הארצית, על מנת לזכות בטהרה ובקדושה. זהו גן עדן מדומיין, תולדה של אי הבנה עמוקה של הקשר שבין חיים ו’ארוס’, חטא ומאבק, דואליות ודיאלוגיות. זו ילדותיות פיטר-פֶנית של ‘ארץ לעולם לא’, בה ילדים ללא הורים ובית, חיים מחוץ לחברה, ונלחמים ברשע באיזור הנוחות של דמיונם.
זה אינו ‘חטאו’ של יעקב!
את השאלה הזאת אי אפשר להשתיק
טופחת על פנינו, ומזכירה לנו כל יום מחדש שעדיין לא זכינו לטרנספורמציה המיוחלת של הפוליטיקה. הפוליטיקה הישראלית, הפנימית והחיצונית, גם היא הוכל ומתדרדרת לשפל המדרגה המוסרי. מדינת ישראל רחוקה מלהיות חברת מופת מוסרית ואור לעמים.
קמים ‘יעקבים’ חדשים, מבקשים לרדת מן הסולם עליו התחלנו, בשגגה, לטפס, ולשוב אל מקומנו הטבעי – הגלות כפשוטה, בחו”ל, או כמדרשה, בארץ ישראל.
אלא שדומה שמשהו השתבש כאן בצוק העתים. האם זוהמת הפוליטיקה העכשוית, היא הטעם לרצון לפרוש מהמשחק הפוליטי ולכל הפחות לשנות כליל את כלליו, או שמא החויה הקיומית העמוקה של ‘חוסר ביתיות’ בבית הלאומי שבארץ ישראל? האם אהבת החיים, הזהה עם אהבת הטוב, היא העומדת ביסוד דעה זו, או מין ספיריטואליות מנוכרת למציאות, לעיקרון המציאות ה’עלוב’, ולארץ ישראל. הזהו ‘קול יעקב’ או שמא קולם החסוד של המרגלים? איני יודע. אני בוחר לשמוע בקול הזה את קולו של יעקב.
ואחר כל הדברים האלה, איננו פטורים מלהתמודד עם השאלה: ‘להיות או לא להיות’, כמדינה במרחב הפוליטי וכעם בארץ? המצב אכן רחוק מלהיות מתוקן, ואולי דוקא יציאה כזאת או אחרת לגלות היא הדבר הנכון במבט מעמיק וחשבון לטווח רחוק?
אני חושב שהאופציה הזאת היא המנדט של הקב”ה ולא שלנו, והוא, הטוב עינו יעשה. אני מאמין באמונה שלמה שאנחנו מצווים להמשיך את מפעל התחיה של עם ישראל בארצו. אני מאמין שאנו יכולים לתקן את חולאיה המוסריים של החברה שלנו, ולהאיר בה את אור הטוב והיושר שהוא נשמת אפה.
אמונה לא מסבירים, אלא שרים. שירי הקודש שלי הם שירי ארץ ישראל. אחתום בכמה שורות נהדרות מהם.
אנו אוהבים אותך מולדת בשמחה בגיל ובעמל… אנו לך בקרב ובעמל / אנחנו שרים לך מולדת ואמא את שיר השירים לעמל / ארץ שנאהב היא לנו אם ואב ארץ של העם ארץ לעולם / ארצי של שלי נפשי אליך כה נכספת… אמי שלי שלי קטנה, את בנך את כה אוהבת / הארץ שלי היא ספר עתיק והיא פלא חדש היא ספור מאבק שאיננו נואש / פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות / כל עוד הנוער לנו במולדת, קום יקום חזון ישראל…
(מוזמנים גם להאזין לשיר המרגש הזה – בביצוע חנן יובל, בעז שרעבי ודני ליטני)
[1] ג’ורג’ סטיינר ניסח עמדה זו בשנינות האופיינית לו: ‘המולדת שלי היא חדר במלון, שולחן, עט ונייר’.
[2] מהר”ל, נצח ישראל, פרק ח.
[3] ר’ צדוק הכהן מלובלין, קומץ המנחה א, צד; ב, סט.
[4] אילן גור זאב, לקראת חינוך לגלותיות.
[5] רבי יוסף קארו, מגיד מישרים, פרשת שלח.
[6] רמב”ם, אגרת תימן, הלכות מלכים פרק ה הלכות ט – יב; פרק יא הלכהא.
[7] ריה”ל, ספר הכוזרי, מאמר שני, ט – יד (משל הגפן)
[8] רמב”ן עה”ת, ויקרא פרק יח (הציבי לך ציונים). לא מיותר לציין שריה”ל, הרמב”ם והרמב”ן אף עלו לארץ ישראל.
[9] מהר”ל,’ נצח ישראל’ כולו וההקדמה ופרק א, ופרקים נ’, נא לדוגמא.
[10] איני מתכוון בזאת ‘להאיר את עיני’ בעלי הדעה הזו בטעם העמוק להתלבבותם עליה. הסברתי היא אישית וחלקית בעליל.
[11] ההערות בסוגרים מרובעות, הן שלי ונועדו להרהטת הקריאה.
[12] ויקרא רבה, פרשה כט פסקה ב
השאר תגובה