יומן שבועי – פרשת תרומה תשע”ז

מודה אני

ביום שני לפני כעשרה ימים, יום אביבי בהיר וריחני, בדרכי הביתה רוכב על אופני, ‘זכיתי’ לממש חלום, כלומר, סיוט. הסיוט של כל רוכב אופנים – שמכונית תיכנס בו… ירדתי מהמדרכה למעבר חציה וכשהגעתי לאמצעו, זיהיתי מכונית נוסעת מעדנות לעברי ולפני שהספקתי לומר ‘גק רובינסון’ כבר מצאתי את עצמי עף באוירא דארץ ישראל ועןד שבריר שניה חלף עד שחוננתי את עפרה. האופניים שלי הצליחו איכשהוא להשתחל מתחת המכונית, שבשלב זה (מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא) התברר שיש בה נהג ושהוא גם יודע לעצור. לא אלאה אתכם בפרטים הפיזיולוגים והטכניים, האנושיים והכלכליים, שבסה”כ לא היו דרמטיים, אלא במחשבות ובהרגשות שה’תאונה’ עוררה בי.

שכבתי באותו יום בבית, מנסה לאפשר לדופק של לחזור לקצב הרגיל שלו, והתבוננתי במה שקרה לי ולגבש את יחסי אליו. אם חשבתי שלפחות אגזור מהסיפור הזה קופונים דתיים התבדיתי. לא הצלחתי לראות את מה שקרה מבעד למשקפי ‘תורת הגמול’. מבחינתי זה לא היה סיפור של השגחה ו’תכנון תבוני’, אלא סיפור של בחירה ורשלנות אנושית. לא הצלחתי להרגיש שנעשה לי נס על ידי אב הרחמן, כדברי אוהבי, אך גם לא שנעשה לי עוול ושהייתי קורבן לאלימות של הבריון של השכונה.

פניתי אל ‘תורת הרמזים’ של רבי נחמן והצלחתי ליישמה באופן חלקי בלבד. כלומר, לא הצלחתי (למרות שניסיתי) לחוות פניה מכוונת אישית אלי. כן התעוררתי לחשוב על החיים ועל המוות, ושאר מחשבות פשוטת שכאלה, וגם לא מעט הרהורי תשובה עלו בי.

ומה עם מסיבת הודיה או לפחות ברכת הגומל? מבחינה הלכתית, איני מחויב בכך, אבל מה במישור ה’אגדתי’? אם ההודאה מתייחסת אל הארוע הספציפי הזה כמתנה (ואין מתנה אלא מתנת חינם) שניתנה לי, לא כך אני מרגיש. אם ההודאה היא על מתנת החינם המתמדת של החיים, שהתְאוּנוֹנֶת הזו העירה אותי לחוות אותם כברכה ושפע הנמשכים ומקרים ממקור עלום ופלאי, כשמן היורד על זקן אהרון, כך אני מרגיש, וזו התכלית שלשמה שיתפתי אתכם ב’זוטא’ זו – אוֹדֶה יְהֹוָה בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדה. ‘מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, וברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב.

חומר למחשבה לאלה שעדיין מבקשים אחר האושר

המזמור הפותח את ספר התפילות הלאומי שלנו מגלה לנו כיצד נמצא את האושר:

(א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: (ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהֹוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה: (ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ: (ד) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אְַשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ: (ה) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים: (ו) כִּי יוֹדֵעַ יְהֹוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד: (תהילים א)

קצת יותר מארבעים פעמים מופיעה המילה אושר בתנ”ך, וברוב ככול המופעים הללו, האושר הוא תולדת  המעלה המוסרית והאמונית. הטוב והיושר בין אדם לחברו וחֶבְרתו, והיִחול והבטחון בין אדם למקום. התורה היא זו המחכימה את האדם כך שהיא מגלה לו את האמת העמוקה על עצמו, ומלמדת ומדריכה אותו כיצד ללכת בדרכים אלו – דרכי האדם הנברא בצלם אלוהים.

מיותר לציין שאין שום קשר בין האושר הזה לבין האושר ה’הוליוודי’, שהינו תולדה של המון רגעים של חוויה וריגוש, שמחה והנאה, שאף שאין בהם שום פסול, הם חגיגה של קבלה וצרכנות (וצרחנות), של התפנקות ושל הרפיה (שכמובן ‘מגיע ל’), של זיקוקי דינור ועוגות קצפת וכיו”ב. פעילות תבונית או מוסרית, חברתית או אידיאליסטית, וכל עמל ומאמץ מכל סוג שהוא, הם הכרח שלא יגונה, אך גם לא ישובח, ובודאי אין לו ולא כלום עם האושר המיוחל.

דברים אלה כתבתי בהשראת דיבור על האושר שהתקיים הבוקר בחבורת ‘שער האגדה’ שבישיבת ההסדר ‘אורות שאול’ בכפר בתיה. נתן, שהוביל את השיחה, הביא דברים של הרב יונתן זקס אותם תרגם מספרו: ‘לחגוג את החיים’. הנה הם. שימו לב למשפט הסיום הכל כך מדויק!

למדתי שהאושר הוא היכולת להשקיף אחורה על חיים ולומר: חייתי למען ערכים מסויימים, פעלתי למענם, והייתי מוכן להקריב למענם. הייתי חלק ממשפחה, אימצתי אותה ואומצתי על ידה בחזרה. הייתי שכן טוב, שמח לעזור כשנצרכה עזרה. הייתי חלק מקהילה, בכיבוד מסורותיה, בהשתתפות בחייה, בהשתתפות בחובותיה. אלא הדברים המרכיבים את האושר, בעולם מפוקפק זה…

תחושת הבטן הפשוטה והאינסטינקטיבית שלנו בנוגע לאושר, שפויה והומאנית הרבה יותר מהסיפור המסופר במדיה ובעמודות הפרסום. היא מציעה שהאושר אינו מרדף אחר הנאה, או סיפוק התאווה. אלא הוא קשור באופן שאינו ניתן להפרדה בחיים ראויים. האושר הוא רעיון מוסרי, והוא נוצר באותם המקומות שהמוסריות מרכזית – המשפחה, העדה, הקהילה – היכן שאנו מוערכים מצד עצמיותינו ומעשינו, ולא משום יכולתנו הכלכלית, או נטיתנו הפוליטית.

אומנות האושר, קשורה בשאיפה, באידיאלים, במוסריות. והיא קשורה גם ברגעים בהם אנו מרפים משאיפה זו ונהנים ממה שאנחנו וממה שיש לנו.

גלוי והתגלות

מה ההבדל? גילוי, הוא מפגש עם מה שהיה נסתר ממני ועתה מצאתיו. התגלות, היא מפגש עם מי שהיה נסתר והחליט להתגלות אלי ולעתים אף לגלות לי מסודותיו. בפועל, איפה עובר הגבול? לא ברור לי. דוגמא קטנה: האם התובנות המתחדשות תוך כדי תפילה, הם גילוי או התגלות? מה בדיוק קרה, כשבתפלת השבת, צצה בי (‘משום מקום’) המחשבה להתבונן בשלוש חתימות שלוש הברכות הראשונות של תפלת העמידה, וכשהתבוננתי ראיתי באחת שהן אמירה אחת. ‘מגן אברהם – מחיה המתים – אתה קדוש’: מוסריות – השראה – קדושה. האם היה זה גילוי או התגלות? האם היתה זו מן ‘מציאה בהיסח הדעת’ או ש’מישהו’ האיר את עיני? ולמה זה חשוב? והאם זה בכלל חשוב. אני כמובן מוכן להמשיך לא לדעת את התשובה אך להתברך מידי פעם ב’זוטות קסומות’ שכאלה.

גם וגם

האם הפנאנתאיזם חייב להיות אימפרסונלי? התשובה: לא. לצד הדיבור על ה’אחד’ כמו גרין, על ה’מקום’ כמו חז”ל, על ה’א”ס’ כמו המקובלים, על הנשמה והחיות וכו’ כמו ריה”ל והראי”ה, אפשר לדבר על ואל אישיות. זה לא ענין של אמת או שקר, וגם לא של טוב או רע זה, ענין של תועלת, או שמא נאמר של עונג. ולהזכירנו כך עשו כל גדולי ישראל ראשונים ואחרונים, חוקרים ומקובלים, חסידים ופילוסופים. ולא בגלל שהם היו חסרי מודעות לפער ולמתח שיש בין השפות השונות.

אפשר לשאול שאלה קטנה בבקשה?

כיצד נחלצים מהמירוץ המטורף? ובעיקר מתחושת הלחץ – עייפות – תסכול – כהות – לאות , המתמדת. איך מצליחים לחיות בלי שעושים הכל ברגע האחרון, בדקה התשעים ואחת? איך נפתרים מדפיקת הבהלה, מהבולמוס והקדחתנות? ואני לא מדבר על שבת אלא על ימי החול העשיה והיצירה.

שבת שלום!